העצמאות העברית קמה מחזון מעטים, בעמל בונים ובדמי לוחמים

בהתכנס הלוחמים, אחרי שנים של מרד וסבל למועצתם הראשונה, המתקיימת תחת שמש העצמאות העברית, בפני עם ועדה, פונה לבם בראש וראשנה אל אלה, אשר בדמם ובקרבן חייהם הבאיונו עד הלום. יום דיון לתנועה הצעירה, אשר חותם הרצינות, הנובעת מיסורי המלחמה במחתרת, טבוע בה, יום דיון לתנועה הרואה את עצמה, או המוסיפה לראות את עצמה אחראית לעתיד העם והמולדת הוא כיום הדין. לקראת יום דין יש להתקדש. ואי התקדשות הראויה יותר לשמה מאשר התייחדות אם זכרם של אלה שנפלו למען יקום ישראל? על כן זכור נזכור הערב את מאות גבורי הארגון הצבאי הלאומי מדוד רזיאל מפקדנו הראשי, גדול המפקדים העברים בדורנו, ועוד יש??? שמחץ את האויב בעשרות פעולות קרב עד אשר נספה, בבואו יחד עם דה בזיעת אפיים של חורש־חלוץ; את אותה האדמה שהוא ידע לפדותה בדם של חייל כובש, עולי הגרדום - גדולי גיבורי הדור, ומבקיעי המבצרים של המשעבד - רוחם מרחפת באולם הזה והיא שתלוונו בדרכנו לקראת הגשמת המטרה השלמה, אשר למענה נתנו בני המשפחה הלוחמת את נפשם.

אבל לא רק את בני משפחתנו נזכור הערב. אנחנו, הלוחמים, איננו מפרידים לא בין עמל לבין עמל עברי, ולא בין דם לדם עברי, על כן זכור נזכור גם את גיבורי לח"י, מאברהם־יאיר, המפקד־המשורר - ועד משה ברזני שנשמתו עלתה בסערה השמימה יחד עם נשמת בננו יקירנו מאיר פיינשטיין, כששניהם עומדים חבוקים וזקוקים, גוף אל גוף ונפש אל נפש ושרים, מול פני המות, לתדהמתו של התליין הבריטי המצפה לשוא לטרפו - שרים שיר תהלה לאדון עולם אשר מלך בטרם כל יציר נברא... לא היתה התעלות כזו מתוך גבורה וקדושה בתולדותיהן של מלחמות השחרור ובזכרנו את שני אלה לא רק דמעה תרד מעינינו; גם גאוה רבה תמלא לבנו: אשרי העם שאלה בניו; אשרי העם שאלה הוציאוהו מעבדות לחרות.

ושוב: אין אנו מפרידים בין דם לדם. גם את גבורי ההגנה נזכור הערב. נזכור את אלה שנלחמו שכם אל שכם אתנו נגד המשעבד הבריטי, בתקופה הקצרה של קיום תנועת המרי, נזכור את אלה שנפלו בהגנה על העם והמולדת נגד שכירי בריטניה, הפורעים הערביים. נזכור את אלה שנפלו בפעולות הכיבוש. ונזכור את כל אלה - בין אם מה"הגנה", האצ"ל או הלח"י באו, ובין אם לא היו בשום ארגון - שהתלכדו בצבא ישראל, ובשורותיו נלחמו ונפלו בהגנה ובהתקפה, בכיבוש ובשחרור. כולם קדושים, כולם גבורים, כולם כזוהר הרקיע מזהירים, את כולם נזכור באהבה ובהכנעת הלב, לכבוד כולם נקום ונידום.

אך לא רק את אלה, שהלכו מאתנו לבלי שוב, נפקוד. זכור נזכור גם את החיים, את אלה מאתנו שנתנו מדמם במלחמת־המצוה והשאירו בשדה־הקרב את עיניהם, או ידיהם או רגליהם או בריאותם. גם קרבנם קרבן תמיד הוא, גם הם זכו לתודת העם. גם אותם מאופפת אהבה ורעות והכרה, כי גבורת הקרב המה וגבורי הסבל גם יחד.

כלואי המחנות, הגולים ואסירי המלחמה ייזכרו לתהלה

ובזכרנו את גבורת הסבל נפנה אל אלה, אשר נלקחו מאת משפחותיהם והושלכו על ידי המשעבד לשנים ארוכות למחנות־רכוז ולבתי־הכלא. הלילה הזה, שכה נשתנה מכל הלילות המתאים ביותר להזכיר את אלה אשר למען חרות האומה ויתרו על חרותם האישית. הלילה הזה מלאו ארבע שנים לאותו ליל לטרון שחור, שבו פרצו הסרדיוטות של המשעבד הבריטי למחנה־הרכוז בעמק אילון ובחזקת־יד הוציאו 251 מבני המולדת והטיסום אי־שם, ליבשת אפריקה הרחוקה. היה זה מאורע כביר בתולדות מלחמת השחרור. המשעבד הניח, כי על ידי גרוש־אימים זה הוא יצליח להפחיד, להרתיע ולשבור את חוט השדרה של המחתרת. ואכן, אין להכחיש כי המהלומה קשה היתה. גרוש מן המולדת... ולאן? ולכמה זמן? איש לא ידע בימים ההם להשיב לשאלות הללו. הדאגה לאחים יקרים ולמשפחותיהם העזובות כרסמה בלב: היעמדו במבחן?

הם עמדו במבחן ולמעלה מזה. אכלה אותם השמש בצהריים והצינה בלילה - ומעל הכל אכלו אותם הגעגועים הביתה, הביתה תרתי משמע. אבל כפי ששר משוררם האלמוני - "הם לא נשברו, הם גם לא כופפו את הגב". הם הקימו מחנה־עצורים שכמוהו לא היה, כנראה, בהיסטוריה. טוהר היה שם; לכוד נפשי היה שם; שקידה על למודים היתה שם. אחוות רעים ועזרה הדדית היתה שם; נאמנות היתה שם; חיי תרבות היו שם, ואהבת־חרות בלתי־מנוצחת היתה שם. ומנהרות היו שם, ובריחות היו שם. ואיזה בריחות? בכל אומה היו מעניקים אות־הצטיינות גבוה ביותר לקצינים וחיילים המצליחים להמלט משבי האויב בתנאים כאלה. ומה שמפליא ביותר הוא שקלגסי האויב מעולם לא ידעו על הבריחה אלא עם בצועה, מעולם לא גילו מנהרה - אלא אם כן הראו להם: הנה, בדרך זו ברחו הבחורים. מפקד המחנה בקניה, קולונל רייס, הידוע ממשפט סטבסקי, התחייב אפילו לגלות את כל האמת על עלילת־הדם, ובלבד שיגלו לו באיזה דרך נמלטו ששת הבורחים האחרונים מקניה.

המשעבד הבריטי איים על אחינו העצורים והגולים שיחזיקם במעצר ובגולה עשר שנים, עשרים שנה או אפילו כל ימי חייהם. בטח בעצמו המשעבד, ככל משעבד. אבל דרכי אלהים מי ידעם? לא עברו אלא ארבע שנים, מן הלילה ההוא, והגולים - מלבד השנים אשר נרצחו ואשר את עצמותיהם עוד נביא לארצם למנוחת עולמים - כל הגולים נמצאים אתנו ובתוכנו. רבים מהם בצבא ובקרב; מספר גולים - וזאת החרפה! - בעכו. אחרים ובראשם אחד מטובי בני האומה, אחד מגדולי המפקדים העברים בדורנו וגדול הבורחים מן השבי בכל הדורות - יעקב מרידור - יושבים כאן. הם הלכו במשך שנים בנתיב היסורים מלטרון לאסמארה ומאסמארה לסודן ומסודן חזרה לאסמארה ומאסמארה לקניה. אך זה היה לא רק נתיב יסורים: זה היה גם נתיב החופש. סבלם - מלחמה היה; מלחמתם - סבל היתה. אנחנו כאן הכינו באויב בברזל הנשק; הם הכוהו שם. שוק על ירך הכוהו, בברזל האופי. שובם ושחרורם מסמלים את נצחונו של הברזל תרתי משמע. הם נמנים על משחררי המולדת בפועל והעם חייב לתת להם יקר וכבוד לדורי־דורות. והעם יתן להם יקר וכבוד, על אף מה שכתבו משתפי הפעולה לפני 4 שנים. משתפי הפעולה כתבו אז - לאחר שאנחו רשמנו בכל רחבי הארץ "זכור את ה-251" - "ה-251 ייזכרו לדראון עולם". אך האמת שנתגלמה אפילו בעובדה ששליחי "המוסדות" הקבילו את פני הגולים בשובם למולדת, האמת היא, כי ה-251 ואלה שבאו אחריהם וכל כלואי המחנות ייזכרו על ידי העם לתהלה, לתהלת עולם, ואילו לדראון, לדראון עולם ייזכרו אלה, אשר הסגירו אותם בידי הבולשת הבריטית, וסייעו, במישרין או בעקיפין לגרושם של לוחמים עברים מן המולדת. אם הונח היסוד לעצמאות ישראל - אם סולק המשעבד מארץ ישראל המערבית, הרי אירע הדבר לא הודות למשתפי הפעולה; הוא אירע למעשה על אפם וחמתם: הוא אירע הודות ללוחמי המחתרת העברית.

העצמאות העברית הזאת, שקמה מחזון מעטים, מעמל בונים ומדמי לוחמים - רבים הם אויביה שקמו לכלותה. הסכנה צפויה לעצם קיומה של מדינת ישראל, העומדת באש מלחמה. בין "האש החמה" של הקרבות ובין "האש הקרה" של ההפוגה - ומרובה סכנת "האש הקרה" מזו של "האש החמה". מאידך גיסא עוד קיימת האפשרות של עליה על דרך המלך, של שחרור המולדת וביסוס הרבונות העברית בכל חלקיה. האם הסכנה תהיה למציאות, או הסכוי יהיה למעשה - זה תלוי במדה מכרעת במדיניות־החוץ ומדיניות־הפנים כפי שהן מתנהלות ותתנהלנה על ידי המדינה ומוסדותיה.

תכנית ברנדוט – מקורה בהסכמת היהדות לחלוקה

שלשה הם החטאים הראשוניים של מנהלי מדיניות־החוץ הרשמית. החטא האחד צפון בהכסמה לתכנית הביתור של המולדת. זו לא היתה הסכמה מתוך הכרח צבאי. זו היתה הסכמה מלאה למעלה מזה. זו היתה חתירה במלוא הכח לקראת הקמת מדינה בחלק קטן של המולדת. הגורמים הבין־לאומיים ידעו זאת: וכך נקבע קנה־המדה למדיניות ה"פרו יהודית" של המעצמות הגדולות או המדינות הקטנות. מי בעד "חלוקה" – ידיד הוא לעם ישראל.

כאשר נפגשנו בימי המחתרת עם ראלף באנץ', הוא הציג את עצמו כידיד לעמנו הנרדף. באנץ' היה שלם בנפשו; הנציגות היהודית הרשמית דרשה לחלק את ארץ־‏ישראל. והוא, באנץ' היה, מתוך חישובים אמריקניים שונים, בעד הדרישה הזאת. הוא גם עשה רבות כדי שהיא תתקבל. התכנית שהוצעה על ידי ועדת או"מ, היא במדה רבה, מעשה ידיו, כשם שהתכנית, אשר עליה הוחתם ברנדוט, היא במדה מכרעת, מעשה ידיו. אבל מה בין תכנית או"מ לבית תכנית הקרויה "תכנית ברנדוט"? כמובן, ישנם בין שתיהן הבדלים טריטוריאליים רבים, אך מבחינה עקרונית, זו ואף זו מבוססות על חלוקה ועל רעיון של מדינה עברית קטנה מאד. ביחס לירושלים לא נשתנה דבר. החלפת הנגב בגליל לא היתה כלל זרה לרוחם של שליטי הקריה, דבר זה ידוע לנו ממקור ראשון. ובאשר לעבדאללה, הרי בן־גוריון בעצמו אמר בשעתו ש"השליט הנבון הדורש טוב לעמו ולארצו יקח את החלק הערבי המזרחי של ארץ־ישראל המערבית". זאת ועוד: לו וועדת האו"מ היתה מציעה לחלק את ארץ־ישראל לפי הקויום של פיל־ברנדוט ולוא במליאת האו"מ ב-29 לנובמבר היתה מקבלת תכנית זו, היש בכך ספק שהסוכנות היתה סומכת ידה גם על "פסק דין" זה של "בית הדין העליון" לאנושות? אנו רואים, איפוא, כי ההסכמה, מתוך צהלה לתכנית הביתור היא מקור כל צרותינו ואם לכל הסכנות, שנוצרו יחד עם לידתה של מדינת ישראל המקוצצת. הקיצוץ שהחל לפי הזמנה עברית עלול להמשך לפי ייזמה גויית. אפילו גרנדוס, שאף הוא תמך בכל לבו הדרומי בתכנית החלוקה, מפני שאמרו לו כי זוהי תכנית־הפשרה היהודית – אפילו גרנדוס מתקשה להבין משום מה אין לקבל את תכנית ברנדוט כביס לדיון והסדר.

הכוח הצבאי העברי לא הוכן במועד

והחטא השני, שחטאו כלפי עמנו "המדינ אים" הרשמיים היה בכך, שלא הכינו במועד הנכון בומדה מספקת כח צבאי עברי. כלל גדול הוא במדיניות הבין־לאומית, כי מדיניות חוץ הראויה לשמה היא שלתי אפשרית, אם מאחוריה אין עומד כח. וכח אינו מושג יחסי מוחלט: הוא מושג יחסי התלוי בגורמי הזמן ובתנאי המקום. מדת הכח הדרושה לארצות הברית או לברית המועצות, למען השגת מטרותיהן במדיניות החוץ, היא אחרת ממדת הכח הדרושה, למשל, לאפריקה הדרומית, הן זו של סמטס והן זו של מלאן, בכדי לא לוותר על סיפוחה של אפריקה הדרומית־מערבית. השאלה היא תמיד שאלה המדה. אם מספקת היא, תהא מדיניות החוץ של אומה, גדולה או קטנה, בריאה וראויה לשמה, אם בלתי מספקת היא, לא יועילו שום תזכירים ושום השתדלויות – יומטו האסונות.

הארגון הצבאי הלאומי העמיד מאחורי מדיניות החוץ שהוא ניהל במשך שנות המלחמה מן המחתרת את גורם הכח. כחו זה לא הספיק כדי להוציא במערכה גלויה את הגורם הברטי מארץ־ישראל; הוא גם לא הספיק בכדי להוציא את הגרם הבריטי והערבי כאחת מכלל המשחק. אבל כחו המופעל של הארגון הצבאי הלאומי הספיק, בכדי להוציא מארץ־ישראל המערבית, במערכת מחתרת ממושכת, את הגורם הצבאי הבריטי. כך הושגה המטרה הראשונה והעיקרית של מדיניות החוץ העברית בדורנו: שלטון הדכוי הבריטי חוסל וצבא הכיבוש הבריטי הלך. עם השגת מטרה זו נוצרה שעת הכושר ההיסטורית המיוחדת במינה, לקחת, בהסתערות כבוש ושחרור, את הארץ ולרשתה. אבל שעת הכושר הוחמצה, מפני שהמנהיגות הרשמית לא הכינה בזמן המתאים את הכח העברי, במדה מספקת, במובן יחסי. היא יכלה לעשות זאת; אבל היא לא עשתה זאת. ומאחר שלא היה לה הכח הממשי, היא האמינה בפאטא־מורגנה של "צבא בין לאומי" וב"קדושת" ההחלטה של ארגון האומות המאוחדות ובבצוע ההחלטה של ארגון האומות המאוחדות ובבצוע ההחלטה על ידי וועדת הביצוע. אמנם במלחמה שהתנהלה בימי מאי המכריעים ושהיתה במלוא מובן המלה מלחמה לחיים ולמות ולעתיד האומה כולה, הצלנו הודות לגבורת הנוער העברי, את החיים. אך את העתיד לא הצלנו: צבאות הפלישה, הסוגרים עלינו מכל עבר, ו"תכנית ברנדוט", מוכיחים לא רק את אשר החמצנו בעבר, אלא גם את הצפוי לנו בעתיד.

העוורון הפוליטי של מנהלי המדיניות העברית הרשמית

את החטא השלישי של ההנהגה הרשמית אפשר לכנות בשם אחד כולל: עוורון פוליטי. מנהליה של מדיניות החוץ הרשמית לא ראו את המציאות הבין לאומית הממשית, לא את מצבנו האסטרטגי, לא את מצב אויבינו – לא ראו את הנולד. אמרנו לעיל כי מאחר שרחביה לא הכינה כח מספיק ו-70 אללף חיילה הגנה" הצטמקו במציאות ל-2500 חברי פלמ"ח ו-6000 חיילי חי"ש, האמינה רחביה זו בצבא בין-לאומי ובכחו של האו"מ ובהחלטותיו. אפשר לומר, באותה מדה של צדק, גם את ההפך. אפשר לומר, כי מאחר שאנשים עוורים אלה האמינו באו"מ ובצבאו, ובהחלטותיו, הם לא הכינו בזמן את הכח העברי הצבאי.

מעוורון זה נובעת גם "האורינטציה של האו"מ", שנחשבה בחוגים השליטים לשיא החכמה המדינית שואינה אלא שיא העוורון הפוליטי. אנחנו, אנשי תנועת החרות, היינו הראשונים להוקעת הפוליטיקה הנבובה הזאת, הבאה לחפות על נכונות הכניעה לדיקטט של בווין ושל מרשל, שיוסווה בהחלטת "הרוב" בארגון האומות המאוחדות על מוסדותיו ה"אנטי־אימפריאליסטיים". אנשי "על המשמר" קבלו את הנתוח שלנו והפכוהו לתורה "מקורית" משלהם.

מן "האורינטציה על או"מ" קרובה מאד הדרך לאורינטציה "על עבדאללה", שהיא היא למעשה האורינטציה של שליטי הקריה. מר שרתוק אמר שוב בפריס, כי סיפוחו של החלק של "החלק הערבי" המזרחי של ארץ ישראל המערבית, לממשלת עבדאללה הוא "דבר המתקבל על הדעת". במלים אחרות, בעיני שר החוץ שלנו "מתקבל על הדעת" שהגורם הבריטי אשר אנחנו הוצאנוהו בעמל שנים ובדם גבורים, יחזור לעבר הירדן מערבה ויקיף את מדינתנו הקטנטונת (גם עם הנגב קטנה היא מאד מדינת ישראל) בטבעת פלדה של בסיסיו. המצב שיווצר אז מבחינה מדינית־צבאית יהיה פשוט אמד: בריטניה שצבאותיה ישבו בהתאם ל"חוזה" קירקברייד־עבדאללה ממש על גבנו, תהיה מסוגלת ברגע שהיא תבחר לעצמה, להגיש לנו אולטימטום. וחזקה על אנשי ה-29 ביוני המגישים "אולטימטום" לאחיהם, שהם ייכנעו, מתוך "תבונה פוליטית"  לאולטימטום של הגוי החזק.

נתוח שלשת החטאים – אבות החטא – של מנהלי מדיניות החוץ הרשמית מביאנו לידי מסקנות ברורות ביחס לדרך הנכונה שבה צריכה ללכת מדיניות החוץ העברית.

עקרונות היסוד של מדיניות החות שלנו

ראשית, יש לבטל לחלוטין וללא שיור את ההסכמה לביתור המולדת. היסוד החוקי – ולא רק המעשי – לאקט פוליטי זה קיים. ארגון האומות המאוחדות לא עשה דבר בכדי לבצע את החלטת ה-29 בנובמבר. חברים חשובים של אותו ארגון טעונים עכשיו, שמוסדותיו עשו את הכל בכדי לקבור את ההחלטה. "המתווך" מטעם האו"מ – שליח רשמי של סאכסס – הציע לבטל את ההחלטה הקודמת. אם ארגון האומות אינו רואה עצמו קשור בהחלטתו, משום מה נראה אנחנו את עצמנו קשורה לה? זאת ועוד: תכנית החלוקה נחשבה לפשרה. ה"צד השני" דחה אותה ומוסיף לדחות אותה ואפילו הקים "ממשלה לכל פלשתינה". לפיכך הזכות החוקית בידינו, למעלה מזה: החובה היא – להכריז על ממשלת ישראל כעל ממשלת ארץ־ישראל.

שנית, מאחרי מדיניות עקרונית זו יש להעמיד כח צבאי. צבאות ערב פלשו לארצנו בנגוד לחוק הבין־לאומי גם בניגוד להחלטות האו"מ למיניהן. הזכות בידינו להתגונן בצורה אקטיבית נגד הפלישה. אין זו שאלת הנגד בלבד. מקום שם נטלה הממשלה לידיה יזמה, שעליה הננו מברכים בכל לב. לפולשים – לכל הפולשים – יש להציג דרישה אולטימטיבית: לעזוב תוך זמן מסוים וקצר את ארץ מולדתנו. עם דחיית הדרישה הזאת, המבוססת על החוק הבין־לאומי, תכריז מדינת ישראל הרבונית באורח רשמי, כי היא נמצאת במצב של מלחמה עם מדינות התוקפנות הפולשות והצבא העברי, יעבור בהתאם לחוק הבין־לאומי, לאופנסיבה כוללת ולא יפסיקנה עד שיטהר את הארץ מאחרון הפולשים. הצבא העברי, חדור רוח הקרב, הגבורה וההקרבה והעומד מול צבאותיהן השכירים של ארצות ערב הנחשלות מסוגל לגרש את הפולשים כפי שהוכיח במערכות הקודמות. וכאשר יגרש בהסתערות שחרור, את כחות הפלישה. ממילא תחול מרות השלטון העברי על השטחים שישוחררו, כלומר, על המולדת כולה.

שלישית: שום "אורינטציה על האו"מ", שום קבלה אוטומטית של החלטות מוסדותיו וצוויהם. נראה את האו"מ כמות שהוא: לא כבית דין עולמי, אלא כזירה להתגוששות אינטרסים בין המעצמות הגדולות והקטנות. נראה את החטלות האו"מ כמות שהן: לא כ"פסקי דין", כי אם כתוצאה של משחק הכחות הבין־לאומיים. רק במדה שהחלטות האו"מ לא תפגענה באינטרסים החיוניים של עמנו – נקבלן. נגאל מן הפחד הבלתי רציונלי בפני החלטות האו"מ ורצון המעצמות העומדות מאחוריהן. המציאות הוכיחה כי כשם ששלטון פנימי במדינה אינו יכול לעשות כל מה שהוא היה רוצה לעשות כן אין מדינות זרות ולו אפילו הגדולות והאדירות, יכולות לעשות כלפי אומה קטנה כל מה שהן רוצות  לעשות לה, אם האומה הזאת יודעת ללא רתיעה להגן על האינטרסים האמתיים שלה.

רביעית: שום "הסכם" עם עבדאללה, שמשמעותו, החזרת השלטון הבריטי העקיף לארץ־ישראל המערבית. "ממלכת" עבדאללה משתרעת כיום על 4/5 של נחלתנו ההיסטורית. תפקידה של המדיניות העברית היא להעביר מן העולם את ה"ממלכה" הזאת, העומדת על הגזל, האינטריגה, העבדות והשוד. המלחמה נגד עבדאללה היא גם מלחמה נגד בריטניה הנאצית, מלחמה החייבת להוסיף להתנהל, בצורות שונות, מאחר שבריטניה מוסיפה להלחם בדרכים שונות, בעמנו, ומתנכלת לעצם קיומנו.

חמישית: שום משא ומתן עם מדינות ערב האחרות. משא ומתן אתן להשגת שלום בר־קיימא יתכן אך ורק לאחר הוצאת תבאותיהן מארץ מולדתנו.

שישית: האורינטציה היחידה שלנו תהא האורינטציה של שחרור המולדת. אם זוהי נקודת המוצא לא יקשה עלינו למצוא בעלי ברית אמיתיים ומעשיים שיסייעו לנו, מבחינת האינטרס שלהם, בהשגת מטרותינו אנו. אין זו שאלת הגושים. בשאלת המזרח התכיון ובבעיית ארצנו אין אחדות דעות בקרב הגושים. אין ספק, שברית המועצות מעונינת בהחלשת העבד הבריטי עבדאללה. או בהחרבתו המוחלטת. במשימה זו נוכל להשיג את עזרתה, ואנו מצווים ללא חשש לבקש את עזרתה. מאידך גיסא, ידוע כי צרפת, אף על פי שהיא הולכת יד ביד עם אנגליה במדיניות האירופאית (הברית הצבאית של אירופה המערבית), הרי מדיניותה במזרח התיכון ומטרותיה מנוגדות לחלוטין למדיניותה של אנגליה ומטרותיה באזור זה. באותה מידה שהמדיניות האמריקאית הרשמית תומכת ב"סדר בריטי" תהיה אף היא נוגדת לאינטרס הצרפתי. את ההבדלים הללו עלינו לנצל, כאומה ריבונית, למען קידום מטרותינו החיוניות.

שביעית: לא נראה כל ניגוד בין מלחמתנו, שאינה יודעת פשרה, נגד הפולשים הבריטיים־ערביים ולמען החזרת שלמות המולדת, לבין מדיניות השלום הבין־לאומי שהיא מדיניותנו. נהפוך הוא. גרוש הפולשים בסערת המלחמה, שאינה אלא התגוננות חוקית נגד תקפנות, יהווה תרומה רצינית לבסוס השלום בין העמים, שאינו סובך בתקופתנו, כל חלוקה. עם ישראל אינו נלחם בכדי לגזול משהו ממישהו, אלא בכדי להחזיר לעצמו את אשר נגזל הימנו בימים עברו ובימים אלה. מלחמה כזאת, מלחמה נגד תוקפנות וגזל, היא מלחמה צודקת, היא מלחמה למען השלום והקדמה. וכאשר עם ישראל ישכון לבטח בארצו, שתשוחרר מגייסות הפולשים, הוא יתרום את תרומתו המלאה למניעת טבח עולמי חדש, שבו יוכחדו עמים שלמים ולבסוס שלום בר־קיימא ברחבי התבל.

חוקי החירום משקפים את התהום שלתוכו מידרדר ה"משטר הישן"

בתקופתנו אין להפריד בין מדיניות־החוץ שלנו לבין מדיניות־הפנים, השפעת  גומלין קיימת בין שתיהן, על כן, בעוד הדיון בבעיה הסוציאלית הכללית, בבעיה התחוקה ובבעיה הארגונית יתקיים בישיבות הבאות של המועצה עלינו לטפל הערב בבעית היסוד של מדיניות הפנים. עלינו להתריע על הסכנות הצפויות למדינה בשטח זה, סכנות, שהן לא פחות, ואולי אף יותר חמורות, מאלו הנשקפות לנו מבחוץ.

על שני יסודות בנתה הרוח האנושית החפשית את משפט המדינה ואת חרות האזרח. היסוד האחד הוא עתיק יומין: חמכי ישראל הגדירוה במלים פשוטות ובהירות מאד; אין עונשין אלא אם כן מזהירין. חכמי החוק ברומי העתיקה הגדירוהו במלים אחרות "לכס רטרו נון אגיט". החוק אינו חל על העבר. תהא ההגדרה אשר תהיה, התוכן אחד הוא. החוק, החוק החדש הבא לשנות את פני הדברים, חל על העתיד ורק על העתיד. שאם לא כן חדל החוק להיות חוק והופך לשוט. אין זה מקרה, שכל אנשי הריאקציה, שהתנכלו לחופש האדם, החלו את מלאכתם בביטול העקרון הזה. נציגי הפאשיזם והטוטליטריות ונציגי בווין בארצנו לעגו ל"תמימות" הקדמונים ו"החוקים" שנחקקו על ידם בעזרת אוטומטים ורובוטים שנקראו לשם הסוואה "נציגי העם" ה"חוקים" הללו, בין אם נגעו בעניני משק וכספים, ובין אם נגעו במערכת העונשין, תקפם היה חל על העבר.

בדרך הרת אסונות זו הולכת הממשלה הבלתי-נבחרת. היא לא רק ירשה את חוקי המשעבד הבריטי ומנהגיו: היא גם קילה ממנו – וממוריו הטוטליטריים – את הלגלגנות ליסוד היסודות של חוק. מה להם ולצו "אין עונשין אלא אם כן מזהירים"? מה להם ולכלל "לכס רטרו נון אגיט"? שררה בידיהם ובעזרת הכח הגשמי יהפכו סדרי־עולם ויחזירונו לתקופת האופל האנושית, לתקופת השתוללות השררה הבלתי־מוגבלת. אותה חוקת חרום אומללה, שנגדה לא קם אף אחד מנציגי העם שנחתמו על ידי הממשלה שמיתה את עצמה, – אותה חוקת־חרום, שתקפה חל אפילו על ה-15 למאי, משקפת את התהום שלתוכה מידרדר "המשטר הישן", שלתוכה עלולה להידרדר המדינה כולה.

וישנו יסוד שני בחוקת המדינה, הרוצה להיות מדינת־חוק ומדינת־חופש. אבותיהם הרוחניים של המהפכה הצרפתית הגדולה נסחוהו, ושאר העמים שוחרי החופש, קיבלוהו. היסוד הוא: הפרדה. הפרדה בין שלש הרשויות הקיימות במדינה, בין הרשות המחוקקת, בין הרשות המוציאה לפועל ובין הרשות המשפטית. צונטסקיה ושאר חכמי המדינה הבינו, כי רכוז השלטון בכל שלשת השטחים: החקיקה, הביצוע והמשפט, כמוהו כהפקרת האדם והאזחר לחסד או לשבט בידי הכת השלטת או היחיד השליט.

בדרך הרת־אסונות זו הולכת הממשלה הבלתי־נבחרת. לפי חוקת החירום האומללה ההיא, נהיה ראש הממשלה ושר הבטחון גם למחוקק עליון וגם לשופט עליון. הוא הוא שחוקק "בעצת הממשלה" את החוק שלפיו ישפטו שלשה קציני־צבא – הדיוטות בעיני החוק – אזרחים, שאין להם כל קשר עם הצבא. והוא הוא, הממנה או דוחה את השופטים ההם לפי ראות עיניו, זכאי לאשר, או לשנות פסק־דין, לעשרים שנות מאסר. אכן, מימי פרעה מלך מצרים ומימי האבסולוטיזם הצאריסטי והמלוכני ומימי הפאשיזם המדורני לא היה רכוז שלטון ביד אחת, או בידי הכת השולטת, כרכוז הזה. אמנם, פרעה והצאר היו לא רק שליטים, מחוקקים ושופטים, אלא גם כהנים גדולים וראשי כנסיה, אולם נדמה שראש הממשלה הבלתי־נבחרת אף מן הכהונה אינו מניח ידו. הן הוא הספיק כבר לפסוק הלכה ביחס לבית המקדש והציע להקציב בחצרו מקום לתותח מסויים. אולם אם מר בן־גוריון עומד באמת להתמיד ללכת בדרך פרעה, בדרך הרכוז האוזורפאטורי של כל שטח השליטה במדינה, אזי חובה עלינו להזכיר לו, כי חרות ישראל מתחילה, עם דמדומי השחר של עמנו, מהשתחררות מעול שלטונו של פרעה.

לא יתכן רכוז של שלטון על כל שטחיו המיוחדים במדינה חפשית – או שהמדינה חדלה להיות חפשית. ועוד לא יתכן, שהממשלה שאינה אלא הרשות המוציאה לפועל של החוקים הנחקקים בבית הנבחרים, לא יתכן שהממשלה תעמוד מעל לחוק, מעל למשפט. בחוקת החרום המבישה כתוב לאמור: אם הממשלה תכריז על ארגון כל שהוא כעל ארגון בלתי־חוקי תשמש ההודעה הוכחה בפני בית דין אלא אם כן יוכח ההפך... להוכיח את ההפך! הדבר הזה מזכירני את היהודי המבוהל מאודיסה שפקפק מאד האם יוכל להוכיח שהוא אינו גמל... ובאמת, לך והוכיח שאינך בלתי־ליגאלי...

תנועת החרות תנהל מלחמה צבורית ללא רתיעה כדי לרפא את המדינה מנגע הרודנות

בעקבות בטול שני יסודות החוק והמשפט, הושלכו לבתי־כלא ולמחנות־רכוז קרוב לחמש מאות אזרחים עברים וביניהם לוחמים ותיקים, לוחמים נכים וביניהם נוער בגיל רך. טעות גסה היא בידי שליטי הקריה, אם הם חושבים שמאסרים המוניים אלה ושאר תנועות היד של תקיפות היסטורית מרימים את הפרסטיז'ה שלה. קצרי־ראות הם היו וקצרי־ראות נשארו. ליום או ליומיים מתקבל הרושם בעולם, כי "זוהי ממשלה חזקה", אולם רק ליום או ליומיים. ואילו לאורך ימים התוצאה היא הפוכה מן המבוקשת. מדינה שבה יושבים בכלא אנשים ללא דין ומשפט; מדינה שבה קיים חוק המבטל את זכויות היסוד של האדם והאזרח; מדינה שבה בתי־דין צבאיים הופקדו לשפוט אזרחים; מדינה כזו – מחלה מכרסמת בה. ומדינה חולה, או ממשלה שאינה מסוגלת לרפא את המדינה ממחלתה מעולם לא ייראו כחזקות. ואל יספרו לנו כי שעת מלחמה היא, ועל כן אין, כביכול, ברירה בידי הממשלה, אלא להפוך את עכו, שהיתה סמל השעבוד הבריטי, לסמל הרודנות העברית. לא מפני שישנה מלחמה, אלא דוקא משום כך לא צריך להקים ולא צריך לקיים מחנות־רכוז. הצבא העברי עומד בקרב, תחזקנה ידי חייליו ויבורך נשקו הגואל. אולם בטוחני, כי הצבא העברי הלוחם, המורכב מחיילים ומפקדים מכל החוגים ומכל הארגונים, רוצה במדינה חפשית ולא במדינת־משטרה. הצבא העברי – יעודו מלחמה לשחרור המולדת והגנה עליה. תפקידו אינו "בצר" ואינו הקמת גדרי־תיל סביב אזרחים עברים. לא רק הנשק קובע במלחמה. גם הרוח קובעת. לנו דרושה אחוות־אחים ולא שנאת־אחים. לנו דרוש לכוד ולא פרוד. אל יעכרו את רוחנו ואת רוח חיילינו על ידי קיום מחנות־רכוז בארץ־ישראל. אם חטא האזרח – יובא לדין, אבל לדין צדק, לדין אזרחי, ולא בפני בית דין צבאי, המורכז משלשה שופטים שהם אחד: שר הבטחון (או אי־הבטחון). והשאר – ישוחררו.

וכאן אני רוצה לומר כמה דברים, שאומר אותם על אחריותי, על אחריותי האישית בלבד, קרא קראתי את חוקת החרום ואני יודע את כל סעיפיה. ואף על פי כן, או הודות לזה, אומר ללא היסוס, כי שום איומים ושום "חוקים" טוטאליטריים לא ימחו את העובדה כי בעכו חושבים היום אנשים שסיכנו את חייהם במלחמת הגבורה נגד המשעבד הבריטי – והושיבו אותם אנשים, ששתפו פעולה עם המשעבד הבריטי והיו מנציחים את שלטונו אלמלא קמו הפורשים מעבדות והוציאום לחרות. ועוד אומר את אשר אמרתי בקשר עם חמשת חברינו שהתכבדו בישיבה במחנה הרכוז הראשון בישראל: ישיבה במחנה רכוז עברי חרפה היא לא ליושבים בו אלא למקימיו.

אנחנו, אנשי תנועת החרות, ננהל מלחמה צבורית ללא רתיעה בכדי לרפא את המדינה מן הנגע של הרודנות, מן הנגע של ההפקרות וההתפרעות של בעלי השררה, מנגע מחנות הרכוז. נלחם למען הפרדת הרשויות, נלחם למען זכויות האדם והאזרח, נלחם למען שלטון החוק במדינתנו. שרק הוא עשוי להביא לכיבוד חוק השלטון. דגלנו, שקודש בדם חולמי החרות, ולוחמיה, דגל החופש הוא. חרות נפשית השגנו עוד בימי העבדות: בודאי לא נשלים עם עבדות נפשית בימי החרות. נכריז היום על זכויות היסוד של האדם ועל הזכויות הבלתי־ניתנות־לערעור של האזרח, ולא נשקוט ולא ננוח עד אשר יהיו לא רק נחלת הכלל, אלא גם חוק עליון במדינתנו.

מגילת הזכויות המקודשות של האזרח

וזוהי מגילת הזכויות המקודשות שלמענן נלחם, ואלו הערובות הקונסטיטוציוניות שאותן נדרוש:

1. הזכות לחיים, לחרות, לדין צדק ולהתנגדות לדכוי – הן זכויותיו הטבעיות של כל אדם.
2. הזכות לחיים, פירושה זכות לחיי כבוד. בטלה, רעב, חולי, חוסר קורת־גג ובערות – חרפה הם לחברה מאורגנת, תקינה ומתקדמת. המדינה ומוסדותיה חייבים להבטיח לכל אזרח ולכל אדם החי בתוכה, את תנאי הקיום ההוגנים המינימליים תמורת עבודה גופנית או רוחנית מתאימה. או במקרה של חוסר כושר עבודה. ללא תמורה.
3. בכדי להבטיח את חרות האדם והאזרח תקויים הפרדה מוחלטת בין הרשות המחוקקת לבין הרשות המוציאה לפועל, סמכויות החקיקה תנתנה אך ורק לבית־הנבחרים ולא תופקענה מן הבית המחוקק אך לא באמתלא של ,שעת חרום".
   שום זכויות של ישיבה בדין לא תמסרנה למוסדות האדמיניסטרטיביים. המשפט יהיה בידי בית הדין ורק בידיו. חייל כי יחטא, יישפט בבית דין צבאי. בתנאי שחבריו ידעו חוק ומשפט. אזרח, שאינו חייל, לא יישפט אלא בפני בית דין רגיל. זכויות אלו אינן ניתנות להפקעה – אף לא באמתלה של שעת חרום.
4. חסינות מוחלטת תנתן לדירת האזרח, למכתביו, לשיחותיו הטלפוניות. לא יהיה "קבינט שחור" לבדיקת מכתבים או להאזנה לשיחות. חיפוש בדירת האזרח או בניירותיו האישיים יערך אך ורק בפקודת שופט מוסמך
5. חופש המצפון והמחשבה, חופש המלה המדוברת והכתובה, חופש ההתאגדות, חופש בחירת־מקצוע או מקום מושב, חופש הפעילות המדעית והאמנותית, השתתפות בבחירת מוסדות המדינה – הן זכויותיו של כל אזרח, שאינן ניתנות לערעור, אף לא באמתלא של "שעת חרום".
6. עבריין – אף הוא אדם ואזרח הנהו. לא יענוהו בחקירה. לא ישפילו כבודו. יבוטל עונש המוות. המטרה היחידה של מאסר העבריין, על סמך פסק דין של בית דין מוסמך, תהיה – מלבד הגנת החברה בפני מעשיו המזיקים – הטבת אופיו של העבריין והחזרתו לחיי בודה תקינים.
7. זכות החנינה – בטול העונש לחלוטין או בחלקו – תנתן על סמך חוקת היסוד לא רק לנשיא המדינה, אלא גם לחבר אזרחים הידועים בנקיון כפיהם ובחוסר משוא פנים. בעלי סמכות החנינה ייבחרו על ידי הבית המחוקק. ערבות מוסרית שתנתן על ידי מנין מקרב אזרחים אלה, תספיק, בכדי שייפתחו בפקודת השלטונות שערי הכלא בפני העבריין. על מנת שיזכה בסכוי להטבת דרכו.
8. בכדי לקיים את זכויות האדם והאזרח תיבטח בחוקת היסוד של המדינה – כחוק בל־יעבור (חוק "על־קונסטיטוציוני") – זכות הקובלנא של האזרחים. קובלנא כי תחתם על ידי לפחות חלק עשירי של האוכלוסיה, תחייב את מוסדות המדינה להעמיד את דברי הקובלנא ל"משפט העם", להצבעה כללית חשאית של כל האזרחים. גם חוק שנתקבל על ידי הרוב בבית הנבחרים יוכל לשמש נושא לקובלנא ולמשפט העם. ודבר העם בהצבעתו – הצבעת הרפרנדום – חוק יהיה.

יש לשחרר את מנגנון המדינה מנגע הפרוטקציוניזם

מדיניות פנים נכונה דורשת גם לשחרר את מנגנון המדינה מנגע השחיתות הפרוטקציוניסטית הפרטית או המפלגתית. היושר והכושר צריכים לקבוע מיהו הראוי לשרת את הצבור במשרה ממשלתית, ולא הכרטיס המפלגתי. לא לפחות היה קובע הכשרון בצד הכרטיס המפלגתי, היתה לנו חצי־צרה וחצי־נחמה. אך אצלנו קובע רק הכרטיס המפלגתי. הנה, למשל, הוקם מיניסטריון לעבודה ולבנוי, ולפי ה"מפתח" קבלה אותו מפלגת ה"אופוזיציה" מפ"ם, – משונה היא האופוזיציה היושבת בממשלה, לא כן? – בראש המיניסטריון הועמד מר בן טוב שהוא מהנדס ומומחה לבנוי כשם שמר בן־גוריון הוא יוריסט ומומחה לחוק ולמשפט. בבקר לא עבות נתבשרנו מפי מיניסטר זה על רכבת תחתית שתביאנו במהירות מסחררת מתל אביב לחיפה. ותמהנו. למה לנו רכבת תת־קרקעית? – שאלנו בשם השכל הישר. הרי אפשר להקים רכבת מהירה גם מעל פני השטח? ומה התברר? המיניסטר שלנו, שמומחיותו בכתיבת־ספרים נגד רעיון המדינה העברית היא ידועה למדי, אך מומחיותו בבנין הרכבות מפוקפקת היא מאד, המיניסטר שלנו לא הבין את הענין. המהנדסים שלו מציעים לבנות רכבת מהירה תל־אביב – חיפה שתהיה כמובן, לארך כל הקוו מעל פני השטח, אלא בשתי הערים עצמן תוקמנה, כבכל הערים הגדולות, מנהרות, והרכבת תסע בקצותיה מתחת לפני האדמה, בכדי לא להפריע לתנועה בערים. זוהי באמת תכנית שכולה טוב. אבל מר בן־טוב הפך אותה לתכנית שכולה דמיון ובורות.

דומה הוא המצב במיניסטריונים אחרים. בעצם אין ממנים אצלנו מיניסטרים למיניסטריונים, אלא מקימים מיניסטריונים בכדי שיהיו מיניסטרים. וכך יש לנו למדינה הקטנטנת, בת 800 אלף נפש – 13 מיניסטריונים – מספר שאינו יורד בהרבה ממספר המיניסטריונים במדינות המאוכלסות עשרות מיליונים. אולם בין כל המיניסטריונים הרבים והמיוחדים עדיין חסרה מחלקה ממשלתית ראויה לשמה לחנוך ולתרבות.

עלינו להתריע גם נגד הטמטום הביורוקרטי ההולך ומתפשט בחיינו הציבוריים. הנה קרה מה שקרה בקשר עם פלמ"ח. אין בדעתי להתדיין הערב לא עם מחייבי הפלמ"ח ולא עם שולליו. אנשי מפ"ם. מכל מקום, ייטיבו לעשות אם יפשפשו גם במעשיהם וגם בדבריהם ואז יודו שגם להם נתכוון הלל באמרו "על דאטפת אטפוך..." (ואולי גם למפא"י התכוון באמרו: וסוף מטיפיך יטוייפון?) ואולם ישנה נקודה אחת בכל הקלחת הזאת הדורשת תגובה.  שר הבטחון צווה על הצנזורה לאסור על העתונים להזכיר את שם הפלמ"ח. "פלמ"ח יוק?" והפקודה הוצאה אל הפועל; מה זה כותב – זה מוחק, עד אשר "על המשמר" ו"החרות" עתוננו, אולצו להדפיס את שיר הפלמ"ח בכדי למלא את מקום המאמר. בכל זאת יודע כל העם על "השנויים הארגוניים בצבא". ומן הצדק שידע. ומן ההכרח שידע. כרוזים פורסמו, אספות נקראו, האנקורים מצפצפים ורק בשביל העתונות – פלמ"ח יוק. מפני שכך רוצה הוד מעלתו הטמטום הביורוקרטי.

הננו דורשים לקיים ללא דיחוי את הבחירות לאסיפה המכוננת

בכדי לשנות את פני המצב, הנושא בחובו סכנות לא רק לחרות האזרח, אלא גם לעתיד המדינה, לעתיד העם והמולדת, בכדי להגשים מדינות חוץ חדשה ומדיניות פנים חדשה. הרינו דורשים לקיים ללא כל דחוי נוסף את הבחירות לאספה המכוננת. אנו מפנים את תשומת לבה של האומה לעובדה, כי הממשלה הזאת ממשלה זמנית ובלתי־נבחרת היא, ואף על פי כן – או הודות לכך – נטלה לעצמה הממשלה, או ביתר דיוק, המפלגה השליטה – סמכויות דיקטטוריות הנותנות לה אפשרות לא רק לדכא את חרות האזרח, אלא גם לנשל בעזרת הטרסטים הידועים, את המוני העם ולשבור את מטה לחמם. אנו מפנים גם את תשומת לבה של האומה לעובדה שבחוגי המפלגה השלטת נולדו תכניות ומזימות, להרחיב בעזרת ה"צפתח" את מועצת המדינה עד למספר 101 חברים ולהכריז עליה, על מועצת אומרי ה"הן", כעל האספה המכוננת. את התכניות הללו הבאות להשאיר על כנו שלטון בלתי־נבחר, שלטון של מחנות רכוז, של נשול ושל חוקי חרום, את התכניות הללו יש לסכל. נזכור נא כי הממשלה הזאת כבר הפרה שלש התחייבויות שקבלה על עצמה באורח חגיגי בהכרזת היסוד של המדינה. הממשלה הזמנית התחייבה לכבד את חרות האדם והאזרח – והיא נתנה לנו את עכו. הממשלה הזמנית התחייבה להכניס לארץ ישראל כל יהודי שירצה בכך, והיא קבעה עליה לפי מכסות ולא העניקה אזרחות לגולי העם, אפילו לא בקפריסין. שלישית, בהכרזת היסוד התחייבה הממשלה לקיים את הבחירות לאספה המכוננת לא יאוחר מאשר עד ה-1 לאוקטובר 1948. ה-1 לאוקטובר כבר לא יהיה השנה. עד מתי תרדה בנו, איפוא, הממשלה שלא קבלה יפוי־כח מטעם הבוחר, מטעם העם?

תנועת החרות תתיצב בפני העם עם המעשה הגואל שמאחוריה, עם תכנית ברורה בכל שטחי החיים הממלכתיים לעתיד לבוא – ועם מצפון נקי. במשטר הזה אין לנו חלק ונחלה. לא מן הנהנים אנחנו. שרתנו את האומה בימים ההם ואנו מוסיפים לשרתה בימים אלה. וכנים דברינו היום כפי שהיו מאז ומתמיד. את אשר אנו אומרים – הננו חושבים: את אשר אנו מבטיחים – נקיים. אם העם יתן לנו יפוי־כח להרכיב ממשלה, נרכיב אותה – יש לנו כחות אינלקטואליים דאינם גורעים בודאי מאלה שמהם מורכבת הממשלה הנוכחית. והיה אם נקבל יפוי־כח מוגבל יותר, נחיה באופוזיציה, אך באופוזיציה כנה, אופוזיציה לא בתוך כי אם מחוץ לממשלה: אופוזיציה שתשבח את הממשלה על מעשיה הטובים, ותגנה אותה על מעשיה הרעים, אופוזיציה שתדע כי אחריותה עבור המדינה והאומה אינה קטנה מאחריות הממשלה; אופוזיציה, שאי־אפשר יהיה לא לקנות אותה ולא להפחיד אותה, לא לקנותה במיניסטריונים ולא להפחידה בבתי הכלא; אופוזיציה של תנועה עממית, מתקדמת, לוחמת ויוצרת.

תנועה צעירה אנחנו, כח עלומים בנו, כח האדמה הזאת, המתחדשת ומחדשת כמעין המתגבר כח האדמה שאליה נדבקנו בגופנו, שארשנוה לעולם בדם ובדמע, ברדיפות ובענויים, בקרבן ובקרב, במעמקי המחתרת ובמעלות הגרדום. כח עלומים בנו ואמונה כבירה מפעמת בלבנו, אמונה שצורפה באש מלחמת השחרור, אמונה בשחרור המולדת כולה, בשחרור ירושלים כולה, בגאולת העם כולו. אמונה שנטע בלבנו אבינו, מורנו ורבנו זאב ז'בוטינסקי. בכח זה ובאמונה זאת הרינו עולים על דרך המלך של מלחמה צבורית־מדינית למען אותה מטרה נצחית שלמענה נהלנו את מלחמת המחתרת הצבאית־מדינית.