הרהורים בכבשונו של החינוך הכללי

ודאי: הדרך הפשוטה והטבעית ביותר לחיזוקו של ביה"ס הכללי, היא – חיסולה הגמור של הפרישה החינוכית.

יובן, שאני מתכוון לזרמים בחינוך העברי. "יצירה" מקורית זו שלנו, שאין כמדומני בעולם משלה, היא אנורמלית בטיבה ובמגמותיה; בלתי טבעית מבחינה חינוכית ופסולה בהחלט מבחינה לאומית. ההישגים החינוכיים המצוינים ביותר של זרם בזרמי החינוך שלנו לא יהיה בהם כדי למלא את הפגימה החינוכית והלאומית שבעצם מציאותם של הזרמים.

כי אין חינוך טבעי, רואי לשמו ולתעודתו, בלא הזיקה הרגשנית והשכלית אל האומה וצרכיה. ואילו אומה וזרמים בחינוך בניה הם דבר והיפוכו. אומה היא מושג של ליכוד ואחדות; זרמים בחינוך הם מושג של פילוג. החיוב של האומה לא ייבנה לעולם בכוח השלילה של הזרמים.

הזרמים הם פרי ההתכותתות במחננו. מאידך גיסא – הרי החינוך הנבדל הוא אבי אבות כל פירוד חברתי ואידיאולוגי. כך הוכנסנו למעגל קסמים של סיבה ומסובב; של סיבה שהיא גם מסובב, ושל מסובב שהוא גם סיבה. וקשה ביותר פרציתו של המעגל. אם תקום על הזרמים – ועמדו להם המפלגות. אם תקום על המפלגות – ועמדו להם הזרמים, שנושאים בקרבם את הזרעים של מפלגות חדשות.

מעגל קסמים זה נוצר ונתהדק לו מעט באשמתנו אנו; כלומר – באשמתם של מתנגדי הזרמים. הרבה עשתה הרשלנות. הרבה עשה זהוים המסולף של מתנגדי הזרמים עם השכבות האזרחיות והימניות. אך יותר מהכל עשה קוצר ההשגה. רוב המתנגדים, והם מצויים בכל השכבות ובכל המפלגות, לא הקיפו את הבעיה למלוא ממדיה. הם לא הבינו, שאין כאן בעיה חינוכית תאורטית ואפילו מעשית, אלא מלחמה לאומית רצינית ביותר על סתימת פירצה מסוכנת בבניננו הלאומי. הם לא הבינו, כי ביחד עם הערכים החינוכיים, הגדולים והחשובים באמת, המטופחים בחינוך הנבדל, הולך ונוצר מלאי של חומר נפץ מבחינה לאומית, שעתיד, בסופו של דבר, לפוצץ את כולנו. לא במכוון, חלילה, נוצר המלאי של החומר המסוכן. אף איננו מוגנב מן החוץ. הוא מתהווה בעצמו, מעצם הרוח הבדלנית של חינוך מעין זה. הוא צץ ונוצר מן המגע שבין הרוח הזאת עם רוח הצווים והתביעות של האומה בכללותה.

*

אין ספק: במלחמה כנגד הזרמים נחלנו כישלון. וכישלון זה לא בא משום רוב כוחם הם, אלא משום רפיון ידינו אנו. אלא, שניצחון זה של הזרמים אין בו כלל וכלל להעיד על צדקתם ולצדק את קיומם. והיא הנותנת, שלא נאמר נואש במלחמתנו. אם היה צורך לאומי ראשון במעלה בחינוך אחיד עד עתה – הרי במדינה היהודית, שתהא מוקפת שונאים וצרי עין, שכוחה העיקרי יהיה בליכודה הלאומי והתרבותי, נהפך הצורך הזה לצו חיים ממש.

המלחמה נגד הזרמים עצמם עשויה לסבך אותנו בהתנצחויות עם המפלגות – דברי שאינו רצוי בשעה קשה זו. נתן, איפוא, את דעתנו על חיזוקו של בית הספר הכללי. לו יחיה זה לפנינו! אמנם, לא נוכל להצליח בחיוב זה בלא שנתלווה במלחמתנו בשלילת הבדלנות החינוכית עצמה – ואולם, כאמור, יש להצטמצם בעל כרחנו רק בחלק זה של הפעולה.

גם כאן נותרו לנו אך אפשרויות מעטות בלבד לפעולת תנופה למען בית הספר הכללי. הייתי משנה את נוסח דברי ואומר: לא לחיזוק בית הספר הכללי עלינו לפעול – אלא להצלתו. להצלתו פשוטו כמשמעו. הבה ארחיב במקצת את הדיבור בענין זה, אם כי ודאי לי שאיני מחדש ולא כלום:

ראשית: מן המפורסמות הוא, כי בית הספר הכללי הולך ומצטמצם בקומה ובכמות מחמת הזרמים. מספר התלמידים בו מתמעט והולך – הן באופן יחסי והן באופן החלטי. מרוב מכריע במספר התלמידים ירדנו לרוב מועט בלבד, ואף זה נתון בסכנה. האגפים מתמלאים מחוליתו של הלב. ברם, זהו מצב מסוכן ביותר מבחינה קלינית. לעולם לא יוכל כל אבר מאברי הגוף להתחזק מחולשת הלב. ואם הוא תופח – הרי דוקא תפיחה זו היא סימפטומה של חולי מסוכן.

אך גרוע מזה שבעתיים, בית הספר הכללי הולך ונכבש מבית. ואין טעם לחפות על העובדה הזאת רוב מוריו נמנים עם סיעות ומפלגות, שדוגלות ברמה בפרישה החינוכית. אין בכוונתי להטיל כאן, חלילה דופי כלשהו בחברי המורים. אני מכיר רבים מקרוב. רובם עובדים חרוצים ונאמנים. לבם ער לכל הבעיות הלאומיות. ברם, עצם השתייכותם הפוליטית לאותן סיעות ומפלגות בדין הוא שתטול לנפשם שניות מזיקה: עצם קיומו של ביה"ס הכללי הוא שלילת הזרמים, ואילו מצד שני, עצם ההשתייכות לבעלי הזרמים היא הזדהות עם הזרמים. והרי כאן דבר וניגודו בקנה אחד. בין שתי הנאמנויות הנוגדות הללו הכרח הוא שתבוא כפילות במגמות החינוכיות אפילו שלא בכווונה תחילה. וכל כפילות במגמות נמצאת ביחס הפוך עם התוצאות החינוכיות; היא איננה מכפילה את תנובתן אלא היא עשויה לעקרן עיקור גמור.

לצערנו לא נוכל לצמצם את בעית המורים בביה"ס הכללי בבחינה החינוכית האוביקטיבית בלבד. כל נסיון לנגוע בבעיה זו עשוי לנער מקרבו המון בעיות-לוי חברתיות וחבריות. ואולם אחת יש להגיד ברורות: בלא שנמצא פתרון לבעיה זו יכבד עלינו מאד לשמור על עצם קיומו של בית הספר הכללי. אין זה בגדר סוד, כי כמה מבתיה"ס הכלליים אינם כלליים עוד, אלא על פי תוארם בלבד. מחסור משטר קבוע ועקיב בתכנית ובסדרים, מצטבעת הרוח באותם בתיה"ס מצבעם של המנהל וחבר המורים. והרי לא העובדה, שבי"ס מסוים מתכלכל מן הקופה הכללית ונתון לפיקוח כללי, היא שקובעת את כלליותו. הרוב זו ההתנגדות העקרונית לכל בידול פיצוח בנפש הילד, שהיא שהופכתו ללוז השדרה של הויתנו הלאומית. ובאין רוח כזאת, ובהימצא רוח אחרת, היפוכה של זו – ממילא מסתחפת כלליותו.

*

ובכן – מה לעשות?

קודם לכל עלינו להבהיר לעצמנו, כי יש ויש לעשות. ודוקא לעת צרה זאת, שהחימה הגדולה עלולה להסיח את דעתנו משאלות נצח שלנו, ובנתים תתגבשנה עובדות ישנות להררי-אל, אשר לא נוכל להם עוד.

שנית – עלינו להתחיל מעכשיו בעריכת תכנית חדשה לביה"ס הכללי, אשר יימזג בו מן הטוב והמשובח בבתי הספר של הזרמים לאור הנסיבות החדשות של חיינו, להיותו דוגמא חיובית למבצר חינוכי ולאומי אדיר, אשר יהא בכוחו לשמור על ליכודנו הלאומי והתרבותי בכל התנאים ובכל תמורות העתים.

זאת תהיה פעולת תנופה חיובית – ובה ייעשה לא רק לענין בית-הספר הכללי, אלא גם לענין החינוך העברי בכללו. כי אין ספק בדבר, שתכנית ביה"ס הכללי, במדה שהיא קיימת בצורה מתוכננת, נתישנה. היא אמנם איננה קופאת על שמריה. היא מתרחבת ומתעמקת – אבל ההרחבות וההעמקות אינן פירות של התפתחות טבעית, אלא הן מוכלבות לה מן החוץ, בלחץ של תקדימים ואימפרויזציות מקריות של מורים ומפקחים, בלא צמיחה אורגנית ואוטוריטטיבית. והעיקר חסר בה – המטרה הלאומית והאנושית של חינוכנו. יש מטרות הרבה, אבל רבוי המטרות גורם לרבוי בדרכים, ומכאן רק צעד אחד אל המבוכה ואל התעיה.

אנו, הכלליים, טוענים: אין ואי-אפשר שתהיינה שתים או הרבה מטרות לחינוך לאומי, כשם שאין אנו שתים או הרבה אומות, וכשם שאין לנו יותר ממוצא אחד ועתיד אחד. רבוי המטרות בחינוך הוא לא רק סלף לאומי אלא גם פלסתר חינוכי. כל עיקרו של החינוך הוא בבהירות דרכו ואין בהירות לדרך כלשהי, אלא אם כן תקבל את אורה ואת כוונה ממחוז החפץ הברור. ובעוון הפילוגים נחבא מחוז חפצנו האחד, האמתי, בתוך נובלות של מחוזות-חפץ.

ובכן – עלינו להציב במפורש ובמבורר את המטרה של חינוכנו הלאומי והאנושי. דבר זה עלול להפגיע בנו מפלגות, ואולם אין להתעלם מנחיצותו. המטרה ברורה לנו: עם אחד, מסורה אחת, גורל אחד. ומכאן גם המסקנה הברורה: כל מה שעשוי לחזק את האחדות הזאת – לנו הוא. כל מה שעשוי לסכנה – לצרנו הוא, ויש לדחותו מעלינו בכל העוז של אדם שנלחם לחייו. ואין כאן מטרה לאומית בלבד – אלא גם מטרה אנושית: בלי הקרקע הלאומית של שדה התעופה לא נמריא לעולם אל האנושי והכלל אנושי. באין הרקע הלאומי הבריא לא תגדל לעולם אנושיות בריאה. אדם שצביונו הלאומי מטושטש גם דמותו האנושית מטושטשת. כי היחס בין הצביון הלאומי והאנושי באדם הוא היחס שבין אם לתולדה. והאב הוא תמיד הצביון הלאומי הברור והמעוצב. ותפקידו של החינוך הוא ליצור אבות בנפש החניך – אבות מחשה, אבות רגשות, אבות מושגים.

ועוד פעולת תנופה חיובית: יצירת ליגה, למען בית הספר הכללי. לא ועדה בחסותה של מפלגה, אלא ליגה כלל מפלגתית, כי רבים הם אוהדי החינוך הכללי, כיסוד מוסד לחינוך האחיד, בכל המפלגות, לרבות מפלגות השמאל. יש להפוך את הליגה לעורף מוצק ועצמאי, אשר ישכיל להעמיד את הבעיה של חינוך כללי על דרגתה הנכונה – כבעיה לאומית רבת חשיבות וערך, מעל לכל מצע מפלגתי.

ולבסוף – הפעולה השלילית, שעליה דיברתי לעיל: התאמת מורים, מבחינה אידיאולוגית, לביה"ס הכללי, אינני מטיף לבדיקה בציציות. דבר זה הוא פסול בעיני. ואולם כאן השייכות המפלגתית היא שעלולה לעשות פלסתר את כל מהותו ומגמתו של החינוך הכללי. אי אפשר שבתי החינוך יהיו בבחינת "טאבו" למורים בעלי השקפות שונות – ורק בית הספר הכללי ישמש שדה הפקר לכל מיני דעות, שהן בניגוד לרוחו. כללי – אין משמעותו ערבוביה, לאין מסגרת ומשטר. כללי – זהו עמוד התווך של הבנין, נקודת הכובד של כל המסגרת והמשטר.

*

לא התימרתי בזה, למצות את כל הבעיה עד תומה. הרבה פנים לה, ויש לדרוש וללבן הרבה ובאריכות. ניסיתי רק להרהר בקצרה, בפני חברי הסיעה, שמא יגררו אחריהם הרהורי אלה הרהורים נוספים, אשר יחזקו ויבססו את כל מה שנאמר ונכתב על נושא זה, ואולי אף יחדשו משהו. על כל פנים, בין אם תעשינה פעולות על הקוים שסימנתי, ובין אם יימצאו קוים יעילים וטובים מהם – אחת עלינו לזכור תמיד: עת לעשות למען בית-הספר הכללי, ובלא דחיה, ובאומץ ובהיקף רחב, לרוחב ולעומד כאחד. אחרת – בל אפתח פה לשטן ! – נקום בוקר אחד ולא נמצא עוד את בית הספר הכללי...

כן, במהירות כזאת ובפשטות כזאת, תהליך התחסלותו פועל בלא רעש, כמעט בדרך איבולוציונית, אבל בביטחה...

רמת-גן, ד באדר ב', תש"ח.

מתוך: דברנו – דבר סיעת המורים הכללית, עריכת מ. אוסישקין. ניסן תשח.