הפסקת ההעפלה

כרוזים
מאת:
מנחם בגין
פורסם בתאריך:
כ"ז סיון התש"ז, 15 ביוני 1947
מתוך:
במחתרת כרך ג' ע"מ 123-125
נושאים:
מדיניות חוץ - או"ם. מחתרות - אצ"ל, הגנה, המנדט הבריטי, עליה בלתי לגאלית, תנועת המרי. מורשת ישראל - מלחמת אחים
בכרוז זה מבקר בגין את "ההגנה" בטענה שלאחר תקופת המרי העברי היא נטשה את המערכה הצבאית כנגד הבריטים והחלה לרדוף את לוחמי האצ"ל. אך מעשים אלה לא סיפקו את "ההגנה" וכעת מוכן הארגון אף לוותר על העלייה, זכות בסיסית של העם לשוב למולדתו, כדי להתפייס עם המשעבדים הבריטים.
ציטוטים נבחרים מהמאמר חיפוש חדש

 הפסקת ההעפלה

ובכן, גם את ההעפלה הפסיקו. אמנם, ישנם תירוצים. כעת מספרים על חוסר דלק; בפעם אחרת על חוסר מזון. אבל מי פתי ויאמין לתירוצים אלה? דומה, שכל הסיבה של הפסקת ההעפלה בימים אלה - דוקא בימים אלה - היא, כפי שכתב עתון אמריקאי אחד, המזהה עצמו מזמן עם המדיניות הבריטית: ה"הגנה" עשתה צעד פיוס נוסף והפסיקה את ההעפלה.

צעד פיוס נוסף... כמובן, היו צעדי פיוס קודמים. היתה הקריאה המחוצפת לשיתוף פעולה בוגדני. היה הנסיון להפוך את יחידות ה"הגנה" למיליציה דרננית. היה גם תשלום מידי משעבד: להאדרת שמו של מלך בריטניה רב החסד חוננו ביום הולדתו הרשמי שלושים חברי ה"הגנה". בודאי: "פיוס" עבור פיוס.

כל זה אירע בחודש יוני, שנה אחת בלבד - אחרי שכל שלשת ארגוני המחתרת, קשורים בחסכם של מלחמה משותפת, יצאו לפעולות, שתוכננו במשותף והוסכמו יחדיו: הללו - רכבות במהלכן; הללו - גשרים; הללו - בתי-מלאכה. וקודם לכן, הללו - המשטרה הניידת, והללו - שדות התעופה ואוירוני האויב. וקודם לכן... אבל למה להזכיר נשכחות? הרי מבחינה מוסרית לא שנה אחת מבדילה אותנו בין היוני ההוא לבין היוני הזה, אלא תקופה שלמה; תקופה, שהחלה תחת סימן הקריאה "הלאה השלטון הנאצו-בריטי" ונסתיימה בקריאה לבלוש אחרי לוחמים עברים המנסים להציל את חיי חבריהם השבויים, ולסכל את תכנית ההצלה; תקופה, שהחלה בתקווה גדולה, אולי הגדולה בדורנו, ונסתיימה באכזבה מרה; תקופה, שהחלה באחדות לוחמת ונסתיימה בקריאות למלחמת אחים.

עתה ברור שאין מעצור לכניעה. אם החילות להכנע לא תוכל לעמוד במחצית הדרך, בווישי תגמור. הם החלו - אחרי ה-29 ליוני - בוויתור על המלחמה האקטיבית נגד שלטון הדמים בתור שכזה. אך הבטיחו, לתצרוכת פנימית, להלחם לפחות על סקטורים מיוחדים: על העליה, על ההתישבות, על הנשק עצמו. ולא קיימו, את הנשק הפקירו. וכשנפל בידיהם, במקרה, טומי-גן בריטי, מיהרו, מתוך רוח הפיוס הכללית, להחזירו מתוך תקווה בוודאי שהאויב יחזיר להם תמורת תת-המקלע הזה את כל הנשק הרב, שהוא שדד ביגור, ברוחמה, בדורות ובתל-אביב. את המעפילים הם הפקירו לרצח ולגרוש. לא נלחמו לא על החופים ולא בתוך הארץ. בזמן הראשון עשו נקבים בכמה אניות גרוש, אבל אחרי כן גם על כך ויתרו. ומאחר שוויתרו על כל צורה של תגובה, ציוו גם על המעפילים לא להתנגד עוד לגרוש. וכך נסתיים המשחק שעלה בקרבנות יקרים. לא "מאבק רצוף", לא "מאבק עם הפוגות", לא "מאבק צמוד". הכל שקר. הכל רמייה. והגענו עד הלום. ההעפלה הופסקה. את יום הולדתו של המלך הבריטי חוגגת ה"הגנה" הלויאלית בשחרור חבריה בחסד האויב. וברחובות מתנוססת הקריאה לשיתוף פעולה בוגדני עם הבולשת ועם צבא הכבוש.

אך להפסקת ההעפלה בימים אלה - ולהודעה הפומבית על הפסקה זו - יש עוד אספקט אחד, לא פחות חשוב. ההעפלה הופסקה, אחרי הקריאה של ארגון האומות המאוחדות לכל הגורמים, לבל ישתמשו בכח בתקופת הדיונים הבין-לאומיים בשאלת ארץ-ישראל. כל אנשי הרצון הטוב הבינו, כי הקריאה הזאת מחייבת את בריטניה לא להשתמש בכח בגרוש המעפילים החוזרים למולדתם הם. והנה, באים אבירי הכניעה הללו ואומרים בעקיפין: כדי שיהיה שקט בארץ נוותר זמנית גם על ההעפלה. במלים אחרות: ההעפלה-השיבה למולדת - זו הזכות הראשונית של בני עמנו, היא צורה של שמוש בכח בלתי-חוקי ועליו יש לוותר בהתאם להחלטת האסיפה הכללית של ארגון האומות המאוחדות.

היתואר נזק מדיני גדול מן הנזק, ש"צער הפיוס הנוסף" הביא לעניננו?