הערך התרבותי-הלאומי של "בצלאל" (ליובלו הכ"ה של מוסד זה)

באנו לבנות לנו בית לאומי לא בחרב ולא בדם. אין צבא ושלטון עומנדים מאחורינו ואין הכוח הגופני שלנו גדול משל שאר היושבים בארץ. עשרות בשנים תעבורנה עד שנחדל מלהיות תלויים בחיינו הכלכליים בעם אחר ועד שנהיה רוב מנין בארץ.

ובכן מה תקותנו, תקות התחיה השלמה? על מה מתבססת האפשרות, שבארץ ישראל תפסוק מלהיות "פלשתינה" ותהא ארץ ישראל ממש?

אני חושב שיש יסוד אחד חזק לתקוה זו.

אין הארץ שייכת לא למי שכבש אותה באש ודם, ואפילו לא למי שבמקרה נתישב בתוכה. הארץ שייכת לאותו עם, שהטביע את חותמו עליה. וחותם זה יכול להיות אך ורק – התרבות הלאומית. אין לנו – ואי אפשר שתהא לנו – מחשבה רעה לגזול מן הערביים איזו זכות שהיא. תשאר, איפוא, רק ההתחרות החפשית. והיא – התחרות זו – תהא קשה על שדה המדיניות הלאומית ויותר קשה על שדה הכלכלה הלאומית. ואולם אפשרית וקלה בערך תהא על שדה התרבות הלאומית

עם של תרבות אנו. ומנביאונו וחכמינו שבאסיה ומאבותינו ומבנינו שבאירופה הבאנו עמנו תרבות גדולה ורחבה, עתיקה-חדשה, מזרחית-מערבית. לערבים היתה תרבות – והיא איננה. עוד עשרות בשנים תעבורנה עד שיחיו את תרבותם מימי תקופת ספקד וימזגו אותה בתרבות האירופית החדשה עד אז תהא להם ליבאנטיניות אך לא תרבות לאומית-אנושית.

תרבות כזו בארץ, יש לנו, ורק לנו.

והרי אין זו התפארות – זוהי עובדה. אם יש תיאטרון בארץ – יהודי הוא; אם יש בית-ספר לאמנות – יהודי הוא; אם יש אוניברסיטה – עברית היא. אם יש הרצאות, שעורים, קונצרטים, מוסיקה, ציור, פיסול, חיטוב, מדע כללי, חיובי ועיוני, משוררים ומספרים ראויים לשם זה, - הרי כל אלה בארץ משל היהודים הם ועל ידם הובאו לכאן. בקצור: כבר כיום מטביעים היהודים את חותמם על ארץ ישראל על ידי התרבות במובנה הרחב – על-ידי מדע, ספרות ואומנות. ואם יוסיפו לעבוד בכוון זה בעל כרחה תקבל הארץ צורה יהודית, עברית בלא שום הגבלות לערים ותרבותם. אלא, להפך, מתוך סיוע ותעורה מצדנו, שיפתחו את תרבותם שלהם או ישתתפו בעבודות-התרבות שלנו באין מפריע ולבא שום "נומירוס קלויזוס", כרצונם.

ואחד מן המוסדים, שמסייעים ביותר להטביע את החותם היהודי על הארץ, הוא בית הספר לאמנות "בצלאל".

עד שבא "בצלאל" לא היתה כאן בארץ במאת השנים האחרונות חדשה כלל – לא יהודית ולא ערבית, לא מזרחית ולא מערבית, "מקדש במדבר היה "בצלאל". פרופ' שץ היה הראשון לראשונים, שניסה לברוא אמנות יהודית, ובמובן יותר רחב אמנות ארצי-ישראלית.

כי פרופ' שץ הבין את הסוד הגדול הזה: שאין אומה נגאלת אלא אם נגאלה נשמתה תחילה. ונשמתה יש בה מיסוד-התפארת לא פחות משיש בה מיסוד הדעת. והוא הבין גם את הסוד הגדול השני: שאין ארץ נארשת לאומה אלא על-ידי טבעת הקידושין הפלאית, שנקראת אמנות לאומית – תוך תוכה ומבחר תמציתה של התרבות הלאומית.

אבל אמנות לאומית זו – מהיכן נקחנה?

ועל זה השיב פרופ' שץ את התשובה הנכונה מפני שהיא התשובה היחידה: האמנות הלאומית פזורה בכל, אלא שאין מקבץ ואין מאסף. שרידי האמנות העתיקה, שהארכיאלוגים מכירים בה, ביחד עם האמנות הישנה של העם במשך אלפי שנות נדודין – ההתנאות במצוות: "אתרוג" נאה, "הדס" נאה, ארון קודש מהודר, פרוכת יפה, - היופי הרוחני שיצר עם שכולו קדושים ומעונים, ביחד עם הטבע המיוחד במינו של ארץ ישראל ועם מושגי היופי הנעלים, שהבאנו עמנו מאירופה, מן האמנים הקלסיים של איטליה והולנד וצרפת, - כל אלה ביחד מוכחרים להתלכד ולהתמזג ולהעשות לדבר חדש, למזיגה לאומית עליונה, עברית-אנושית מזרחית-מערבית, - וזו תהא האמנות העברית החדשה, האמנות הארצי-ישראלית.

מובן שמזיגה זו אינה דבר קל ואינה נעשית במשך זמן קצר.

צריך כאן לחפש דרכים והמחפשים צריכים להיות מנוהלים על ידי האינסטינקט של האמן היוצר. אבל ההתחלה נעשתה על ידי "בצלאל". מקצה העולם היהודי ועד קצהו נתפשטו העבודות של "בצלאל" בתור יצירות של אמנות יהודית, שבא עליה ההסכם הכללי: פליטת נשמתנו שקועה כאן.

אבל עוד דבר גדול הגה פרופ' שץ.

יש אמנות של יחידים. האומה מתפארת בה, אבל העם איננו נהנה ממנה. ולא היא מטבעת את חותמה על הארץ מפני שהיא נשגבת מבינתו של העם, רחוקה מן הענינים הלאומיים וקרובים לרוחו ואף אינה רווחת באומה כולה. נחלת-יחידים היא נשארת, נחלה יקרה וסגולה נחמדת, אבל – המדה גנוזה.

ואולם יש אמנות עממית – אמנות בשביל הכל: בשביל הבית ובית-הכנסת, בשביל הטרקלין ובשביל הצריף כאחד. אמנו זו מוכרחת להיות קשורה בתורתו של העם, במנהגיו, בתולדותיו, במאורעותיו החשובים, באישים החביבים עליו והמפרוסמים בתוכו, בתשמישי הקדושה שלו. ואמנות זו היא שמטבעת את חותמה על העם העם כולו, ועל ידו – על הארץ כולה. ואמנות כזו נתן "בצלאל" לאומה. עד 20 מלאכות אמנותיות שונות פתח "בצלאל" בין כל שדרות העם לכל שבטיו המרובים. ועוד כיום הזה, אם תמצאו איזה דבר בבית יהודי, דבר, שיש בו אמנות יהודית מיוחדה, הרי מ"בצלאל" ומן המחקים אותו הוא בא. ועוד היום כשיש צורך באיזה דבר מהודר בשביל בית כנסת או בשביל תערוכה יהודית, פונים אל "בצלאל". ועד היום נפוצים כל מיני עבודות של "בצלאל" בכל הארץ, מדן ואעד באר שבע, ואפילו המנזר הפרנציסקני ו"הסתדרות הצעירים הנוצרים" אינם יודעים למצוא דבר שבאמנות בארץ אם לא בתוך "בצלאל".

ומוסד כזה עומד סגור ומסוגר ומחוסר תמיכה של 2,000 לירה לשנה ! – הרי הדבר לא יאמן כי יסופר !

האמנם כל כך נטמטמו חושינו ונתאבנו לבותינו, עד שאין אנו מבינים עוד את הערך התרבותי-לאומי של מוסד כ"בצלאל"? הרי רבבות לירות שמוצאות לשם תעמולה ציונית, אינן יכולות להכניס מה שנותנות מן החבה ומן ההתענינות בארץ העבודות של "בצלאל" שהן מתפשטות בכל העולם היהודי – ואף הבלתי יהודי – כולו !

הרי שום דבר שבעולם אינו יכול לעשות את פלשתינה – ארץ ישראל, כמו שיכולה לעשותה האמנות העממית, הלאומית-אנושית של "בצלאל" !

והיתכן, שבמלאת 25 שנה ל"בצלאל" – חג חצי היובל בשביל האומה כולה – יפגוש "בצלאל" עצמו את החג הגדול – בשערים נעולים?