הפגישה ב-2 ביוני 1967

לפני זמן מה יצאתי מלשכת הרמטכ"ל, לאחר ישיבה של ועדת החוץ והביטחון. בא לקראתי צעיר וברכני, בלבביות רבה, לשלום. השיבותי לו שלום ולבביות. האם אתה זוכר אותי, שאלני הקצין. הייתי זקוק, כפי שזה קורה לעיתים, לעזרתו של איש שיחי. בקשתיה. כפי שגם זה קורה, במבחני היזכרות נוספים. ליוויתי אותך, אמר, ערב מלחמת ששת הימים ל... הוא לא היה צריך היה לסיים את המשפט. בן רגע הכל עלה לנגד עיני רוחי, כאילו התרחשו המאורעות תמול,שלשום.

לפני חמש שנים. יום ששי בשבוע. שנים ביוני, על פי ספירתם. כ"ג באייר לפי לוחותינו. יום הזיכרון לדוד רזיאל ולכל הגיבורים, שנפלו בשורות האירגון הצבאי הלאומי. בגלל ערב שבת הקדמנו ביום את העליה לקברו של מפקדנו, בירושלים, ודחינו ליום א' את ההתיחדות על קברותיהם של הרוגי מלכות, בצפת. עם שובנו מהר הרצל לתל אביב, נמסר לי על קבלת הצעתנו על ידי ראש הממשלה. בבוקרו של היום ההוא אמרנו ללוי אשכול ז"ל, כי גח"ל יהיה מוכן להצטרף לממשלה על ידי שנים מנציגיו, אך אנו עומדים על צירופה של רפ"י ומנויו של מר משה דיין לשר הביטחון. לעת סכנה ומבחן הוקמה ממשלת איחוד לאומי. יוסף ספיר ז"ל עדיין לא יכול היה להשתתף בישיבה הראשונה, אור לכ"ג באייר. מר דיין ואני הוזמנו ובאנו. אריה בן אליעזר ז"ל, יעקב מרידור וחיים לאנדאו, ייבדלו לחיים ארוכים, ליווני לישיבה.כולנו ידענו, לשם מה קיבלנו על עצמנו את השירות, תרתי כתיב. בדיון הלילי ההוא הוסכם והוחלט, כי למחרת היום יקיימו חברי ועדת השרים לעניני ביטחון פגישה עם מפקדיו הבכירים של הצבא. לפני שעזבנו את חדר הישיבות, קבלתי מרעיתי את התנ"ך, שהיא מסרה לידי ביום בואי לארץ ישראל, משם, מן הצפון הרחוק.

בשני ביוני 1967, ליווה אותי ל"אי שם" קצין נעים הליכות. בדרך לא הרבינו לדבר. ייתכן, כי הייתי קצת שקוע במחשבות. המלווה הטוב הוציאני מהן ואמר לי את הדברים:

- אתמול החדשות השעה שבע שמענו את ההודעה על הקמת ממשלת אחדות לאומי, ובצבא קם רעש כזה שיכול היה להחריש את כל המיגים המצריים..

אנשים נפגשים לרגע ונפרדים לזמן רב, אפילו בארצנו הקטנה. הקצין ואני שבנו וראינו איש את רעהו רק כעבור 5 שנים בקירוב מאז הוא עלה בדרגה, כמובן, מזל טוב. שמחתי לקראתו בכל הלב. הוא הזכיר לי את הפגישה ההיא, ואני הזכרתי לו את דבריו. אף לא שכחתי מה הם היו בשבילי. כעבור לילה אחד בלבד, קיבלתי אישור ישיר לא רשמי, אך מוסמך מאוד,כי בהיקימונו את ממשלת הליכוד הלאומי, עשינו משהו חשוב מאוד למען עמנו הנצור.החיילים שמחו מורל <לא ברור>.

שילובם של תאריכים היסטוריים הוא בדרך כלל מקרי. אבל המקריות אינה מבטלת את חשיבות חפיפותם. בפגישה ההיא, בכ"ג באייר תשכ"ז, ביקשתי את שר הביטחון החדש, כי יורה, שביום א תשוגר לצפת יחידה צבאית ותדגל נשקה על קברותיהם של עולי הגרדום. האם אני כבר שר הביטחון, תהה מר דיין, הן עדיין לא מסרתי את הצהרת האמונים בכנסת. הבהרתי לעמיתי, כי הוא שר הביטחון לכל דבר. הממשלה על פי הצעתו של שר המשפטים, החליטה, כי חבריה החדשים יתחילו למלא את תפקידיהם ללא דיחוי, עוד לפני התייצבותם בפני בית הנבחרים, שישיבתו נועדה ליום ב' ה5 ביוני, אחר הצהרים. מר דיין קבל את ההבהרה,ומילא את הבקשה. כל הדרגים הצבאיים הדרושים להבטחת ביצועה של של הוראתו היו במקום. לא עברה אלא שעה קלה מאז קיימנו את השיחה המיוחדת, וקצין בכיר ניגש אלי וביקש לדעת, היכן ומתי צריכה היחידה להתייצב.

ביום א, ה-4 ביוני 1967 – לא הייתי בצפת. מאז הקמת המדינה נעדרתי בפעם הראשונה, בהיותי בארץ, מן ההתיחדות עם הרוגי המלכות. ביום ההוא הייתי בירושלים. השתתפתי בדיוני הממשלה. היא קבלה החלטה. אין עוד ספק, כי ההחלטה ההיא שינתה את גורלו של העם היהודי בארצו, ומעבר לה..

לצפת עלו חיילי ישראל ודגלו נשקם, בפעם הראשונה מאז הקמת המדינה,לכבוד לוחמי המחתרת. שהועלו לגרדום היתה זו שעה טובה לישראל. חיכינו לה 19 שנים. נקטנו, בממשלת הליכוד הלאומי, צעד נוסף לעשיית צדק היסטורי. יום הזיכרון לחללי צה"ל, ערב יום העצמאות, היה ליום התיחדות עם כל גיבורי ישראל ולוחמין. בוטל מבחינה זו, התאריך השרירותי של ה-30 לנובמבר 1947, אחד הוא היגון על הנופלים, ואחד הכבוד לגיבורים..

כל איש בתוכנו יכול, גם ראשי לשאול. מדוע היינו צריכים לחכות לדברים פשוטים. מובנים אלה תשע עשרה, אף עשרים שנה <לא ברור> בשעה ההיא, ביקש ראש הממשלה, כי המפקדים ידברו, בפני חבריה של ועדת השרים לעניני ביטחון, בגילוי לב מלא. הם הקצינים הבכירים, השתמשו ברשות שניתנה להם, בלא היסוס. דבריהם היו מחושבים ומסודרים היטב.הם השמיעו אותם לא רק בתקיפות האופיינית אלא גם ברגש. לא כולם השיבו לשאלה, מה יש לעשות. היו בינהם כאלה, שמסרו דינים וחשבונות עובדתיים, אם על כוחותינו, ואם על מערך האויב. גם מן הדו"חות השתמעה מסקנה מסוימת, אך השומעים היו צריכים להגיע אליה בעצמם.

מפקדים אחרים לא רק הציגו את השאלה העיקרית אלא גם השיבו עליה. מדבריהם נשמע גם, לעיתים, הד פגישה אחרת קודמת, ביניהם ובין ראש הממשלה וחבריו, בטרם תוקם ממשלת הליכוד הלאומי על הפגישה ההיא שמענו רבות, בדאגה עמוקה, בימי מאי האחרונים ובימי יוני הראשונים. היא יצרה אווירה של משבר אמון מבית, שאין מסוכן ממנו לעת סכנה מבחוץ.רבה היתה השפעתה בהגברת מאמצינו להקים ממשלת ליכוד לאומי..

המפקדים רבי הנסיון גילו את דאגתם העיקרית, פן כל יום נוסף, העובר בלא החלטה יגדיל את אבידותינו משתגיע שעת ביצועה. לא היה להם שום ספק בנצחון. הם הביעו את אמונתם לא רק בכוחו של הצבא אלא גם בכושרו להביס את האויב. לעיתים נתקבל הרושם, כאילו הם דוחים אמירה אלמונית – אשר לא שמעתי עליה מעודי – שאין לסמוך על יכולתו של צה"ל "לפתור את הבעיה. הם לא פקפקו כלל ביכולת זו, בהעלותם גם את האפשרות כי יהיה עלינו ללחום לא רק בחזית אחת..

ישבתי ליד ראש הממשלה על פי הזמנתו. שמתי לב, כי דברים מסויימים, שהושמעו מפי מפקדים,לא רק הכאיבו לו אלא גם הירגיזוהו. רשות לדבר בגילוי לב, לחוד, תגובה אנושית, טבעית על הדברים הכלוים לחוד.אל תכעס עליהם, אמרתי, בלחש, לראש הממשלה: הם מדברים מתוך דאגה. הוא הסכים בתשובתו המסכמת נתן ביטוי גם לצערו וגם להבנתו לדאגה, שהיתה מנת חלקם של כל המסובים ב"אי שם".

דברי כל המפקדים היו רבי רושם. לפי הערכתי, מאז ועד היום, נשא את אחד הנאומים התקיפים ביותר שכני, לעיתים בעיתון זה, המארח – האלוף מתתיהו פלד. משפט מסויים מדבריו נחרת, במיוחד, בזיכרוני ממנו אני מביאו : נאצר ריכז כמעט את כל צבאו נגד צה"ל. הוא לא היה מעיז לעשות כן אלמלא סמך על הססנותה של ממשלת ישראל. את המשפט המצוטט הזה אינני שם במרכאות כפולות. אולי הושמטה מלה או שונתה ברישום בלא עט, במרוצת השנים אך בטוחני, כי בתוכן אין טעות.

תמו דברי האלופים. בהפסקה ניגשתי אל רבים מהם ואמרתי להם, בתוספת מלין זו או אחרת: תהיה החלטה. ספרתי על הודעתי זו לעמיתי משה דיין. באותו רגע ממש, אמרנו שנינו, איש לרעהו, כי אם לא תהיה (החלטה) נעזוב את הממשלה ידענו לשם מה הצתרפנו אליה.

מפקדי הצבא זכרו לי, אם מותר לומר כך, את חסד ההודעה ב-2 ביוני, ימים רבים אחר הניצחון. במלוא חמש שנים לניצחון מותר לנו לשוב ולדון בסכנות, שהיו צפיות לנו, בשלושת השבועות הגורליים, החל מה-15 במאי 1967. לדעתי יש לדבר במפורש על כבנות, לא על סכנה.

לפני הכל עלינו לבחון, מה היתה מגמת פניהם, או מזימת ליבם, של אויבינו. אסור לשכוח אף אין לתת להשכיח, כי שליטי ערב הודיעו לעמיתיהם, לנו ולאומות הבלתי מאוחדות, כי הם עולים עלינו, כדי להחריבנו. אמר נאצר, לאחר חידוש המצור על מיצרי טיראן ומימי אילת : מעתה תהיה המלחמה כללית ומטרתנו להשמיד את ישראל. הכריז אטאסי מדמשק :נמחה את ישראל מעל פני האדמה. הבטיח עראף בבגדד: ניפגש כולנו בתל אביב. החרה החזיק אחריהם חוסיין והצהיר, כי הוא יצעד, יחד עם מצרים, כדי "למחות את חרפתנו" (אז בוודאי, נחשבה לחרפה העובדה, כי סבו הגיע "רק" לנקודה המרוחקת חמישה עשר קילומטרים משפת הים. כפי הנראה, העיתים משתנות, ועמהן חרפותיהן).

אבל אויבנו לא רק איימו בהחרבתנו, הם האמינו, כי היא בהישג ידם. משום כך, או לשם מטרה זו, הם ריכזו סביבנו את מרבית כוחותיהם, על ציודם, ביבשה ובאוויר. אוייבנו, החזק מבעלי בריתו, טעה, או היטעה את עצמו, בהערכת כוחנו. אחר מלחמת ששת הימים הובהר לנו, כי נאצר סבר, שיש לישראל, בכוחה היבשתי המכריע, חמישים אחוז ממה שהיה לה במציאות. מסוכן הוא להפריז בהערכת כוחו של אויבך: עוד יותר מסוכן הוא להמעיט, בשיעור ניכר,מכוחו האמיתי. נאצר עשה את הטעות הקשה, מן הסוג השני. בזוכרנו את דבריו של מר פלד, מלפני חמש שנים, יש יסוד להניח, כי מצאו בדיעבד סיבה נוספת, משום מה העז נאצר להעמיד, מול כוחותינו המגוייסים, את מרבית צבאו הסדיר. אם בענף חיוני מסוים, היו לנו מיחידות וכלים,והוא מעריך או היה בטוח,כי אין לנו אלא מחציתם, אין פלא, שהוא האמין ביכולתו לגבור עלינו. אוייבינו לא רק רצו להשמידנו, ולא רק הכריזו על שאיפתם זו, הם גם שכנעו את עצמם, כי כשרה השעה להשיג את מבוקשם.

מול הכנותינו ואיומיו של האויב, גייסנו את חיילינו. מאות אלפי אזרחים נקראו לשירות, עזבו את בתיהם, הפסיקו את עבודתם. ערינו ומושבותינו רוקנו מאנשים צעירים. מצב זה נמשך קרוב לשבועיים. עד מתי יכול היה עוד להימשך? גם בקרב החיילים והאזרחים גברה הציפיה ועמה הדאגה. הכל שאלו לאן פנינו מועדות, מתי תתקבל החלטה. מתברר, כי אומה קטנה מוקפת אויבים, המגייסת נגדם את כל מילואי כוחה, אינה יכולה לשאת "המתנה" ימים רבים. התנאים האובייקטיביים, הקובעים את הקיום הלאומי, תובעים הכרעה. עליהם התווסף הקרוי מוראל. משתי בחינות, חמורה היתה הסכנה בהמשך ההמתנה.

היתה סכנה שניה. היא לא נראתה לעיני הרבים. אבל היו כאלה אשר התבוננו בה מקרוב קבלו עליה דיווחים עובדתיים, וחשו בה בדאגה גוברת. בעצם הימים ההם קם והיה משבר אימון בין מפקדים בכירים לבין הרשות האזרחית, הנבחרת, על כוחותיה המזויינים של המדינה, חרות עמוק בלב. אוי לה לאומה, המוותרת על כלל גדול זה. אבל דווקא לעת משבר, או סכנה, עולה הגורם שאינו רשום בשום חוקה: האמון. כל מי שהתנסה בהכרעות חשובות, יודע את ערכו של גורם אימפונדרבילי זה. ערב מלחמת ששת הימים, שבנו ונוכחנו לדעת, מה רבה הסכנה אם נפגע האמון.

הסכנה השלישית היתה קשורה באבידות. עלינו תמיד לשוות אותה לנגד עינינו. אין יקר מדם, בקרב אומה, שאויביה שפכוהו כמים. לקראת כל הכרעה מדינית או צבאית, עלינו לאמץ, עד תום, את מחשבותינו, כיצד להמעיט את אבידותינו. שבע מאות תשעים ושלושת הלוחמים, שנפלו בששת ימי הלחימה, הם בשבילנו קורבן דמים נורא. אבל אל נשכח, כי ההערכות המוקדמות, לרבות הרשמית, הגיעו לרבבות נפגעים. לוא חלילה, היתה נמשכת תקופת ההמתנה, לוא היזמה היתה נמסרת לאויב, מי יודע, איזו הקזת דם היתה מנת חלקנו. העם ניצל משלוש סכנות אלו על ידי החלטותיה של ממשלת הליכוד הלאומי ועל ידי צבאו, מפקדיו וחייליו רבי התושיה. במלחמת הימים היה נצחון ושחרור, היתה בה גם הצלה.

מאז חלפו חמש שנים. אור ליום ד' השבוע, שמענו את הדי הצהלה בתחנות השידור הערביות, לאחר הרצח ההמוני בלוד. תגובת בהלות זו שבה ומוכיחה לנו, כי אויבינו התכוונו למה שהכריזו אז, לוא ניתן להם לבצע את זממם. אך זוהי לא רק תזכורת לגבי העבר, אזהרה היא לעתיד.