הקרב על יפו

 הקרב על יפו

קודם כל קצת מספרים ועובדות. ביפו היו שבעים-שמונים אלף תושבים ערביים. היום נותרו ביפו רק אלפיים שלשת אלפים בדויים. ביפו היו בתי חרושת לנשק. הללו אינם קיימים עוד. הפכו לחרבות. ואלה, שעבדו בהם, נסו. ביפו עמדו מרגמות כבדות שהמטירו על תל-אביב פגזים, בעלי כח הרס אדיר (בכל פגז היו חמשה-עשר קילוגרם חמרי נפץ). המרגמות הללו והפגזים הללו הושמדו. ואלה, שהפעילו את כלי המשחית האיומים, ברחו. במבואות יפו עמדו מאות צלפים ערביים, שירו, כל אימת שחשקה נפשם, בנשים, בילדים ובאזרחים עברים. הצלפים הללו אינם עוד. הם נהרגו, או נישבו, או ברובם נמלטו, כל עוד נפשם בכפם. ביפו היו אלפי פורעים מזוינים, פורעים מקומיים וסוריים ועירקיים ועבר-ירדניים ולבנוניים. איש מהם לא נותר ביפו. מאות נהרגו. מאות נפצעו. השאר - ברחו. יפו היתה מרכז המרכזים של הפורעים הערביים. בתור שכזו חדלה יפו להתקיים. והמנוסה המבוהלת מיפו החרבה - המנוסה מפני "אל-אראון" הנורא (כך קוראים הערבים לארגון הצבאי הלאומי) - הביאה עמה את הבריחה ההמונית מכל הסביבה. השטח כולו טוהר כמעט בן-לילה, ללא קרבנות נוספים מצד היהודים. החזית הערבית התמוטטה בנקודתה הרגישה ביותר. האקדח הטעון, שהיה מופנה נגד לבו של הישוב העברי, פורק לחלוטין. תל-אביב ניצלה מסכנה גדולה. והכוחות הגדולים, שרוכזו בה להגנה סטטית, להגנה שלא יכלה למנוע לא את הצליפה מיפו ולא את הרגימה הערבית ולא את ייצור הנשק הערבי ולא את רכוז הפורעים - הכוחות האלה שוחררו לתפקידי קרב אחרים.

אלו הן תוצאותיה של התקפת הארגון הצבאי הלאומי על יפו הפורעת בימי חול המועד פסח.

היו שנוסו להפוך את הישגנו האיסטרטגי להישג מקומי: לכבוש מנשיה. נסיון זה לא יצלח יותר משהצליחו הנסיונות להציג את התקפתנו כ"התקפת סרק" ("הארץ"), או כ"התקפת ראווה'' ("דבר"), או כ"התקפת נפל" ("המשמר"), או כ"שגיאה צבאית'' (פרשן לח"י). מנשיה, על מסגדה הפורע, נכבשה בידי חיילינו. אבל לא מנשיה בלבד הותקפה באותם שלשת הימים ושלשת הלילות. יפו, הותקפה. ויפו היא שנפלה ונהרסה וחוסלה. את מנשיה לקחנו על-ידי תנועת איגוף וכיתור. נגד מנשיה הפעלנו נשק קל בלבד, מלבד הנשק "הסודי" שלנו: גבורת חבלנינו וחיילינו שהתקדמו באש גיהנום מעמדה מבוצרת לעמדה מבוצרת והשמידון או כבשון. אבל נגד יפו עצמה הפעלנו נשק כבד. ידיהם המאומנות והנאמנות של רגמינו עשו את מלאכתם בשלמות. שלשה חדשים המטירה יפו פגזי מרגמות על תל-אביב. ובמשך שלשה ימים החזרנו ליפו מיטען פגזים גדול פי כמה וכמה מזה שהיא הטילה על העיר העברית. ברד של פגזים הורד על קן המרצחים. והפגזים - אותם הפגזים הברוכים שלא בכסף תקציבים נקנו, כי אם בדם לוחמים נכבשו-קלעו למטרה. יד מאומנת כוונה אותם. הם נפלו בדיוק לאן ששולחו: לרכוזי הפורעים ולנקודות האיסטרטגיות של האויב. וכך הפך מרכז יפו לתל-חרבות. כך פוזרו לכל הרוחות הכנופיות המקומיות הפולשות. כך הוכה האויב שוק על ירך.

כמובן יכולנו לקחת את יפו כולה ולא רק להחריבה ולחסלה כקרש קפיצה להתקפה על תל-אביב. דבר זה אינו מוטל עוד בפסק. אפילו האיסטרטגים של עתוני הערב הודו בכך - היום. הם טענו בראשית ההתקפה, כאשר תוצאותיה לא היו עדיין ברורות, כי לקחנו על עצמנו "יותר מדי". ה"הגנה'', טענו, יכלה לכבוש את יפו; האצ"ל לא היה יכול לכבוש אותה. התברר על סמך עובדות ועדויות - עדויות של בריטים וערבים - כי יפו עמדה ביום השלישי להתקפתנו בפני כניעה מוחלטת. התברר, כי דווקא מצד מנשיה, מצד ה"צואר הדק", המוליך ללבה של תל-אביב וגם ללבה של יפו, אפשר היה לכבוש את יפו. התברר, כי הארגון הצבאי הלאומי הוא שהעמיד את יפו על הברכיים ומסוגל היה לקחתה בסערה.

לא כבשנו את יפו כולה לא מפני שרצינו למנוע קרב בין חיילינו לבין חיילי צבא הכבוש הבריטי, שהעמיד נגדנו עשרות טנקים, תותחים ואוירונים. חיילינו עמדו בקרב עם האויב הבריטי בכל שעה של 72 השעות של המערכה על יפו. עדות לכך שנים-עשר הטנקים הבריטיים שהובאו לתקון לסרפנד מיפו, מן ה"אי-זי-אל". עדות לכך דברי הגינראל הבריטי לכתבו של ה"ניו-יורק-טריביון": "חיילי פחדו להוציא את ראשם ממשוריניהם ועמדותיהם מפני האש הכבדה של חיילי אצ"ל. עדות לכך ההתקדמות לחופי הים, שבוצעה על אף האש הכפולה, הערבית והבריטית, שניתכה על ראש חיילינו. כן, היה היה קרב עם האויב הבריטי בלבה של יפו. לא יכולנו למנוע אותו ולא רצינו למנוע אותו. אולם מה שרצינו למנוע - ומנענו - זהו קרב התאבדות במקום הנותן את כל היתרונת לאויב. לפנינו היתה חומת פלדה של טנקים ותותחים ומאחורינו תל-אביב שלנו על רבבות תושביה וילדיה... ואנחנו חיילים הננו ולוחמים. לא מתאבדים. גם בסערת הקרב מוסיף המוח לחשוב. ובעיקר הוא חושב על האחים והאחיות שלמענם למען שלומם וחרותם הננו יוצאים לקרב ונופלים במערכה.

ואל יספרו לנו האיסטרטגים מעתוני ערב, כי בינתיים נכנסו הבריטים ליפו. הבריטים נכנסו גם לחיפה, שנכבשה "ברשותם". "תפיסת עמדות חדשות" על ידי צבא הכבוש, איננה ענין ליפו, אלא לתכנית כוללת ומחושבת מראש. תכנית זו עוד תסוכל על-ידי ההתנגשות הבלתי נמנעת בין צבא הכבוש הנאצו-בריטי ובין צבא השחרור העברי. אולם "בינתיים" הספקנו אנחנו - ממש ברגע האחרון - לחסל את יפו כמרכז פורעים ערביים; הספקנו להבריח ממנה אלפי אנשי כנופיות, מזויינים בנשק חדיש וכבד: הספקנו להשמיד בסיס - את הבסיס - להתקפות ערביות על תל-אביב וסביבתה; הספקנו למוטט לחלוטין את רוחם של השכירים.

לא נעמיד פנים. לא נבוא לטעון, כי ידענו מראש, שבימי פסח תש''ח דוקא עומדים הבריטים להזרים גדודי צבא חדשים לארצנו. אמנם ידוע ידענו, כי ה"פנוי" הבריטי המוצהר אינו פנוי למעשה. זכורה אבחנתנו בין ה"15 למאי" לבין ה"1 באוגוסט". היחידים היינו שטענו, בימי נובמבר-דצמבר 1947, כי אמנם מוכנים ונאלצים הבריטים לחסל את שלטונם האזרחי בארץ-ישראל, אך אין הם מוכנים לנטוש את ארץ-ישראל ויהיה צורך להכריחם לעשות זאת. ש"הפנוי" יופסק ידענו; את תאריך הפסקתו לא ידענו. אלא שהאלהים עזר לנו בלכתנו בדרך הישרה להצלת עמו ולשחרור ארצו, וכך יצא שברגע האחרון לפני הזרמת צבא בריטי רב ליפו הצלחנו להפוך את עיר הפורעים ללא-עיר ואת בסיסם ל"בסיס" התלוי על בלימה.

מבצע היסטורי הוא, שעבורו שלמנו בדמם של כשלשים מטובי מפקדינו וחיילינו. ואם נזכור באילו תנאים עמדו אנשינו בקרב הגדול, אם נזכור שיללת תנים ליוותה אותם במשימתם, הבן נבין, מה עצומים הם הכוחות הטמירים בקרב אותו נוער שהתקבץ סביב דגלנו. תחת מטר של אש האויב נלחמו צבאות רבים; תחת מטר של קללות ודברי לעג ודברי בלע של אחים עוד לא נלחם שום צבא. ובודאי לא ניצח. חיילי הארגון הצבאי הלאומי נלחמו תחת מטר אש ומטר קללות כאחד. וניצחו. וזהו הפלא שבפלדת נפשם.