הקליע והיד המנחה

מאמר עיתון: חרות
מאת:
מנחם בגין
פורסם בתאריך:
ה' אדר התש"כ, 4 במרץ 1960
מתוך:
עמוד 2
נושאים:
מדינות - ארה"ב, ברית המועצות (רוסיה), גרמניה. מדיניות חוץ - המלחמה הקרה. בטחון - מרוץ חמוש, נשק להשמדה המונית
במאמר זה בגין כותב על מרוץ החימוש. בגין טוען שכלי הנשק השונים שמסתובבים באזור מהווים סכנה רבה לאזור כולו. עוד טוען בגין כי הוא חרד מנשק רב עוצמה שימצא בידי הגרמנים שהם עם שיכור כוח. בגין מפחית מחשיבות הנשק הגרעיני משום שלדעתו נשק כזה עדיין לא זמין ולא בשימוש.
ציטוטים נבחרים מהמאמר חיפוש חדש

הקליע והיד המנחה

א.

חוזרות ונשנות הקריאות לפרוק נשק, כללי ומוחלט. אולי כדאי שתושמענה, כל חזון, או חלום, גדול דומה לכוכב מדריך. אף אם אין ידו של אדם משגת להגיע אאליו, הוא מאיר לו את הדרך. ההתבוננות במרומים מעל ה את הגעגועים אל על, אל הטוב. ואולם, וודאי, אין לצפות, בעתיד הנראה לעיון, לתוצאה מעשית של קריאות אלו. הן עולות, לאו דווקא מלבם של חולמים, אלא מפיהם של שליטים, משני עברי המיתרס הבין-לאומי, שהוקם אחרי מלמת העולם האחרונה. משום כך, באורח פרדוכסלי, הן מבטלות את עצמן. באין תשובה לשאלה מי יתחיל בפירוק הנשק, ממשיכים הכל ביצירתו.

לאחרונה טוענים הרוסים, כי הם נתנו את האות והחלו להקטין את חילותיהם המגוייסים.ף לטענה זו יש השפעה תעמולתית; אמת אין בה. המערב קדם למזרח בפרוק מחנותיו הצבאיים. עוד לפני ארבע עשרה שנה, בהשפעת הקריאה הידועה "שלחו את הבחורים הביתה", ניתן יתרון עצום לדיווזיות הסטלניות. צ'רצ'יל סובר, כי הפרוק החד-צדדי ההוא היה משגהו הגורלי של העולם האנגלוסכסי. אמנם, בימים ההם היתה הפצצה האטומית בידי אמריקה בלבד. אך ייצורה לא היה אלא בראשיתו. ואיש לא העלה על דעתו, כי היא תשמש מטרה אחרת, זולת מתן מחסה מרתיע מפני התקדמות אפשרית של הטנקים המכוכבים.

מאז גם הרוסים החלו מייצרים את הנשק הגרעיני, ועד ימינו אלה, נשתנה המצב, מבחינת החיל המגוייס, מיסודו. זו הסבה השניה, שבגללה אין אמת בטענתה של מוסקבה. בפשטות: הקליעים, למיניהם ולטווחיהם, מאפשרים שחרור, אף המוני, של יחידות צבא הקרויות מקובלות, אין בכך פרוק נשק. להפיך, זוהי התאמה כמותית, ארגונית לשכלולו האיכותי.

בשטח זה שוב ניתנה הוכחה באיזו מידה משפיע, על מחשבת האדם ויכולתו, כורח החיים. בקליעים הבין-יבשתיים, שמהירותם אלפי מילין בשעה וטווחם רבבות קילומטרים, ידם של הרוסים על העליונה. אנשים, הנוטים לפשטנות, מוכנים, נוכח יתרון כבוש זה, להודות בעליונות המדע הרוסי על המערבי. כן יש אנשים, ביחוד באמריקה עצמה, המאשימים את מר אייזנהאור בהזנחה. אולם מי שירצה לבחון באורח אובייקטיבי את התפתחות הקליעים, ימצא בה, אם לחיוב ואם לשלילה את השפעת הכורח או היעדרו.

מערך ההגנה המרתיעה של אמריקה הוקם, במשך שנים, על ידי הקפת הגוש הקומוניסטי בבסיסים קרובים לגבולותיו. מבסיסים אלה אפשר להגיע, אף למרכזי הכוח הסובייטים, בקלעים בעלי טווח בינוני. משום כך הקדישו האמריקאים את מחשבתם ואת כספם, בעיקר, להמצאת קליעים כאלה, לייצורם ההמוני ולהצבתם מצפונה, ממערבה ומדרומה של רוסיה. לרוסים לא היו, ואין, בסיסים הקרובים ליבשת אמריקה. קליעים, בעלי טווח בינוני, לא היו, בעיניהם, בבחינת נשק נגדי. משום כך הם הקדישו את כוח ההמצאה של מדעניהם, בעיקר לייצור קליעים בין-יבשתיים, המסוגלים לעבור את האוקיאנוס. ובכך הצליחו. אופייני הוא, כי לפני מספר שנים, רבה היתה הזעקה של מוסקבה, שליחיה ומשרתיה, נגד הבסיסים האמריקאיים ברחבי תבל. לאחרונה, גם אם ההתנגדות המוצהרת לבסיסים אלה לא בוטלה, רפתה הצעקה נגדם. שינוי זה באיסטרטגיה התעמולתית ניתן להסביר על ידי היתרון האיסטרטגי בקליעים הבין-יבשתיים. מפרשה זו אולי אפשר להסיק, כי, אמנם הכורח הוא ממציא גדול, אך עליו בלבד אסור לסמוך. הוא עשוי לפועל לטובתך; אך הוא גם עלול, מן הצד השני, לפנות נגדך. היוזמה, שהיא אם המחשבה, חייבת תמיד ללוות את הכורח, שהוא אביה.

האם מאחר שאמריקה לא פיתחה, במקודם ובממדים מתאימים, את הייזומה בשטח הקליעים הבין-ייבשתיים, יש להסיק, כי יתרון הכוח הכולל עבר לידי הרוסים? יש יסוד להניח, כי אין הדבר כןן. מבחינת יחסי הכוחות בין שני המחנות, קובעת הגיאוגרפיה, לפחות לעת עתה, את שווי המשקל הנורא. יכולתם של האמריקאים להגיע למרכזי הכוח הרוסיים בעינה עומדת. מולה עומדת יכולתם של הרוסים להגיע למרכזי הכוח האמריקאיים. על ידי הדדיות זו, כפי שיש לקוות, בוטלה זו אף זו. המסקנה היא: שיווי משקל, לא יתרון.

שנית, יש לזכור, כי גם לאמריקה קליע בין-יבשתי. אמנם, היא חייבת להשיג את רוסיה בייצורו. אבל המרוץ הבלהתי הזה איננו אין-סופי. היתרון ההתחלתי, הכמותי לא יוכל לקבוע את תוצאותיו. ברור, כי כמות מסויימת של קליעים בין-יבשתיים, נושאי חץ אטומי, פירושה, "רווייה" הרסנית. לא יעבור, איפא זמן רב, והיתרון הרוסי, בשטח זה, יבוטל.

שלישית, במטות המשולבים חל, בימים אלה, שנוי יסודי במחשבה האיסטרטגית. אמנם, היו כאלה, באמריקה ובאנגליה, לאו דווקא מחוגי הצבא המקצועיים, אשר דרשו את השנוי הזה, עוד טרם רבו הקליעים הבין-יבשתיים הרוסיים, אך ההערכה החדשה הבשילה רק עם רבויים. הכוונה היא לבסיסי הקליעים היבשתיים, הקבועים. הם אמנם לא בוטלו, אך החשש, הקרוב לידיעה, כי הם עלולים להימחק בן רגע בהתקפת פתע קליעית, הוליד את המחשבה, לא רק לפזרם במקומות שונים, אלא להמירם בבסיסים ניידים. אנגליה, למשל, השקיעה מיליונים רבים, כדי להקים בסיס קבוע בשביל הקליע הקרוי Blue Streak; אך היא כפי הנראה, תוותר עליו. המגמה היא להקים בסיסים מושטים, מתחת לפני הים ומעליו, בהם הפגיעה המוקדמת או, המקדמת, תהיה קשה, אם תהיה אפשרית. ושוב, בשטח זה אין שום יתרון לרוסים; להיפך, ידו של המערב היא על העליונה. יוצא, כי אותו שווי משקל, הדמיוני במציאותו, שמו כוח ההכחדה ההדדית, יימשך.

ב.

כלל היה מקובל, כי לא יומצא נשק, שמולו לא יצליח המוח האנושי להציב נשק נגדי. שוב, כוח החיים פעל במחשבה ובמעשה, מימי קדם, בהן המגן הוצב נגד החץ, ועד ימינו, בהם הטנק הוקם נגד החץ, ועד ימינו, בהם הטנק הוקם כנגד מכונת היריה והקליע האנטי-שריוני נגד טנק ומטוס הקרב נגד האווירון המפציץ.

על פי כלל זה החלו אנשי המדע לבקש הגנה נגד הקליע והמציאו, כידוע, קליע אנטי-קליעי. יש יסוד לשער, כי קליעים מגנים כאלה נמצאים כבר בשלב של ייצור, ביחוד באמריקה. כדי לאפשר את הפעלתם, החלו האמריקאים להקים, במקומות שונים, תחנות אזהרה חדישות, לא עוד נגד אווירונים מתקרבים, אלא נגד קליעים מונחים. בין אלו נודע במיוחד על תחנת הראדאר האדירה, המוקמת, בעיקר בכסף אמריקאי, באנגליה המזרחית-צפונית. מן השאלה שהוצגה בבית הנבחרים הבריטי, לשר הממונה, ומחוסר התשובה שלו, מסתבר, או, לפחות, ניתן לשער, כי מעלות הקליע מנקודה "מסויימת", ועד הגיעו לאי האנגלי תעבורנה ארבע דקות, ועוד אחת עשרה דקות תחלופנה עדי הגיעו לחופי היבשת האמריקאית. השואל התאונן ברמיזה, כי, אם האמריקאים, במשך חמש עשרה דקות, אולי עוד יספיקו לעשות משהו, כדי להשמיד את הקליע בעודו באוויר, על פני האוקיאנוס, הרי האנגלים, במשך רבע מן הזמן הזה, יכולים לא להספיק אלא להיחרב. לתלונה זו לא ניתנה כל תשובה. מי יודע? אולי גם מאתים וארבעים שניות הן, בתנאי המהירות החדשים, הזמן "הנדרש", ואלי אף רבע שעה לא יצלח. אבל הנסיון לקלוע בקליע נעשה. כורח החיים.

לכאורה, זוהי התפתחות חיובית מבחינת האנושות. אין להפקיר אוכלוסיה לסכנת הכחדה. דרושים מכשירי התקפה, כדי, מלכתחילה, למנוע אותה, אך הכרחיים גם כלי הגנה, כדי אם התקפה תבוא, להמעיט את תוצאותיה ההרסניות. הבחינה האיסטרטגית מלווה את המחשבה ההומניטרית.

מובן מאליו, שגם התפתחות זו אינה בוודאי לא תהיה חד-צדדית כל המדינות, המפתחות, והמייצרות קליעים מונחים, ימציאו נשק אנטי-קליעי. דאגתן היא טבעית. פעולתן בלתי נמנעת. אף על פי כן, מותר להעלות ספק, אם מאמץ זה, ההגנתי בכל מהותו, מחזק את הסכוי למניעת מלחמה מחריבה כל. הספק נראה פרדוכסלי. כדאי להבהירו.

זה נכון, כי מול נשק הומצא נשק נגדי. אבל אפילו בימים עברו לא מנע שום נשק הגנתי, לחלוטין, את הפגיעה הרעה של הנשק ההתקפתי. שאלת ממדים היא, התלויים בכושר ההמצאה של כוח ההרס. הטנק שמש, בימי מלחמת העולם הראשונה, חומה נעה בפני מכונות היריה, המוצבות בחפירות ההגנה, אך כלום, אף מתוך השמוש בו, לא נפלו, ההסתערויות, הידועות בחזית המערבית, מאות, אלפים, רבבות? הקליע האנטי – שריוני יכול להשמיד את הטנק המתפרץ, אך כלום, על אף השמוש בקליע זה, לא פרצו, בימי מלחמת העולם השניה, טורי טנקים מרסקים? אווירון קרב מסוגל להוריד בלהבות, או להעלות באש, מפציץ כבד, אך ידוע, כי ביחסי כוחות מסויימים באוויר, אין כלל אפשרות למנוע הפצצה הקרויה איסטרטגית.

הידיעה, כי אין למנוע הפצצות המוניות מן האוויר, העלתה, בשנות השלשים, את ההשערה, המלחמה בין מעצמות נעשתה בלתי אפשרית. בשנים ההן לא נלקח בחשבון, מתוך חוסר השגה אנושית, כי בראש אחת המעצמות עמד לא אדם אלא ילוד השטן, ועמו ומאחריו עם, ששכרותו האופיינית ביותר היא זו מכוח. אבל אין להכחיש, כי גם אז ושם היו אנשי המקצוע מחשבים. הללו אולי סמכו, קודם כל, על כושר ההתקפה המחסלת, אבל הם לא הניחו ידם מכלים הגנתיים, מתוך ההנחה האכזרית, כי, אם על ידם ימנעו כל התקפה, הרי את תוצאותיה ימעיטו. גם חישוב זה היה בין הגורמים שאיפשרו את הצתת אשה של מלחמת העולם השניה. אם נעבור מן הנשק, הקרוי מקובל לנשק הקליעי, מותר לומר, אף בלי הכשרה מדעית, אלא על פי השכל הישר, כי שום קליע, המיועד להשמדת קליעים, לא יכול למנוע את נחיתתם של כל אלה, העלולים להיות מונחים אלי נמטרה מסויימת. חלק מהם אולי יושמד, בטרם יעבור; אך חלק יעבור, וישמיד. ובאילו ממדי החרבה המדובר?

זהו האיום הפיזי, שהוא שלם, מוחלט, גם אם הוא נראה, להלכה, חלקי. אבל קודמת לו הסכנה הפסיכולוגית. מספרים על מספר מדינאים סיניים שאמרו: אנחנו איננו מפחדים מפני מלחמה עולמית, אפילו אטומית, בסופו של דבר תמיד ישארו שלש מאות מיליון סינים... אין לדעת, אם דברים איומים אלה, שפורסמו לראשונה דווקא בארץ בעלת משטר קומוניסטי, נאמרו אי פעם, או לא היו אלא בבחינת סיפור מקפיא הדם. אבל נסיונה המר של האנושות עלול להוליד מחשבה, כי, באחד הימים, יקום מישהו ויאמר בלבו חורש המזימות: גם קליעים מונחים אינם נוראים כל כך, אפשר להתגונן נגדם, ואז..

חידת הפרדוכס ניתנת איפוא לפתרון. מבחינת האנושות ועתידה, אולי מוטב שהכל יאמרו ויקבעו, כי נגד קליעים מונחים, בין-ארציים או בין-יבשתיים, אין שום הגנה לאחר הפעלתם. ההגנה היחידה נגדם היא מניעת הפעלתם על ידי כוח הרתעה קליעי. חכמי המשפט הרומי טבעו את האימרה המפורסמת, לפיה שיא הצדק הוא שיא העוול. יתכן, כי האנושות תתרגל לחיות, מתוך הכרה משונה, אך מציאותית, כי שיא הסכנה הוא שיא הבטחון – עד אשר יבוא יום וכלי ההרס האלה, המאיימים בהכחדת כל חי, יושמדו בידי יוצאיהם. מתי יבוא יום זה, מי יודע?

ג.

לאחר שצרפת ביצעה, בהצלחה את נסוייה האטומי הראשון, הושמעו נגדה טענות רבות. הועלה החשש, כי המעצמות האטומיות "הותיקות" יחדשו את נסוייהם, הנושאים עמם, אם רבים הם, סכנה סמוייה למרחקים, בשטח ובזמן. החשש הזה, לעת עתה, לא התאמת. היו מדינות, ביחוד אפריקאיות, שטענו נגד הסכנה הישירה של רדיואקטיביות מתפשטת. לפי כל הסימנים, נמנעה סכנה זו מלכתחילה. אך עובדא אופיינית היא, כי, בין כל הטענות המרובות, הכנות או הצבועות, שהושמעו נגד צרפת, לא הועלתה טענה אחת, לאמר: פצצה, אטומית בידי הצרפתים היא סכנה לשלום העולם. כל ידידיה של צרפת חייבים לציין עובדא זו ולשמוח בה.

אך מה היה קורה, לו, בפברואר 1960, היו מפוצצים פצצת אטום- הגרמנים? היום ניתן להשיב לשאלה זו לאור נסיון מסויים. כוונתי לעיסקא הגרמנית בספרד. עמים רבים, דווקא במערב, נזדעזעו לשמע האפשרות של הקמת בסיסים גרמניים מעבר לפירנאים. הציניות, שהוחדרה בישראל ביחס לגרמנים המשלמים, ולגבי מה שנקרא, בלגלוג של אווילות מתחכמת, זכרונות העבר, אינה עדיין נחלת העמים, שנלחמו בגרמנים, אך סבלתו מידיהם פחות מן היהודים. כל ההסברים ה"הגיוניים", הצבאיים, לא הועילו. הזכרונות הזהירו מפני העתיד. ז הגיונם העליון.

לאור הנסיון, ניתן לומר בבטחון, כי אם, באחד הימים, יימצא ברשות הגרמני, ולרשותם, נשק קליעי-גרעיני, חרד יחרדו כל העמים. לגרמניה יש שאיפות נסתרות ומוצהרות. אחת הגלויות היא הדחיפה מזרחה. היא עלולה לפעול בדור הזה, אולי ביתר שאת מאשר בדורות הקודמים. הסבות ידועות. אפשר לראות אותן על כל מפה.

והגרמנים הם שיכורי הכוח. אין זו תיאוריה, אלא היסטוריה. כמה פעמים מותר לאנושות לא ללמוד מן ההיסטוריה? העמים נסחבו אל סף התהום, ורבים מהם הוטלו לתוכה, גם בלי נשק קליעי, אטומי ומימני: עמם, על אחת כמה וכמה. אם הגרעין מחריב הכל, והקליע הנושא אותו, יהיו בידי הגרמנים, מה ילד יום, או לילה? כלום לא ישובו ולא ישתכרו מן הכוח האיום, שניתן בידיהם? כלום לא ינסו, באחד הימים, להשיג על ידו את מטרותיהם הידועות? האין זה אפשרי, כי המטה המחודש, החוזר להיות, כרגיל, אחר תקופת מעבר מסויימת, ממשלת הממשלות בגרמניה, יגיע למסקנה צבאית מחושבת, וישכנע את מי שצריך, כי גם קליעים אינם "נוראים" כל כך ואפשר "להתגבר" עליהם? אין איש בעולם שיוכל, בלב בוטח, או במצפון שקט, להשיב בשלילה לשאלות אלו.

הנחה זו עצמה מספקת, כדי לראות בנשק גרעיני, בידיד הגרמנים, סכנה איומה לעתידם של כל העמים. ומי כישראל, הצריכים לומר, בכל מושבותם, כי אמנם הגרעין והקליע מסוכנים הם, אך מסוכנת מהם היא היד, העלולה להנחותם?