הציפיה למחוות נוספות

מאמר עיתון
מאת:
מנחם בגין
פורסם בתאריך:
כ"ז סיון התשל"ה, 6 ביוני 1975
נושאים:
אישים - אנואר סאדאת, יאסר עראפת. שלמות המולדת - ארץ ישראל השלמה, חבל סיני, רמת הגולן. מדיניות חוץ - יחסי ישראל-ארה"ב. מדינות - מצרים, סוריה
מאמר ביקורתי כנגד הסכם הביניים עם מצריים הכולל בתוכו בין השאר את מסירת בארות הנפט באבו רודס (הוא פוסל כמו כן אפשרות כזו להסכם האותה מתכונת עם סוריה, בהמשך הוא מתייחס לדרישותיהם של השליטים הערביים להסכם שלום הכוללים מדינה פלסטינאית בגבולות ה4 ביוני 1967 .
ציטוטים נבחרים מהמאמר חיפוש חדש

 

הציפייה למחוות נוספות

 

א.

כדאי להתבונן בעבר הקרוב כדי לברור את דרכנו בעתיד. נשער בנפשנו, כי לפני עשרה שבועות קיבלה ישראל את תנאיו של סאדאת להסדר ביניים. כידוע, יש במערך חוגים הטוענים בדיעבד, כי דחיית התנאים ההם היתה משגה. יש אפוא לבדוק מה היה מצבנו לו היתה עצתם מתקבלת.

היינו מאבדים ארבעה מיליון טונות נפט, או למעלה ממחצית צריכתנו השנתית. היו שטענו, כי יכולנו, תמורת בארות הנפט באבו-רודס לקבל הבטחת אמריקה לאספקת החסר על חשבונה. מדובר בהוצאה של כרבע מיליארד דולר. לא קשה לתאר באיזו מידה היה נפגע מעמדה של ישראל בעיני העם האמריקני, לו הוטלה עליו מעמסה נוספת זו בהקשר עם מקור אנרגיה.

אמנם, בשביל ארצות הברית אין זה, באופן יחסי, סכום גדול, אבל כולנו עדים למאבק המתמיד בין הנשיא ובין הקונגרס בקשר עם מה שקרוי משבר האנרגיה. הנשיא החליט להטיל תשלום של דולר אחד נוסף על חבית נפט מיובא, ודוברי הרוב בשני בתי המחוקקים הביעו מייד התנגדותם להיטל כזה, שתכליתו לצמצם את הצריכה על ידי ייקור.

לו נודע לצרכנים ברחבי אמריקה, כי בנוסף עליהם לשאת בעול אספקת נפט לישראל, אין להניח כי היתה גדלה חיבתם אלינו. מאחר שמדובר כמעט בכל אזרח, מוטב לומר בפשטות כי במצבנו בדעת הקהל האמריקנית היתה חלה הרעה ניכרת.

היינו עומדים אחר נטישת עמדות המגן במעברי המיתלה והגידי. "הקו" החדש אשר על בנייתו או ביצורו, היה צריך להוציא סכומי עתק בנוסף למאות מיליוני הלירות שהיו הולכים לאיבוד עם הנטישה, היה מוארך בהשוואה לקודמו פי שניים וחצי. למען החזקתו, פן שוב נופתע חלילה, היה צריך לגייס חיילי מילואים במספר הרבה יותר גדול ולהחזיקם בשירות תקופות זמן הרבה יותר ארוכות.

ומה על מהות ההסדר בין שתי המדינות? סאדאת הודיע, כי מצב המלחמה בין מצרים ובין ישראל מוכרח להימשך גם אחר נסיגה משולשת זו. ומתי ייפסק? מהצהרותיו המרובות מתברר, כי שום נסיגה, זולת המוחלטת, לא תניעו לבטל את מצב המלחמה. הוא מבטיח "אי-לוחמות" רק אם תשוב ישראל בכל שלוש הגזרות לקווים מלפני שמונה שנים. בתוך מצב מלחמה נמשך, ועם ההבטחה המרנינה הזאת לגבי העתיד, היינו יכולים להימצא במצב, כפי שתיארתיו לעיל.

ב.

אין זה סוף פסוק. בהיותו בכוויית, כדי להוכיח את נאמנותו לעניין הערבי, גילה סאדאת כי בהסכם שהושג במסע הדילוגים בין אסואן לירושלים היה סעיף אשר על תוכנו לא שמענו ממקורות ממשלתיים ישראליים או אמריקניים. מסתבר, כי סאדאת קיבל התחייבות מפורשת שבעקבות הנסיגה בסיני תבוא, כעבור זמן קצר, נסיגה ישראלית נוספת גם ברמת הגולן. נמסור את רשות הדיבור לסאדאת עצמו. כך אמר במסיבת עיתונאים בנסיכות הנפט:

            "סעיף אחד קבע את הצורך בהשלמת הפרדת הכוחות. אם תיעשה הפרדת כוחות בחזית המצרית בשלב שני, יש לעשות זאת גם בחזית הסורית עד יוני 1975" (ההדגשה שלי – מ.ב.)

זה היה סעיף חשוב, הפטיר שליטה של מצרים בשיחתו עם עיתונאי כוויית. ודאי. התברר שהובטח לו על ידי מזכיר המדינה, כי לא יעברו אלא כחודשיים וישראל תידרש לבצע נסיגה, בהסדר-ביניים נוסף, גם בחזית הצפונית. המלים המפורשות הן עד יוני 1975". ואנחנו לא ידענו.

את המשפט האחרון ניתן לפרש בשתי דרכים. על הבטחתו זו לסאדאת לא מסר קיסינג'ר לממשלת ישראל, או שהממשלה לא העמידה את המידע לרשות הכנסת והציבור. מה שאינו מוטל בספק הוא כי סאדאת יכול היה לצפות שבין אפריל ויוני 1975 ניסוג גם ברמת הגולן. לכל הדעות, גילוי מעניין.

סעיף אחר באותו הסכם, אשר לא הושג, היה ידוע לנו. סאדאת ציין באופן דרמטי כי הוא משמיע את הדברים בפעם הראשונה לפני העולם הערבי, לאמור, שההסכם בטל אם תותקף סוריה. לא ראיתי להדגיש סעיף זה לא משום שתוכנו ידוע לנו, אלא משום משמעותו התובעת, בלאו הכי, הסבר מסוים. אסתמך למטרה חשובה זו על אחד הפרקים בספרו החדש של חסניין הייכל, המסביר לנו בשלווה פילוסופית כיצד תוכננה המלחמה ביום הכיפורים תשל"ד, בשעה שתיים אחר הצהריים.

הוחלט – כותב הייכל – כי בשעה 13.30 תתפרסם הודעה מצרית, לפיה ישראל החלה לתקוף את מצרים. חד וחלק. ואין היסוס לפרסם או לאשר את הכזב שהופץ בקרב העמים על ידי התוקפנים.

אין קושי, אך יש חובה ללמוד לקח מן הציניות הזאת לגבי אותו סעיף על ביטול ההסכם, "אם סוריה תותקף" (על ידי ישראל). בשעת הצורך, בעוד הסורים והמצרים מחליטים בחשאי לעבור להתקפה עלינו, היתה מתפרסמת הודעה בדמשק ובקהיר כי כוחות ישראל תוקפים את חילות סוריה ומשם כך חשים המצרים לעזרת אחיהם מצפון וההסכם עם ישראל, המבטיח "אי-שימוש בכוח". בטל ועבר מן העולם.

גם נוכח שני הסעיפים האלה בהסכם שלא נחתם, יכולים אנו לדעת מה היה מצבנו בימי יוני אלה לוּ היינו מקבלים את העצות הרעות מחוץ ומבית, לומר הן לתביעותיה של מצרים; מכאן יכולים אנו להפיק לקח לגבי הסכנות האפשריות בעתיד.

ג.

לאור הלקח המשולב הזה יכולים אנו לפנות לעיקר – שאיפת אויבינו. יש אנשים המנסים לשכנענו, כי נכונותו המוצהרת של סאדאת להכיר "בזכות קיומה" של ישראל בתוך קווי 4 ביוני 1967 היא בבחינת מפנה, אפילו היסטורי. ואם חוסיין אומר דברים דומים גם בשמו של אסאד הסורי, קל וחומר. באחרונה הצטרף לשליטים ערביים אלה מלכהּ של ערב הסעודית – חאלד.

ההתפעלות הבינלאומית מדבריו הרקיעה שחקים. פשיטא, יורשו של פייצל מחבר את השם ישראל עם המלים "זכות קיום" – ההיטב שמענו, האין זה חלום מתגשם? שליטים ערביים, נוקשים וקנאים, מתיישרים לפי הקו התעמולתי-מדיני של סאדאת. תיסוג נא ישראל לקווים שקדמו למלחמת ששת הימים, ואנו מוכנים להכיר "בזכותה להתקיים". ממשלות שומעות ושואלות: אם כך, אייך ישראל? אֵי שאיפתך המפורסמת לחיות בשלום עם שכניך?

אין לתמוה, גם אם יש להצטער, על קושיות אלו המונות אלינו מבירות רבות. הן היו לבלתי נמנעות נוכח ההודעות הרשמיות על נכונות לוויתורים מרחיקי-לכת ביותר. נושאי דבר הנסיגה והוויתור טוענים, כי עדיין לא נמצאה ממשלה שתתמוך בהכללת יהודה ושומרון בשטח הריבונות הישראלית. אבקש לשאול אותם האם מצאו ממשלה המוכנה לומר לערבים, כי עליהם "להתפשר" עם ישראל לפי תוכניות המיני-סיפוחים שלהם? על תיונים קלים ביותר דיברו בוושינגטון גם בימי רוג'רס.

מצד שני גדל והולך מספר הממשלות המזדהות עם תביעת הערבים לנסיגה ישראלית מוחלטת, אף בלי תיקונים כאלה. הוכחה, אפוא, צדקת אזהרותינו מלפני שנים. ככל שתרבו, אמרנו, בהודעות מוקדמות על ויתורים מפליגים, לא תקבלו הכרה בתוספות הקטנות המתבקשות על ידיכם, אלא להיפך, תביאו לתביעה מתחזקת והולכת לנסיגה טוטלית בלא שיור.

היום חובה להזכיר, כי אם לא נעמוד במהרה בפרץ עלול מעגל התומכים בתביעה הערבית להתרחב עוד יותר; המחדל המדיני-הסברתי עלול לפגוע בנו קשות. המדובר, בלשון מציאותית, ביסודות קיומנו.

ד.

סאדאת אינו כסיל, בניגוד להנחה שהביאו לפנינו אחר מותו של נאצר אלה הקרויים יודעי-דבר. הוא לחש על אוזניהם של עמיתיו, הנשיאים והמלכים, ושיכנעם, כי קודם כל צריך לדחוק את ישראל לקווי 4 ביוני 1967. את המטרה הזאת יש לנסות להשיג בלי סיכון מלחמה. ואחר כך נראה. הן תמיד אנו מדגישים, כי יש להחזיר את הזכויות הלגיטימיות של הפלשתינים, ופירושן של מלים חשובות אלו יהיה בידינו, בווודאי בידי הפלשתינים עצמם...

שומעיו של סאדאת שוכנעו. זו באמת תכנית פיקחית. אם יהיה עלינו לעשות מלחמה נוספת בישראל, מאילו קווים יהיה לנו נוח יותר לעשותה? דיה לשאלה בהצגתה. גם לחישה על האוזן אינה דרושה עוד. יספיקו בהחלט קריצת עין או מבט חטוף במפה.

לערבים יש יעד ומען גם יחד. הם מבקשים כי מלאכתם תיעשה בידי אחרים, בראש ובראשונה על ידי ארצות הברית. וושינגטון צריכה להניע את ישראל לקבל ברצינות ובאמון את השינוי בעל "המשמעות ההיסטורית" שחל במדינות הערבית כלפי ישראל. היעד אינו מתחלף. אם אי אפשר להגשימו בבת אחת ניתן גם ללכת בשלבים. לשם כך