הצעות לסדר-היום – מצב הבטחון – הישיבה המאתים-וארבעים-ושתים של הכנסת השניה יום שני, כ״ה סיון תשי״ג 8 יוני 1953

לפני חמש שנים, עם פירוק השלטון הבריטי וסילוקו בכוח הקרבתה הגואלת ונשקה המנצח של המחתרת העברית הלוחמת; ועם עריכת ההתקפה הכללית של מדינות ערב וצבאותיהן, נפתח בפני עמנו הסיכוי לקום, לרשת את ארץ האבות ולהבטיח שלום לנו, לבנינו ולשכנינו.
כי בימי מלחמת המגן נגד הפולשים, עלה סיכוי השחרור הריאלי - בכך הודה גם האדון הממלא את התפקיד של שר- הבטחון. אולם הסיכוי ההיסטורי לא נוצל, לא הוצא מן הכוח אל הפועל. האחראים למדיניות ישראל הבטיחו כי תמורת הוויתור והביתור יושבת הנשק ויקום השלום. ההבטחה הזאת, שראשיתה התכחשות ומקורה ההשליה או התרמית׳ או שתיהן גם יחד — מה נותר ממנה בימים אלה ? השלום לא קם ; השלום? ושביתת הנשק — אייה? האויב לא השבית את נשקו ; הוא מפעילו בעיר ובכפר, לאורך קווי הסימון ובמרכז המדינה, ובתוככי הבירה, בצירי דרכים ובדרך-המלך לירו- שלים, לחיפה ולצפת.
אוהבים אתם, היושבים בצד הזה של הבית׳ להשתכר ממספרי הסוואה מסחררי ראש. אולי תיאותו לעשות פעם את היקש הדמים? קרוב לאלף יהודים אנשים נשים וטף, נפלו במשר חמש השנים האחרונות שדודים לפני כדורי האויב. באופן יחסי׳ הרי זה פי שלושה או פי ארבעה ממספר החללים האמריקנים שנפלו במלחמת קוריאה, בה משתתפות, משני הצדדים, עשרות דיוויזיות. ה״הסתננות״, היא בהגדרת הכזב שלכם — או מלחמת דמים מתוכננת, מלחמת תוקפנות מתמדת.
והמצב מחמיר והולך. אין ספק כי הצהרתו של מר ג׳והן פוסטר דאלס, ולא רק תכניתו האנטי-ישראלית — הצהרה שנה שר-החוץ האמריקאי גילה פתאום על מפת המזרח- התיכון איזו "presently by Israel controlled area" , ובה הדגיש כי למה שהוא מכנה יחס ללא משוא-פנים לארצות המזרח התיכון, הוא קיבל את הסכמתם של דוברי ישראל עצמם — הצהרה זו, מן ההכרח שתגביר את תוקפנות הער- בים ותרבה את שפיכות-הדמים בארץ ישראל.
המצב מחמיר והולך. ממקור ערבי רשמי-למחצה נודע כי חיל עמון קיבל לאחרונה פקודה להפעיל תותחים במקרה של התנגשות עם ישראל. אני מניח כי אם האיום הזה יוצא אל הפועל, ישיב צבא ישראל באש תותחים על פגזי הכנופיה השכירה הקרויה הלגיון הערבי. אוי לגו אם תוכחש הגחתי זו, מר לנו אם היא לא תאושר, אך רע לנו גם אם ייאמר עליה : הן.
צאו וראו איך אתם מפגרים במחשבה המדינית. לפני חמש-עשרה שנה, בהיותנו עדיין ״ישוב״ משועבד לזרים, ובפרוע ערב פרעות בישראל, ציווה זאב ז׳בוטינסקי לשים קץ להרג החד צדדי של יהודים במולדתם ; ודוד רזיאל, מם- קדו הראשי של הארגון הצבאי הלאומי׳ נטש את שיטת ההת- גונבות המקומית, העמדתית׳ המכשילה בתכלית, הנותנת לאויב את היתרון האסטרטגי המכריע — את יזמת הפעולה — ועבר להתקפת-נגד על הקמים עלינו לכלותנו. אז געשתם ורגשתם וגידפתם וחירפתם לאמור: אנשים חפים מפשע נהר- גים. היום, מקץ שנות חצי דור, אתם מציעים למדינה עצמאית את אשר אנחנו הצענו לישוב משועבד בשנת 1938.
ודאי, הרג חד צדדי, אין נורא ממנו. אבל גם הרג הדדי בין-מדינתי נחמה אין בו, פתרון אין בו. בכל בית עברי עוב- רת היום השאלה רוויית החרדה : מה ילד יום, איזה כביש יותקף, על איזו מסילה תומטר אש ,י מי ייפצע׳ מי יירצח, על איזו אם ירד השכול, על איזה ילד — היתמות ? מה הת- שובה בפיכם לשאלה הזאת ? מה לא עשו בני האומה, טובים בני טובים, מה לא הקריבו, מה לא סיכנו כדי שלא יישפך עוד דם יהודי, דם יהודי בדור היתמות והשכול ? והנה׳ לנגד עינינו פאראדוכס-רמים העומד מחוץ לדמיון הדמיונות של האדם: — מדינת ישראל היא המדינה היחידה בעולם, שבה יהודים נהרגים באשר הם יהודים. אין זה משבר ממשלתי׳ זהו משבר ממלכתי. לא, אין זה משבר, זהו שבר. מדינה שאינה נותנת את בטחון החיים לאזרחיה נעשית גיטו, גיטו מוקף ומותקף, אמנם גיטו מזויין, מגיב׳ מתגונן, אבל — גיטו. ועל השבר הזה עליכם לדון היום ללא דיחוי, לאמור: עד מתי יישפך דמנו ? עד מתי נראה בהרג ילדינו ? עד מתי נוביל את בנינו אלי קבר ודם יהודי יהיה זול מכל זול במדינת ישראל ? עוד כמה מאות או אלפי יהודים יירצחו ויפלו קרבן על מזבח המדיניות שאתם שבוייה ? עד מתי יישפך דמנו ? עד מתי ? על האחראים למדיניות הבטחון ולבטחון המדינה לתת את התשובה או — את הדין.