הקיים פאשיזם יהודי?

א.

קוראינו יודעים, שאנשי החוגים ה"שמאליים" שלנו נוקטים את הכינוי "פאשיזם" לא רק ביחס לתנועה לאומית, אלא אף ביחס לאצ"ל ולח"י. בעית הפאשיזם תעסיקנו כאן מבחינה אחת בלבד: המצויים פאשיסטים יהודים? אם הן, מפני מה אינם רוצים להודות בכך? ואם לאו, מפני מה צמחה וקיימת עלילה כזו?

ב.

שני הסברים לפאשיזם

מנקודת המבט הקומוניסטית – זוהי צורה צינית ואכזרית ביותר של דיקטטורה מעמדית, שהקאפיטליזם יוצר אותה בשעת גסיסתו, כשהוא נאבק עם מר המוות. המפרשים הסובייטים מתארים את מוסליני ואת היטלר כבובות ביד הממון. מאחוריהם עמדו בנקאים, מיליונרים, בעלי תעשיה, שנתנו להם כספים ושלחו אותם באנושות, כ"כלבים שוטים" של הקאפיטליזם.

בין רוזבלט לצ'רצ'יל, בין צ'רצ'יל להיטלר, אין הבדל במהות, אלא רק בדרגת התפתחותו של אותו תהליך עצמו, ששמו "אימפריאליזם". הפאשיזם הריהו קרש ההצלה האחרון של העולם הקאפיטליסטי.

אכן הסבר תמים הוא וסותר את העובדות. יודעים אנו, שהיטלר לא היה בובה ביד זולתו, אלא דיקטטור ממש של גרמניה; שהפאשיזם הגרמני הביא אסון לבורגנות הגרמנית, עוד יותר מאשר לפרולטריון הגרמני; ושהעם הגרמני, על כל שכבותיו ומעמדיו, תמך בהיטלר תמיכה מלאה ושמר לו אימונים עד יומו האחרון.

המציאות מורכבת יותר מן ה"פוליטגראמוטה". כידוע, הפאשיזם בא כהתפעה גמורה ללניניזם. הלניניזם, בתיאוריה שלו, לא חזה מראש את בואו, וזמן רב מאוד גם לא הבין את הסכנה הצפונה בו. על כן אין לקוות שמצד זה ינתן לנו הסבר אמתי של הפאשיזם.

ג.

ההסבר השני של הפאשיזם רואה בו צורה חדשה של קיסריזם, כלומר של דיקטטורה צבאית. כמקומו של יוליוס קיסר ברומא העתיקה, ושל נפוליאון במערב אירופה על סף המאה הי"ט, כן מקומם של הדוצ'ה והפיהרר בזמננו. כל פעם שהעולם עומד בפני תפקיד של ריאורגניזציה, כשהצורות הישנות עבר זמנן ועדיין לא נוצרו צורות חדשות,  - נוצרים תנאים נוחים לדיקטטורה צבאית; יש לה "סטארט" מזהיר, כי היא הורסת דברים שכבר עבר זמנם, ואחר באה היא בהכרח לידי שבר, מפני שאין בכוחה לכונן משטר יציב. אין משטר נבנה על ידי אלימות גרידא. אין הדיקטטור בונה את העתיד, אלא רק מנצל לזמן מה את חולשת העבר.

הפאשיזם נועד להרוס את הבנין הישן של אירופה, על מחיצותיו הלאומיות והפוליטיות שנתישנו. דיה היתה סופה ראשונה להפיל בנין זה עץ נרקב. הפאשיזם בא וחלף כסופה. לא כאן המקום לפתח תיאוריה זו בפורטרוט. נציין רק שהיא מנוגדת לתיאוריה הקומוניסטית, בעיני הקומוניסטים, הפאשיזם הריהו כמישת-זקנה של המערב. נכונים הם לקבל את הירושה באירופה כבר כיום, ובאמריקה – בעוד שנים אחדות, כשיבוא "המשבר הגדול" אך לאמתו של דבר, הפאשיזם היה רק סטיה בדרך התפתחותה של הדימוקרטיה המערבית. הפאשיזם – הרי זה גילוי פראי של כוחות-חיים טורפים, שנצטברו במערב, והוא מעיד על כך שיש כאן אוצר עצום של מרץ ושל חיים, שימצאו להם סוף סוף ביטוי חפשי ודימוקרטי, גם בלא עזרתה של מוסקבה.

ד.

מנין באה באירופה סטיה זו, ששמה פאשיזם?

הפאשיזם בא בעקבות הקומוניזם כהד נאמן. אלמלא לנין, לא היה קם מוסוליני. אלמלא סטאלין, לא היה קם היטלר. מוסוליני קבל חנוך מפלגתי של המארקסיזם, ובימי שחרותו היה עורך של עתון סוציאליסטי. היטלר מציין בפירוש, בספרו "מיין קאמפף", שאת דרכי התעמולה והארגון שאל ממתנגדיו – המארקסיסטים.

הפאשיזם למד מן הקומוניזם שלשה דברים:

• טכניקה של דיקטטורה אכזרית. לפני לנין, איש לא צייר לעצמו באירופה, עד היכן אפשר להגיע בדיכוי האופוזיציה, בהשמדת המתנגדים.
• שלילת הדימוקרטיה הפארלמנטרית. לפני לנין, לא הייתה קיימת באירופה מדינה חד-מפלגתית.
• שלילת הניגודים המעמדיים. הקומוניזם הכריז על חברה אל-מעמדית. "בין אזרחים סובייטים אין ניגודים מעמדיים" – עיקר אמונה זה הוא חובה על האזרח הסובייטי, אף על פי שהוא עומד בסתירה חריפה למציאות. בברית המועצות מצויים: הבירוקרטיה השולטת, המוני עמלים, הצבא ואוכלוסית המחנות רבת המיליונים. כל אלה הם מעמדות ממש, בעלי הכרה עצמית מיוחדת, ובעלי תפקיד מיוחד תהליך הייצור. ואף על פי כן, החברה בכללותה נתונה לסוגסטיה של "אל-מעמדיות". ו"אל-מעמדיות" קומוניסטית זו, היא היא ששמשה כדוגמה וכמופת ל"על-מעמדיות" פאשיסטית (בעי"ן ולא באל"ף).

מובן, שגם זו וגם זו הן מחוץ לגדרי הקונצפציה הדימוקרטיה המערבית, הנשענת לא על "על-מעמדיות" המיגאלומנית של היטלר, אלא על בין מעמדיות מפוכחת וממשית, שבלעדיה אין להבין את מהותה של הדימוקרטיה המערבית.

ה.

לפני המלחמה מצויים היו פאשיסטים יהודים באיטליה אלה היו יהודים איטלקים מתבוללים, בשורות החולצות השחורות. בגרמניה היו חוגים יהודים (קבוצות ניימאן) שהציעו את שירותם לנאצים. יהודים אלה ראו את עצמם כגרמנים, העריצו את היטלר, ומלאים היו צער על שגזעם מונע אותם מלהצטרף למפלגת הנאצים. לפני שנת 1939, היו מקרים בודדים, כאשר יהודים חלמו על הסכם עם הנאצים ועל יחסים מסודרים עמהם. אולם אפילו יהודים אלה לא היו בעצמם פאשיסטים. לפני המלחמה לא היה קיים פאשיזם יהודי. על אחת כמה וכמה אינו קיים כיום.

פאשיזם פירושו שאיפה אל משטר חד-מפלגתי של דיקטטורה, שלילה של חירות היחיד ושל זכותו להעמיד את עצמו מבחינה כלשהיא כנגד המדינה, שלילה של זכות העמים החלשים לחיי חירות, ופולחן מיסטי של האומה או ה"גזע" כעקרון על-מעמדי.

לא ידועה לי מפלגת יהודית בעלת תכנית כזו. תנועת ז'בוטינסקי דוגלת בדימוקרטיה פארלמנטרית, בעקרון הבחירות, בחופש היחיד; ואת המאבק למען המדינה העברית רואה היא כמפעל בין-מעמדי, כלומר כמפעל התובע שיתוף פעולה של כל המעמדות. לפיכך, לא זו בלבד שאין תנועה זו שוללת את זכותם של הפועלים להתארגן ארגון עצמאי לשם הגנה על עניניהם המעמדיים, אלא אף הקימה בעצמה ארגון כזה, הנקרא "לאומי" כדי להדגיש שבדומה לכל מעמד אחר, גם מעמד הפועלים מקומו בתוך האומה, ולא "בפני עצמו" – מעל לאומה או מחוץ לה.

ארגוני המחתרת נוצרו לשם מלחמת שחרור, לשם הגנה על זכויותיו של עם חלש ומדוכא. ברור, שכל זה הוא ניגוד גמור לפאשיזם.

ו.

תורתו של ז'בוטינסקי על חד-נס, - על הציונות הצרופה והבלתי מהולה, - מעולם לא ניתנה להתפרש כתורה השוללת את זכותו של כל אחד מאתנו להתנהג כפי מצפונו. הרי לפי תורתו של ז'בוטינסקי, האדם הוא "בן מלך", ואין המדינה זכאית להתנכל לחירותו, אלא להפך, תכלית קיומה היא להרחיב את חופש היחיד ולערוב לו. התורה על חד-נס, פירושה שהציונות, במובנה הנכון, כה נשגבה ורבת-תוכן, שאי אפשר לה לשמש כאמצעי לתכלית אחרת שמחוץ לגבולותיה. הציונות תובעת את האדם כולו, אך אי אפשר להטילה על שום אדם על ידי כפיה מבחוץ. אפשרית היא (להלכה) דיקטטורה של השומר הצעיר, שכבר יש לה תקדים בצורת הדיקטטורה של הייבסקציה.  אך מן הנמנע הוא (אפילו להלכה) שהמפלגה, החדורה רוחו של ז'בוטינסקי, תסתום את הפה למתנגדיה הפוליטיים או תמנע מהם את חופש הפעולה בגבולות המשטר הדימוקרטי.

"רק כך" – סיסמה אשר כל ילד בארצנו יודע – אינה מופנית כלפי מתנגדים פוליטיים, אלא כלפי אויבים. משמעותה אינה טעונה עוד כיום ביאורים כיום אין עוד בישוב מי של אין עוד בישוב מי שלא ידע, שרק כך נוכל להציל את עצמנו ואת בנינו מהשמדה פיסית גמורה. הרובה אינו "סמל פאשיסטי", אלא – בתנאים שנוצרו – המחיצה הממשית היחידה בינינו לבין המוות, בתנאי שמי שמחזיק  בו, לא רק יודע לירות, אלא גם יודע במה הוא רוצה. הפאשיזם הריהו שאיפה לשעבוד. איש מאתנו אינו רוצה בשעבוד – לא של עצמנו ולא של זרים. מה שאנו רוצים, נאמר בבהירות ב"התקווה":

להיות עם חופשי בארצנו,

ארץ ציון ירושלים.

ז.

מפני מה אפוא מצויים בקרבנו בני אדם, יהודים שאי אפשר להם שלא לדעת את מצב הדברים לאמתו, והם עורכים הסתה ומבקשים ליצור רושם שבארצנו קיים "פאשיזם יהודי?"

הסיבה היא שאורח מחשבתם הפוליטי של המוני ישראל הריהו פרימטיבי מאד, וכפוף לשיגרה. במידה שמתרחקים אנו מן הציונות הצרופה, בה במידה גוברת תלותנו בהשפעות זרות. במקרה זה – זוהי השפעתה של הטרמינולוגיה הקומוניסטית.

מתוך נימוקים מובנים וגלויים אין הקומוניסטים שונאים את הפאשיזם על האנטי-ליברליות שבו, על דיכוי האופוזיציה ועל חדמפלגתיות (כי קוים אלו משותפים להם ולפאשיזם), - אלא על האיום הבלתי-אמצעי, הצפון בו בשבילם. בלשון הסובייטית, פאשיזם פירושו סתם: אנטיקומוניזם. קאוטסקי, רינר והיפלרדינג, הריהם בלשון זו, "סוציאל-פאשיסטים". מנקודת מבט זו כל ההתנגדות נמרצת לתורת הלניניזם-הסטאליניניזם הריהי דבר פאשיסטי.

על כן מובן שדוקטרינרים עלובים ללא שמץ של מחשבה פוליטית עצמאית, קראו לז'בוטינסקי פאשיסט; שהרי כל מי שלמד משהו בבית מדרשו, אבוד בשבילם.

פשעו וחטאתו של ז'בוטינסקי היו שלא רק מנע את הנוער מלהצטרף ל"חלוץ המהפכה הסוציאלית" לפי הדוגמא הקומוניסטית, אלא אף לימדהו לאחוז בנשק כדי להגן על מולדתו. חסידי מלחמת אזרחים ודיקטטורה מפלגתית רואים כאיום, וכסכנה פוטנציאלית לעצמם, כל נשק שאינו בידם. אילו לא הייתה קיימת המחתרת, היו מוצאים "פאשיסטים" בתוך שורות ההגנה עצמה.

כך מכניסים בלבול במוחות, ומאפילים על עובדה ברורה זו, שהתנועה הלאומית העברית הריהי תנועת שחרור לא רק במובן הלאומי אלא גם במובן האזרחי.

ח.

בעת האחרונה, חוזרת ונשנית בעתונות העברית, בכל מיני צורות, מימרה זו: "אויבו של אויבי הוא ידידי"

הבה נחשוב רגע:

צ'רצ'יל וסטאלין היו שניהם אויבים להיטלר, אך מעולם לא היו ידידים, אף בשעה שהצטלמו יחד.

הפולנים והקוזקים היו אויבים במאה ה"יז, אך לא אלה ולא אלה לא היו ידידים לעם ישראל.

השנאה לפאשיזם, עדיין אין בה כדי להפוך אדם לידיד למשטר הסובייטי וכן להפך:

שלילת הקומוניזם אינה כשלעצמה יסוד מספיק לקרוא לבעל השלילה בשם פאשיסט או אוהד לפאשיזם.