הפרובוקטור

הפרובוקטור

הקונספירציה והפרובוקציה ירדו כרוכות יחד. כלל הוא ואין מנוס ממנו. אין מחתרת בעולם שלא ידעה את מכת הסוכנים, הפרובוקטורים. נדירות הן המחתרות בהיסטוריה שלא פוררו מבפנים ע"י פרובוקציה מבחוץ. ה"ב.או.", המחתרת הטרוריסטית של הסוציאל-רבולוציונרים ברוסיה הצארית הוכתה מכת-מות ע"י ה"האוכראנה" בעזרת סוכנים-מלשינים שהגדול והידוע בהם היה אזף. המחתרת האירית סבלה רבות ממגפת ה"ידיעות הפנימיות". המפלגה הקומונוסיטית בפולין, שפעלה לפני מלחמת העולם השניה במחתרת, נמצאה למעשה תחת פיקודה הנסתר של הבולשת הפולנית. ה"קומינטרן:" היה נאלץ לבסוף לפזר לארבע רוחות את סניפו הפולני, שהיה אכול הפרובוקציה לא רק בשורותיו, אלא גם במרכזו.

גם אחרי המחתרת של נו הלך הצל המתועב של פרובוקטור, של סוכן-בוגד. המצטרף ללוחמים ב כוונה תחילה בכדי לגלות סודותיהם, או של סוכן-מלשין, המצטרף בדיעבד לכוחות האויב בכדי לפגוע בחבריו, שבהם בגד בגלל סבות אלו או אחרות. אך האמת ניתנה להאמר, כי המקרים היו נדירים מאד וגם – מלבד מקרה אחד – נטולי חשיבות רבה. מעולם לא הצליח השרות החשאי הבריטי להחדיר את שליחיו, או את סוכניו המכורים "עמוק" למחתרת, מבלי שיתגלו במשך זמן קצר. הא גם לא הצליח להעלות את משרתיו "גבוה", להנהגת המלחמה. אין לומר, כמובן, שהאינטליג'נס הבריטי לא עשה כמיטב, או כרוע יכלתו בכדי להכניס למחתרת מודיעים או לרכוש סוכנים. בכיוון זה עשתה הבולשת הבריטית, על ענפיה המרובים, מאמצים מכסימליים. ומאבק בלתי-נראה לעין, מאבק איתנים ממש התנהל מתחת לפני השטח בין האינטליג'נס הבריטי המהולל לבין שרות הבטחון של המחתרת הלוחמת. במאבק זה היתה ידנו על העליונה. האינטליג'נס הבריטי, שנסיונו הוא בן מאות בשנים, ואמצעיו הכספיים הם בלתי-מובלים, נכשל בארץ-ישראל כשלון מחפיר. עובדה היא, שהארגון הצבאי הלאומי ידע בדרך כלל מראש מה יש בדעת האצ"ל לעשות. אין ספק, כי הכשלון במאבק התת-קרקעי האמיתי קירב את קיצו של השלטון הבריטי, אולי לא פחות מאשר המהלומות שהונחתו על ראשו מעל לשטח. על כך חייב העם תודה לאותם אלמונים – וביניהם שוטרים עברים בשרות הבריטי – שהקיפו את ה"ארגון" בחומת בטחון, הצליחו לחדור למחנה האויב מבלי לתת לאויב לחדור למחננו. אף הם עמדו בקרב מתמיד. אמנם, לא בכוח נלחמו, כי אם במוח. אבל בלעדי מוחם היתה הפעלת הכוח קשה ביותר ואולי אפלו בלתי-אפשרית.

יש להודות, כי מלבד ערנותם של אנשי "הדלק" (כך נקרא שרות הבטחון של הארגון) היו גם גורמים אוביקטיביים שהבטיחו למחתרת העברית חסינות מפני עינו הרעה של בוגד ומלשין, חינות גדולה מזו שהיתה למחתרות חרות. המחתרת שלנו היתה רצינית מאד. היא קמה למרוד בעצם ימי ההשמדה ההמונית של בני עמנו. נכונות ההקרבה של לוחמינו היתה באמת ללא סייג. בלב כולנו קיננה הכרה כי מאחר שאף אנו יכולנו להיות "שם", אסור לנו לבזבז את החיים שניתנו לנו במתנה ע"י שר האומה. נלחמו בשורותינו ובאו אלינו אידיאליסטים: "הרפתקנים" לא היו, או כמעט שלא היו; אין ספק שרצינותה של המחתרת היתה הגורם הראשון שהבטיח אותה מפניהרוחות הרעים של הרגול הבריטי.

היה גורם שני והוא קשור באפיו של עמנו. פרובוקטורים נקנים בין השאר במסיבות הוללות ושכרות. הראש הולך סחרחר; הפה נפתח; הלשון מלהגת. הידיעות הראשונות נפלטות. מעדה הרגל. הקרבן מפרפר וכבר ברשת. ולאחר מכן קשה להתנתק, ולצאת, ולהנצל. מתחילה השנטז'ה של שרות הרגול: "אם לא תוסיף לספק ידיעות, נמסור אותך בידי חבריך לשעבר". האיש נזרק בין פחד לפחת ומוסיף להידרדר למטה. אומרים שטוביאנסקי, המרגל הבוגד שנתגלה בשורות ההגנה, נפל בפח בגלל נטיתו לטיפה המרה. אבל טוביאנסקי הוא אחד, או אחד ממעטים, אין שכרות בישראל. הרגול הבריטי נתקל אצלנו בסירוב בשטח שבו היה רגיל לפעול מימים ימיה.

גם בכסף קשה היה לבריטים לרכוש פרובוקטורים יהודיים. כלל הוא, שיהודים ידעו במשך דורות לקנות גויים, והיתה תקופה בגולה, תקופה בזויה, שבה חיו קבוצים יהודיים שלמים על שוחד. לא קשה, איפוא, ליהודי לשחד גוי; אבל קשה לגוי לשחד יהודי. אמנם, היה היו מקרי הלשנה תמורת בצע כסף, אבל הם היו באמת ספורים.

הגורם השלישי שעמד לנו במלחמה נגד פרובוקציה היה החינוך שנתנו ללא הפסק לחברינו. זה היה חינוך ל"אי-פטפוט". או ל"אנטי-פטפוט", אשר את יסודותיו הניח דוד רזיאל. לא הרפינו ממש מאנשי השורה והמפקדים גם יחד. הסברנו וחזרנו והסברנו שהסקרנות מצד אחד והנטיה להתפאר בידיעת סודיות עלולה להמיט אסון לא על יחיד בלבד, אלא על המשפחה הלוחמת כולה. בפשטות, "הלמנו בקדקוד". והחינוך נשא פרי. האויב היטה אוזן, או אזניים ללא ספור, בכדי לשמוע שיחות או קטעי שיחות. הוא לא שמע. חומת השתיקה שבקיעיה מעטים הקיפה אותנו, חומה זו האי החשובה בחומות הבטחון.

ב.

החשד, שישנו פרובוקטור המוסר שמות לבולשת, התעורר אצלנו עם גל המאסרים הראשון שבא אחרי פעולות הקרב הראשונות. בין אלה שנעצרו היתה אחותו של דוד רזיאל, אסתר, ובעלה יהודה נאור. אמנם, המאסרים עצמם לא הפתיעו; האנשים היו ידועים וגלויים ואף לא נסו להסתתר. אך הפתיעה העובדה שאנשי הבולשת, אשר חדרו לביתה של משפחת רזיאל, גילו ללא מאמץ את תחנת השידור "מתוצרת עצמית" שלא הספיקו להעבירה למקום אחר בעוד מועד. "זוהי ידיעה פנימית", אמרנו בלבנו. והתחלנו מתחקים אחרי השפל, המשרת את אויבי עמו. לא עבר זמן רב וגילינוהו.

אך בטרם אספר כיצד גילינו את חילביץ', עלי לעמוד בקצרה על מאסרם של אסתר רזיאל ושל אחרים. זה היה מאורע חשוב מאד ואולי מכריע בתולדות המרד. הועמדנו במבחן נפשי. עלולים היינו לסטות ולהשבר. לא סטינו מתוך מאמץ עליון התגברנו על רגשות עמוקים ביותר. לא נשברנו – ומאז התקדמנו בצעדים בטוחים.

אסתר רזיאל, אחותו המכובדת ואהובה של מפקדנו הראשי, נלקחה לבית-הכלא יחד עם בעלה. בבית, אשר בין כתליומרחף תמיד צער האבדה האיומה, נשארו שני ילדים קטנים וההורים הזקנים, השכולים. המהלומה היתה קשה. אין בדעתי להכחיש כלל כי בלילות ההם, בלילות השחורים שירדו אחרי המאסרים הראשונים, נדדה שנתי. כמעט שלא יכולתי לעבוד. לנגד עיני עמדו המשפחות השסועות, ובעיקר הילדים, הקטנים העזובים. בקרתי אצל כמה מן המשפחות הללו. ראיתי את הגברת רזיאל, את האם העבריה הגדולה של הבן הגדול, ששעורותיה הלבינו כשלג. אך רוחה – כצור סלע. ומלים אלו יצאו מפיה, בהתאפקות ובשקט: "הנה, אדוני, בן לילה, שוב נחרב ביתנו..."

אז החל גם לחץ. הוא בא מחוגים שונים. הכל דרשו להשתדל לשחרר את האסירים וביחוד את אסתר. ועם הלחץ, שהיה חזק מאד, החלו הנפתולים. היש לנו רשות להביא סבל על אנשים ומשפחות? היש לנו רשות לסכן את חרותם ואת חייהם? מניין לנו הבטחון כי מלחמתנו תשא פרי? ואולי...? מי שלא נתנסה ביסורים נפשיים אלה, לא יבין לעולם את משמעותם המלאה.

ידי הטובים עזרו לי להתגבר על המשבר הנפשי, שהיה קשור באבדות הראשונות ובמאסרים הראשונים. ישראל אפשטיין הי"ד ואליהו לנקין, יבדל לחיים ארוכים, שיהם הציגו בפני את השאלה הפשוטה: האם לא מוכן כל אחד מאתנו ללכת באותה דרך של מאסר או הקרבת החיים? והאםאלה שיישארו בחוץ, במחתרת, לא יהיו אסירים? ואולי הם יהיו אסירים במדה הרבה יותר גדולה מאשר העצורים מאחרי גדרי התיל? ומהי הביררה האם לא השלמה עם השעבוד?

אסור להכחיש, כי המלחמה הנפשית הפנימית, שהחלה עם ראשית המרד, לא נסתיימה אלא עם צאתנו מן המחתרת, טבעי הדבר, אולם הכף הוכרעה בימים ההם. סרבנו להשתדל לשחרר אסירים. אמרנו: נעמיד עורך דין; נסייע, כפי שתשיג היד. למשפחות; אך לא נרשה שום השתדלויות. אף עבור[עמור במקור, ט.ק.] אסתר שלנו לא נשתדל. לא יהיה שום "משא-ומתן" לשחרור אסירים. אין מלחמה בלי יסורים. אין מרד בלי מעצרים. על כולנו לעמוד בכך. שאם לא כן, ירגיש האויב כי המלחמה אינה רצינית ביותר, וילחץ, ויסחוט, ויבטיח, ויקנה ויזרע דמורליזציה. בורך השם, במשך כל שנות מלחמתנו לא היה לנו ה-29 ביוני...

אבל היה לנו – חילביץ'. איש זה לא היה מעולם חבר ה"ארגון". אך הוא עבד, בתקופה מסוימת, במפעל הכספי שממנו נתמך "הארגון". עבודה זו נתנה לו אפשרות להכיר מספר פעילי הארגון ומספר אנשים שהוא חשב אותם לפעילי "הארגון". מתי התקשר עם הבולשת והפך למשרתה – קשה לקבוע. אך ברור, שעם מסירת תחנת השידור (בבית רזיאל) היה כבר בידיה, וכעבור שבועות מספר מסר לקטלינג רשימת אנשים וכתובות. בין אלה שמסר היה גם יעקב מרידור; סימן נתן בו חילביץ': "פורונקל" על האף. האינפורמציה היתה נכונה בשעתה, כי יעקב סבל בימים ההם ממחלת הפורונקולוזה ואמנם הופיע פורונקול על אפו. אפס, גם ידיעה :"מדויקת" לא הביאה למאסרו של מרידור, שהספיק להסתלק בעוד מועד מן הבקתה הקטנה ברחוב תרומפלדור, שממנה ניהל את הארגון במשך שנים בתור מנהל חברת הובלה, מר הוניג. והבולשת הבריטית הגאונית לא לקחה בחשבון כי "פורונקל" בא ו"פורונקל" הול, וחפשה עוד במשך חדשים רבים אדם עם "פורונקל על האף". אין ספק כי מעולם לא היה קטלינג מצליח לשים את ידו על מרידור אלמלא קם ברבות הימים, חילביץ' קולקטיבי, הוא משרד ההסגרה של הסוכנות היהודית..

עם קבלת הרשימה מידי חילביץ' הריע קטלינג תרועת נצחון. הוא היה בטוח כי חיסל את "הארגון". הוא כתב גם דין-וחשבון ברוח זו לממונים עליו. ולא ידעה הבולשת הבריטית הגאונית, כי העתק מן הרשימה שהיתה בידיה – נמצא בידינו. היא לא ידעה שאנו יודעים בדיוק את אשר היא יודעת עלינו. זה לא היה הרבה. ננקטו גם צעדי זהירות. אמנם קבלנו מכה. בין אלה שנאסרו מן "הרשימה" היה גם אריה בן אליעזר. אבל העמל שהוא השקיע – בטרם נאסר – כבר נשא פרי. המחתרת הלוחמת כבר הוקמה והופעלה. במהרה התאוששנו מן המכה; במהרה למד גם קטלינג כי צהלתו היתה מוקדמת.

בינתיים היה דיון מה לעשות בחילביץ'. החברים דרשו להוציאו להרוג. לפי חוקי המחתרת היתה דרישתם מוצדקת בהחלט. הבוגד והמלשין, אומרים חוקי המחתרת, אחת דתו למות. אולם אני מנעתי בעד המתתו של חליביץ'. חששתי למרות הכל, מפני טעות. בפשטות, לא העליתי על הדעת, שאדם עברי מסוגל ליפול לתהום כה עמוקה. במרוצת הזמן למדתי את האמת והודיתי בטעותי. אבל בימים ההם, כאשר היה צורך להוציא פסק דין שלמות, לא השלמתי עם הרעיון ודרשתי הוכחות מלאות. בינתים ברח חילביץ' למצרים. באו החברים וטענו: הנה ההוכחה הסופית. אך לבי לא היה שללם. אין זו עדיין הוכחה, טענתי. אולי הוא ברח מפחד שמא יתנקשו בו בגלל החשד שנפל עליו, אף עלי פי שאין החשד נון? דרשתי להעמיד את חילביץ' במבחן אחרון ולדרוש ממנו לחזור ממצרים ארצה בכדי להתיצב לבירור. והיה אם יסרב לשוב, יהיה ברור שפרובוקטור ומלשין הוא. ודינו יחרץ. מרידור היה אז במצרים. דעתו היתה אחרת. הוא טען שאין צורך בשום מבחנים, חילביץ' הוא בודאי פרובוקטור. ומרידור צדק. אין פלא. הוא היה מנוסה בעניני מחתרת, ואני – חסר נסיון הייתי. אף על פי שדעתו היתה אחרת, מלא יעקב את ההוראה ושלח אנשים אל חילביץ' שנמצא באחד המלונות היפים בקהיר והתעתד לצאת לאמריקה. השליחים מסרו לחליביץ' את דרישת הארגון. הוא סרב למלא אחריה. ולמחרת היום מסר את שני הבחורים בידי בלשים בריטיים שהופקדו לשמור על ראשו. המצב היה ברור. אך בטרם השיגה את המלשין יד הצדק, הוא הוטס לאמריקה. כמובן, המחתרת יכלה גם שם להשיגו, אך היו סיבות שבגללן נמנענו מלעשות זאת. חילביץ' נשאר בחיים. הוא סמל את "מחלת הילדות" של פעילותנו במחתרת אך הוא לא הוסיף עוד להביא נזק למחתרת הלוחמת. ודומה, כי חיים כאלה גרועים ממות...

בקשר עם ענין חילביץ', כדאי לספר גם משהו מבדח. כאשר האימפריה הבריטית הטיסה את הבחור מקהיר לניו-יורק, רצינו להזהיר מפניו את ידינו מעבר לים. ערי ז'בוטינסקי נסע אז לטורקיה בכדי לסייע בהצלת יהודי אירופה. בקשתי את ערי שיטלגרף לאמריקה על אפיו של חילביץ'. ערי עשה את הדבר בחכמה רבה: הוא כתב: "עומד להגיע אליכם אזף חילביץ', עירכו לו קבלת פנים". המלים האחרונות לא באו, כמובן, אלא כדי להסוות את כוונת החלק הראשון של המברק. את המברק קבל שמואל מרלין, שלא שם לב, בגלל העבודה המרובה המוטלת עליו תמיד לשילוב השמות. ואמנם הופיע חילביץ' כאיש שבא בעצם ימי המלחמה מארץ ישראל, בפני מסיבת ידידים, ואף נעאם נאום נלהב על הארץ ועל המלחמה המתנהלת בה... מרלין היה מושפע מאוד מהנאום, ונגש לחילביץ' בכדי להודות לו על דבריו היפים: "תודה רבה, מר אזף חילביץ'", - אמר מרלין לתומו. האיש החוויר פתאום כסיד. "למה הנך קורא לי אזף? – שאל בהתרגשות, - "שמי לא אזף אלא יעקב, יעקב חילביץ..."

ברגע זה זכר מרלין וידע...