הקו המפריד

הקו המפריד
הספור ידוע. אוטובוס מלא נוסעים, נעצר ליד התחנה. רבים מחכים בתור. הם נדחפים. כולם רוצים להכנס. מתוך האוטובוס נשמע קול: אין מקום! העומדים בתור צועקים: הצטופפו ויהיה מקום! אחדים מהם "זוכים בגורל". הם מטפסים על המדרגות ונכנסים פנימה. וראה זה פלא, רק לפני רגע, בעמדם ליד התחנה, טענו, כי יש ויש מקום, "צריך רק לדעת להצטופף", ואילו עתה לאחר שהצליחו להכנס לאוטובוס, אחת דרישתם: "סע, סע, אין עוד מקום!"
רק על רקע של פסיכולוגיה זו אפשר להבין את מהלך הדיונים בכנוס הציוני בלונדון. קו מפריד, קו ברור הועבר בין שני סוגי משתתפיו. האחד בא מן הגולה הדוויה; השני הגיע מ"ארצות החופש". ניצולי הטבח זעקו: הצילו. הם לא רצו לשמוע על "תבונה" ועל "הגינות כלפי הממשלה החדשה". מאחוריהם ים של דם; סביבם שנאה; ולפניהם דרך ארוכה - וסתומה. את הדרד הזאת צריך לפרוץ בכל מחיר. זו היתה דרישתם ודרישת שולחיהם. כי הם, האודים המוצלים, המאמינים בכל להט נפשם, שלא נשרפה, בגאולה שלמה, בשיבת ציון ובמדינה עברית, הם מחכים בתור - לחיים או למוות - ונדחפים, ציונה או שאולה, על-ידי גלי ההשמדה והאיבה.
לעומתם הופיעו על הבמה נציגים מעבר לים. הם הכינו נאומים. נאומים ארוכים, מחושבים, מסוגננים, מלוטשים, דברי הספד מלאי פאתוס; דברי הסברה מלאי חכמה. הכל היה בנאומים הללו: מספרים סטטיסטיים, היסטוריה, פילוסופיה, כלכלה. רק דבר אחד היה חסר בהם: דרך, דרך חדשה ומעשית לפריצת הדרך החסומה, בפניה עמדו במשך שש שנים ששה מיליון מושמדים, בפניה עומדים, עתה, מאות אלפים גוועים, רבבות כלואים, אלפי נודדים...
לא היה, איפוא, כל חידוש בדיוניו של הכנוס הציוני. "סדר היום" הידוע לא נשתנה. הרצאות, וכוח כללי, תשובות ההנהלה שאחת סותרת את רעותה, אינטריגות מאחורי הקלעים, ועדה "פרמננטית" לישוב המחלוקת, החלטות נאות; באנקט.
אבל שנוי אחד חל, בכל זאת, במערכות ציון. נשתנה תפקידה של ארץ-ישראל, ביתר דיוק: בכנוס הלונדוני הופיעו נציגיה הרשמיים של ארץ-ישראל בתפקידם החדש. בימים עברו היו שליחי הארץ נושאי התסיסה הגדולה ותובעי התביעה ההיסטורית. הם היו באים אל "שאנני הגולה" בשם הקדחת של מייבשי הביצות; בשם הדם של מאות קרבנות "המאורעות". הם נישאו על כנפי שליחותם. הם ייצגו את הסבל, את האמונה ואת החזון.
והפעם?
הפעם הופיעה ארץ-ישראל כאחת מ"ארצות החופש" שזוועות המלחמה והטבח לא עברו עליהן. השתנו העתים ואתן האנשים. הגולה מתבוססת בדמיה; הגולה נטלה את כתר הסבל ויחד אתו את התסיסה, את הנכונות לקרבנות, את החזון. ואילו ארץ-ישראל - הרשמית - היתה לארץ האושר והעושר. לא היא התובעת; היא הנתבעת, שאינה נענית לקול הזעקה, היא יכולה לחכות, היא יכולה להרשות לעצמה לחדש את הויכוחים האין-סופיים, שהתנהלו לפני %20& שנה. עמדתה היא שיא הפכחות והפקחות: לא אופטימיות ולא פסימיות. יש תקוות. יש אפשרויות. אין צורך בדרך חדשה. מספיקה העובדה, שבינתים קמה באנגליה ממשלה חדשה. אסורות הרפתקאות. אין הכרח במלחמה. נמשיך ב"מאבק". כלומר, נכתוב הרבה תזכירים ונקים כמה "נקודות" נוספות. ואילו אתם, המחכים "בתור", הנודדים בכבישי אירופה, המתהלכים כצללים עלי קברות, אתם תתנחמו בכך, כי עוד לא כל היהודים נרצחים, רעבים ומושפלים כמוכם; ישנה ארץ, ארץ שזופת שמש, ובה חיים יהודים שבעים, בונים, גאים, "חפשיים". ואופטימיים...
נראה, כי ה"נחמה" הזאת לא הספיקה, כדי להשקיט את הנפש הסוערת של לוחמי הגולה. ואחד מהם פנה אל שאנני ציון "השמאליים" "המרכזיים" ו"הימניים" בדברים אלה: "אתם רבותי, תחזרו מחר לארץ-ישראל, אך אנחנו נחזור אל הגולה החשוכה, ומה נביא לאחינו המצפים, מתוך יסורי גסיסה, ליום הפדות, לבשורת העליה"? שליחי הסבל סטרו על לחייהם של נושאי השיגרה. הגולה המושמדת דיברה אל ציון המאושרת ותשובה - אין.
אין?
...שמעו נציגי השרידים הקדושים! יש תשובה לשאלתכם; ויש שכר לפעלכם. כשתחזרו אל אחינו. הגידו להם, כי מלבד ארץ- ישראל הרשמית, שאת שליחיה ראיתם בלונדון, ישנה ארץ- ישראל שניה - במחתרת. את נציגיה לא ראיתם בכינוס זה ולא תראום בכנוסים אחרים. אולי גם הם ידעו פעם לנאום נאומים. אך למד למדו, כי הריטוריקה היהודית, השוטפת כפלגי מים, אינה אלא שירת לוואי לתהלוכת המוות היהודית, הצועדת לנגד עינינו זה שנים... מיליונים נפלו; ומנהיגינו דיברו ודיברו ואינם חדלים מלדבר. אנו, איננו מדברים. התייצבנו ליד החומה, שהוקמה בידי השליטים הבריטיים הבוגדים, על מנת להפריד ביניכם לבין המולדת, והננו מכים בחומה הארורה. כמוכם - כמונו, לוחמים, נרדפים, סובלים, אומללים - מאושרים; מושפלים - גאים; מאמינים. ועוד יגיע אליכם קולנו - קול המלחמה העברית - כשם שהוא מגיע לעשרות מיליונים אנשים בתבל כולה. וכשתשמעוהו, תדעו, כי לא רק אתם מתדפקים על השערים; גם מעבר מזה, גם בתוך ה"אוטובוס", ישנם אחים, המסתערים בפטישי ברזל, בגופותיהם, על השערים הנעולים, על מנת להכניסכם "פנימה". והם לא ינוחו ולא ישקטו, עד שתבואו הנה כולכם.
נחמום, אחים, וחזקום, הגידו להם, כי ציון הלוחמת שואלת לשלום אסיריה.