הראשון בהרוגי המלכות אך לא האחרון

מאמר עיתון: חרות
מאת:
מנחם בגין
פורסם בתאריך:
א' תמוז התשכ"ג, 23 ביוני 1963
מתוך:
3
נושאים:
מחתרות - אצ"ל, עולי הגרדום. שונות - הספד. אישים - זאב ז'בוטינסקי, שלמה בן יוסף. ממשל - קול ישראל
העיתון מביא את דברי בגין כפי שהובאו ב"קול ישראל" במלאות 25 שנים לעלייתו לגרדום של שלמה בן-יוסף. בגין העלה על נס את דמותו ופועלו של בן-יוסף וקבע כי מורשתו מוסיפה לחיות וכי גבורתו חיה וקיימת
ציטוטים נבחרים מהמאמר חיפוש חדש

אלמוני, בחיר הגורל, בית"רי מרבבות תלמידיו של מורה הדור, חייל מאלפי חייליו של הארגון הצבאי הלאומי, עבר שלמה בן-יוסף, לפני עשרים וחמש שנים, את הפסיעות הספורות, המבדילות בין הצינוק ובין הגרדום, בין קיצם של חיי-חלוף ובין ראשיתם של חיי-עולם. הוא הלך אל גורלו בראש מורם, בקומה זקופה, בשלוות הלב, בשיר על שפתותיו. לאחר שהתייחד בתפילה זכה עם בוראו, קרא את קריאותיו לחייו של מי שהורנו את דרך המרד וההקרבה וההגשמה, הלא הוא נושא רעיון הממלכתיות העברית בדרונו, זאב ז'בוטינסקי, ולתקומת ישראל בארץ אבותיו מעבר מזה ומעבר מזה לנהר – והוציא את נשמתו, שחוברה לאלו של מקדי השם מדור לדור, בגבורה שכמותה מעטות ועילאית ממנה אין.
שנה לאחר העקידה בעכו, כתב המורה, כי, ,,הממשלה האנגלית המיתה אותו אך ורק לשם מטרה אחת: כדי להפחיד את הנוער העברי". כוונתו של זאב ז'בוטינסקי היתה לשיחתו עם שר המושבות של בריטניה דאז, בה עשה את הנסיון האחרון להציל את בן-יוסף מידי התליין. אך הנסיון עלה בתוהו, באשר לונדון החליטה אז בשנת 1938 להפחיד את הנוער העברי בארץ-ישראל. ההפחידה? עתה ידענו; עתה גם בריטניה יודעת. דווקא בשנה ההיא לאחר הוצאתו להורג של אחינו, רבו ותכפו וגברו, בפיקודו של דוד רזיאל, התקפות-הנגד על הקמים עלינו לכלותנו והעולם כולו למד, אלף ושמונה מאות שנה לאחר בר-כוכבא, כי יהודים יודעים ללחום ולמות ולהוסיף וללחום למען ארץ מולדתם. ואילו שנים מספר לאחר נסיון ההפחדה ההוא, בעמוד העם על סף הכלייה, הודיעו אחיו של שלמה בן-יוסף, מן המחתרת, לאמור: ,,הנוער הלוחם לא יירתע מפני קרבנות ויסורים, דם וסבל. הוא לא ייכנע ולא ינוח, כל עוד לא יחדש את ימינו כקדם, כל עוד לא יבטיח לעמנו מולדת, חרות, כבוד, לחם, צדק ומשפט. ואם עזור תעזרו לו, הרי תחזינה עיניכם בקקרוב בימינו בשיבת ציון ובתקומת ישראל". ותחיזנה... כי את אשר אמרו קיימו – עד תום קיימו; ללא שיור במגור המחתרת, בבתי כלא, במחנות רכוז, בשדות הקרב ובמעלות הגרדום.
אכן, שלמה בן-יוסף היה, תחת שלטונה של בריטניה, הראשון בהרוגי המלכות, אך הוא חש, ידע, אף כתב, כי לא יהיה האחרון. בעקבותיו הלכו וכמוהו, בגבורה מקדשת, מתו אליהו בית-צורי ואליהו חכים בקאהיר, דב גרונר, מרדכי אלקחי, יחיאל דרזנר, אליעזר קשאני, אבשלום חביב, יעקב וויס, מאיר נקר בעכו, מאיר פיינשטיין ומשה ברזאני בירושלים. כולם הולבשו בגדי ארגמן של נידונים למיתה; כולם התענו ימים רבים, שבועות, אף חדשים, בצינוק האפל. איש מהם לא נשבר, לא ביקש רחמים; ובלכתם אל קיצם של חיי חלוף, אל ראשיתם של חיי עולם – שרו, כולם שרו, מי את מזמור האמונה הנצחית: ד' לי ולא אירא, ומי את שיר התקווה שלעלום לא תאבד: להיות, להיות עם חפשי בארצנו. האפשר להפחיד דור, לשעבד עם, אשר בניו כך שרים במותם, כך מתים בשירתם? מאז למדו, ויודעים כל באי עולםL אין להפחיד ואין לשעבד. בני ישראל נולדו להיות בני חורין.
מאז עלה שלמה בן-יוסף לגרדום, והפליא עם ועולם בגבורת נפשו – מי ימלל גבורות ישראל, שהיו בתקופות ובמערכות שונות, מנת חלקם של כל בני הדור האחרון לשעבוד והראשון לאתחלתא דגאולה? אולם אמת היא כי יש בגבורת הגרדום אור מגדלי, סגולי, מיוחד במינו. לא התגברות חד-פעמית, המלווה הסתערות קיבוצית, על אינסטינקט הקיום העצמי יש בה; יש בה התגברות מתמדת, חוזרת ממושכת, מלווה הרהורי יחיד, יומיים וליליים, על האוייב הסמוי, האורב מאחורי הדלת הנעולה והמחכה לטרפו.
זה המבחן, אשר שיעור אין לו, ואשר לא כל לוחמי החופש בעמים עמדו בו מתוך נכונות הקרבה, שהיא היא אם הגבורה של החלשים הנלחמים בחזקים, של המעטים המנצחים את הרבים.
הראשון בהם היה אחינו שלמה בן-יוסף, בן עניים, יליד ביקתה עולה בלתי חוקי, עובד אדמה גלילי, חניך בית"ר אלמוני,חייל במחתרת העברית המשחררת. על כן יחיה שמו ויבורך זכר פעלו וקבנו לדורי דורות. כי זאת נדע, אזרחיות ואזרחים, ונלמד את בנינו אחרינו: בגבורת ההקרבה קם ישראל; בה הוא גבר על משעבדיו; בה הוא חי ויחיה, יגבר אף בימים באים על כל אוייביו, ויקיים את חרותו בארץ מכורתו.