העם יגיד דברו

מנחם בגין (תנועת החירות):  

גברתי היושבת-ראש. הטענה העיקרית, הרעיונית כביכול, להצדקת הדרישה, החוזרת ונשנית, להנהגת שיטת בחירות אזוריות פלוראליות במדינת ישראל היא, כי כתוצאה ממנה יקום אצלנו משטר דו-מפלגתי. 

והנה, קרה מקרה: בצרפת הונהגה שיטת בחירות אזוריות פלוראלית בשלב השני של ההצבעה. הריני מבקש את חברי מפא״י להתבונן לא בנבואות, העלולות להתאמת או להתבדות, אלא במציאות, כמה סיעות ישנן בפארלאמנט הצרפתי? שתיים? — שמונה סיעות; אולי עוד יגדל מספרן. היכן המשטר הדו-מפלגתי בצרפת כתוצאה של שיטת בחירות אזוריות רוביות או פלוראליות? המסקנה פשוטה — הבה נדבר   sine ira et studio  —: באומה שמצויות בה שתי מפלגות, הרי שיטת הבחירות האזורית, הרובית או הפלוראלית, מונעת הקמת מפלגות אחרות, אבל באומה שמצויות בה מפלגות רבות, אין שיטת בחירות זו או אחרת מביאה לידי צמצום מספר המפלגות עד שתיים. 

אני משוכנע שחבר-הכנסת בן-גוריון וחבר-הכגסת אלמוגי וחבר-הכנסת אזניה המסכן- -   

היו״ר ב. אידלסון:  

מדוע ״המסכן״? 

מנחם בגין (תנועת החירות):  

משום שהוא אמר מה שהשמיע בשמו חבר-הכנסת הררי.  

היו״ר ב. אידלסון:  

לא צריך לומר ״מסכן״, 

מנחם בגין (תנועת החירות):  

גברתי היושבת-ראש, כשאמרתי ״מסכן״, התכוונתי לנאומו של חבר-הכנסת אזניה נגד משאל עם, לאמור, שזהו תכסיס בונאפארטיסטי, והיום הוא צריך להרים יד בעד משאל. אבל אם המלה היא בלתי-פארלאמנטרית, אני מוכן למחוק אותה.

חבר-הכנסת אזניה וכל חברי הכנסת הבלתי-מסכנים של מפא״י, כולם יודעים ששיטת הבחירות המוצעת על-ידם לא תביא לידי משטר דו-מפלגתי. הם יודעים עוד משהו. לוא הונהגה שיטת בחירות כזו, היו בכל אזור לא 12 או 15 מועמדים אלא עשרות מועמדים: ועשרות רבות של מועמדים. מפא״י בעצמה היתה מעלה את מספרם כדי לפצל את הקולות ובמיעוט של 30%,20%, לקבל את המאנדאטים. כלום שר האוצר אינו יודע את החשבון הזה? אתה יודע את החשבון של מיליונים; אין ספק שתדע את החשבון של 120 אזורים. 

לכן הטענה הזאת פסולה מעיקרה. יש בה כפילות — אינני רוצה להשתמש במלה ״צביעות״, למען כבודך, גברתי היושבת-ראש, ולמען כבוד הבית — זה הוברר, אבל אין בה עוד אמת מציאותית. הדבר נוסה והנה התוצאה: אין משטר דו-מפלגתי. היום הציע לנו ראש מפא״י לחלק את האומה לשני חלקים יסודיים. וכמה אופייני הוא הדבר, שהוא קובע מלכתחילה אה הקו המפריד. הוא טוען שישנן שתי דרכים באומה: האחת, הרואה בבנין המדינה עסק; השניה, הרואה בבנין הארץ חלוציות. והוא קובע: אני, ראש מפא״י, עם חברי ועם יריבי שיהיו מוכרחים להיות חברי — אם בכלל ירצו הללו להימצא על פני השטח — נייצג את החלוציות כל השאר — ירימו את דגל העסק. הוא מחלק מלכתחילה את העסקנים הציבוריים בישראל לעסקני חלוציות מחד גיסא ולעסקני עסק מאידך גיסא, ועלינו לקבל את הדין משום שראש מפא״י קובע איך על האומה להתחלק. את כתר החלוציות לו ולחבריו; תו העסק לכל האחרים.  

יצחק רפאל המפלגה הדתית-לאומית,  (המזרחי — הפועל המזרחי): 

איפה יהיה ״סולל בונה״? 

מנחם בגין (תנועת החירות):  

״סולל בונה״ בוודאי יהיה במחנה החלוצי. 

אריה בהיר (מפא״י): 

זה באמת מפעל חלוצי. 

מנחם בגין (תנועת החירות):  

בוודאי; שאל נא את חבר-הכנסת לבון אם אנשי ״סולל בונה״ לא נהגו לעתים על-פי הכלל: ״לכסף אין ריח״. ציטטתי עכשיו את המזכיר הכללי של הסתדרות העובדים הכללית בארץ ישראל. 

ועוד טוען חבר-הכנסת בן-גוריון, שישנו ״בוסיזם״ במפלגות. שמעתם היום ביטוי ל״בוסיזם״? — עומד חבר כנסת על הבמה הזאת ואומר שכל חברי הבית יושבים בו בזכותם של שנים-שלושה אנשים, העומדים בראש מפלגותיהם. חברי מפא״י! אשר לרשימתכם, אני זוכר מי היו שלושת הראשונים בה. הראשון היה חבר-הכנסת שדיבר לפני. השני היה חבר הכנסת, שאני אומר לו — בוודאי בשם כל חברי הבית — ״ברוך הבא״ לשובו מביקור חשוב למען מדינת ישראל בחוץ-לארץ; והשלישי; אני מניח, היה יושב-ראש הכנסת. אבל אני רוצה לשאול: אם נכון הדבר, שבזכות שנים- שלושה יושבים כל חברי מפא״י בבית הזה, מה קרה עם השני? ראש מפא״י אומר ששיטת הבחירות האזורית היא אשר תקבע את רוח הפשרה. מה, קרה עם השני? ההיתה רוח פשרה?  

אסתר רזיאל-נאור (תנועת החירות):  

הפשרה.  

מנחם בגין (תנועת החירות):  

שנים-שלושה קובעים את מעמדם של כל חברי הכנסת? ואפילו לא מחיתם בידו?  

אריה בן-אליעזר (תנועת החירות):  

מי יעז למחות ?  

מנחם בגין (תנועת החירות):  

בזכותו של מר בן-גוריון אתם יושבים פה בכנסת, ארבעים חברי מפא״י, וזה איננו ״בוסיזם״?  

שר-הפיתוח מ. בנטוב:  

ועוד חמישה,  

אריה בן-אליעזר (תנועת החירות):  

אני אומר, על משקל ״בוש״ — ״בושיזם״.  

מנחם בגין (תנועת החירות):  

אני רוצה לתת דוגמה נוספת ל״בוסיזם״. אני מרגיש חובה — מותר לי לומר, גברתי היושבת-ראש — חובה ציונית לומר זאת. סוף כל סוף לשם כך קיים בית-נבחרים, כדי להגיב, כדי להתפלמס, בכבוד. 

ובכן, לפני שבוע עמד על במה זו ציוני ותיק, והעיד על עצמו שלא שמע בקולם של ה״ציוניסטים״ שהתאספו בהלסינגפורס. עתה, גברתי היושבת-ראש וחברי-הכנסת, אקרא לכם רשימה קטנה של ה״ציוניסטים״ שהתכנסו בהלסינגפורס: זאב ז׳בוטינסקי, יצחק גרינבוים, יחיאל צ׳לנוב, מוצקין, לייב יפה. מספיק. האנשים האלה נקראים בלעג, בלגלוג, בהתנשאות, במצח נחושה — ״ציוניסטים״. הם אינם ציונים, הם ״ציוניסטים״, כמו אלה שאינם עולים מאמריקה; ולא נמצא איש בסיעה הזאת, שיקום וימחה למען כבוד הציונות ההיסטורית, למען כבוד כולנו. מורי הוראה של דור שלם, אשר בלעדיהם לא היתה קמה מדינת ישראל — עומד אדם אחד, אשר עד שנת 1937 התנגד לעצם הרעיון של מדינה יהודית, ולהם הוא קורא בלגלוג ״ציוניסטים״, ולא מחיתם בידו. זו ״בוסיזם״ או לא ? 

וכתוצאה מן ה״בוסיזם״ הזה באה ההצעה לשנות את שיטת הבחירות. אולם אומרים חברי מפא״י, מתוך התחסדות: בעצם למה זה דרוש לנו, אנחנו בין כה וכה הרי שולטים. בוודאי, אלא שיש אמרה צרפתית: ״עם האוכל בא התיאבון״. לא נוח לכם אפילו לשלוט יחד עם שר הבריאות ועם שר הפיתוח; אתם רוצים לשלוט בלי שר הפנים ובלי שר התחבורה.  

שר-הפיתוח מ. בנטוב:  

מאד לא נוח.  

מנחם בגין (תנועת החירות):  

זה הענין. אתם מקווים שעל-ידי הנהגת שיטה זו תקבלו רוב מוחלט, אם כי אתם מיעוט. מהי איפוא כל החידה? מה כל ההתחסדות שלכם? יש אדם החושב שהוא באמת היחידי היכול להנהיג את מדינת ישראל, וכשהיה הוא כשמונה-עשר חדשים בבידוד, בא שני ומדינת ישראל לא התפוררה. אבל הוא רוצה בשלטון מוחלט, שלטון יחיד. נמאס לו, נמאס לו להתווכח עם חבר-הכנסת רפאל; ונמאס לו אפילו, כדי להערים על חבר-הכנסת רפאל, למנות שר דתות חדש. אוכל להבינו, אבל אל תדברו על משטר דו-מפלגתי ועל דמוקראטיה ועל צדק. זוהי השאיפה. 

אומר ראש מפא״י: רק אם תונהג שיטת בחירות אזורית, תהיה גם אופוזיציה אחראית. זה גילוי בשבילי. חבל שמר בן-גוריון איננו באולם. אבל אני מקווה שהדברים יגיעו אליו, הוא טוען שהוא תלמידה הוותיק של הדמוקראטיה האנגלוסאכסית. כמה שנים דרושות היו כדי שילמד את יסוד היסודות של הדמוקראטיה האנגלו-סאכסית, לאמור: דרושה אופוזיציה? — שמונה-תשע שנים. כל-כך למה? — בשנת 1948/49, על סף הבחירות לכנסת הראשונה, אמר מר בן-גוריון את הדברים הבאים: ״בכנסת לא דרושה שום אופוזיציה; אם יש צורך לערוך ביקורת, תעשה את הביקורת העתונות״. אבל אז, כנראה, הוא עוד לא ידע איך עושים עתון. בינתיים למד. מה זה עתון? — שוכרים פועלים, ממנים עורך והנה יש לכם עתון. תשע שנים נדרשו בשבילו, כדי ללמוד שדרושה אופוזיציה בכנסת. ועלינו להאמין שבאמת רוצה הוא באופוזיציה? 

ועוד הוא טוען: האופוזיציה, כפי שהיא קיימת, לעולם לא תגיע לשלטון. לעולם? אינני רוצה, בעצם, להיכנס לפולמוס הזול הזה אתו. אבל אני רוצה לשאול: אם אדם אומר שלעולם יריביו לא יגיעו לשלטון, האם אינו אומר שהוא ומפלגתו ״נבחרו״ כביכול לשלוט? ואתן לכם דוגמה, מה זה ״לעולם לא״. הייתי בצרפת ושמעתי ממקור ראשון, שמנהיג חשוב של מפלגה צרפתית חשובה הודיע כי מר סוסטל לעולם לא יצורף לממשלה הזאת ולעולם לא יגיע לשלטון. כעבור חודש ימים נתבדה המנהיג הזה, שהוא אדם חשוב וגם ידיד של ישראלי וצאו וראו: מר ז׳אק סוסטל — שעל נצחונו אני שמח כפטריוט עברי, משום שהוא ידיד ישראל — ייצג לפני שנתיים מפלגה שמנתה לא יותר מ-4% של האוכלוסין; כיום הוא עומד בראש מפלגה שמונה 26% של האוכלוסין.  

יצחק בן-אהרן (אחדות העבודה — פועלי ציון):  

זה חולף.

מנחם בגין (תנועת החירות):  

חבר-הכנסת בן-אהרן — הכל חולף. גם שלטונה של מפא״י חולף.  

יצחק בן-אהרן (אחדות העבודה ~ פועלי ציון):  

לא שלטונם של הפועלים.  

מנחם בגין (תנועת החירות):

שמענו דברים כאלה בכל הארצות. הסוברים אתם, חברי הכנסת, שכאשר יש שתים או שלוש מפלגות בפארלאמנט הבריטי, הממשלה דהיום אינה אומרת לאופוזיציה: אתם יכולים להשמיע דברים כאלה משום שאתם בטוחים כי אין לכם סיכוי להגיע לשלטון? אומר זאת סלבין לויד; אומרים זאת אנשי הלייבור כשהם בשלטון. זהו נוסח מקובל; אין בזה כל חדש. אבל הגלגל מתהפך, והעם מכריע. בקנדה נציג של סיעה שהיחס בינה לבין המפלגה השלטת היה אחת לשלוש, והסיעה השלטת לעגה לו ואמרה שאין לו שום סיכוי ומשום כך הוא מבטיח הבטחות — כבש את המקום הראשון, והוא עכשיו ראש ממשלה בקנדה. 

היש לכם ערובה? כלום בבחירות האחרונות לא ציפיתם לעליה וקיבלתם ירידה? אנו איננו אומרים שיש בטחון למישהו. אמרנו: אם העם יתן לנו סיכוי להרכיב ממשלה — נרכיב ממשלה; אם יחליט שעלינו להישאר באופוזיציה — נישאר באופוזיציה. אין טרגדיה. למה אתם עושים טרגדיה מהסיכוי שמפא״י תהיה פעם באופוזיציה? המפלגה שלכם, שהיא כיום מסוכסכת וחייבת לעשות שלום על-פי פקודת ״בוסים״׳ אולי יש לה תרופה אחת: קצת לנוח באופוזיציה. אז תוכל להבריא. אבל מה הרעש, מה הטרגדיה כשמדברים על כך שמפלגת המייצגת 32% יכולה לרדת ל- 18% או ל- 20% ולהימצא באופוזיציה? 

אלא מה? את זאת יקבע העם. אם העם יתן לכם רוב מוחלט בבחירות הבאות, תרכיבו ממשלה לבדכם, ואז תוכלו לשנות גם את שיטת הבחירות. 

ואומר ראש מפא״י: יש רק שתי דרכים בכל אומה. זהו גילוי. שני צבעים יש בחיים, שחור ולבן, או אדום ולבן? אני חושב שמר בן-גוריון עדיין אינו יודע, בעידנא דריתחא לא מסר לעצמו דין-וחשבון מהו המקור של התיאוריה הזאת על שתי דרכים ותו לא, שני צבעים ואין אחר. לא אזכיר את המקור. מוטב שלא נזכרהו. שם, בספר מסויים, הועלתה תיאוריה תעמולתית מיוחדת, להעמיד את כל היריבים מצד אחד, ומהצד השני עומד מי שעומד. הזוהי האמת בחיים? שני צבעים בלבד? בוודאי, יש תקופות היסטוריות, רבותי, בהן יש באמת רק שתי דרכים: דרך של דה-גול, ודרך של פטן; דרך של מלחמה נגד שלטון משעבד, ודרך של שיתוף- פעולה עם שלטון משעבד. אבל גם הדרך של פטן לא היתה בכיוון אחד; הצרפתים יודעים זאת. אין רק שני צבעים בחיים; אין שחור ולבן. במדינה עומדת על תלה — רק שתי דרכים בלבד? ומישהו יקבע גם את הדרך השניה: לי חלוציות, לך עסק, ״ביזנס״? ואין דרך שלישית, ואין דרך רביעית, ואין צבעי קשת, ואין מלחמה על דרך? 

מאין נלקחה התיאוריה הזאת על שתי דרכים בלבד ועל שני צבעים? אוי לאזניים ששמעו זאת בכנסת ישראל. 

יש יותר משתי דרכים. ברי וודאי שבענינים מסויימים כולנו מאוחדים, זולת הקומוניסטים. וכי סוד הוא? נהי נא איפוא מאושרים באיחוד זה. בענינים אחרים אנו נפרדים; והעם יכריע בדרכים אלו. 

אני מציע לחברי מפא״י לחדול מכל הפרשה הזאת. ״גיליתם״ את האמצאה הגאונית של משאל-העם, שקראתם לו ״בונאפארטיזם״, ״דיקטאטורה״, ״פאשיזם״, ״דימגוגיה״, ועוד שמות יפים ; והיום נטפלתם לרעיון הזה. ניחא, אבל הרי תיכשלו בהצבעה. איך אמר פעם דיזרעאלי?The best repartee is a majority  תלמדו להישאר פעם במיעוט. אבל אם באים בטענה שאי-אפשר להביא את הענין הזה של שיטת הבחירות לפני הבוחר בבחירות רגילות, — הריני שואל: למה הבאתם ענין זה לכנסת? ידעתם מראש שתיכשלו, שאין לכם סיכוי לקבל רוב, אף ביחד עם הציונים הכלליים. הבאתם את הענין הזה לכנסת בדי לפנות אל הבוחרים לאחר שתיכשלו פה, לפנות אל העם בחסות המשטר ה״נפסד״ וה״מגוחך״ וה״נלעג״ וה״מפורר את אחדות האומה״ וה״מביא לידי שחיתות" ולבקש ממנו סמכות להיות שוב שרים. איה כאן ההגיון ? למה הבאתם את הענין הזה לכנסת, אם אתם אומרים, מצד שני, שאי-אפשר להביא ענין זה אחר-כך לבחירות כלליות ? הן עשיתם זאת כדי להביא את הענין הזה לבחירות הכלליות הקרובות. אבסורד הבאתם לפני הכנסת. 

אבל האם זו הפעם הראשונה שאתם מביאים את הענין הזה לפני הבוחרים? אנו ביקשנו מכם להסכים שיהיה משאל- עם בתור מוסד קבע. דחיתם זאת. זוהי זכותכם. כל הבית דחה זאת, מלבדנו. הציונים הכלליים הרימו יד יחד אתכם ושאר חברי הכנסת נגד הצעתנו לקבוע משאל-עם. בצרפת היה משאל-עם. על איזה יסוד? בקונסטיטוציה של הרפובליקה הרביעית היה סעיף, לפיו צריך לערוך משאל-עם על שינוי הקונסטיטוציה. והנה לאחר שדחיתם את עצם רעיון משאל- העם לחלוטין, אתם מביאים את ההצעה לערוך משאל-עם על ענין שאתם רוצים בו. משונה, הלא כן? בכל זאת, לפעמים אפשר להבין כי על ענין שלא עמד לדיון, בתקופה של ארבע שנים בהן יכולים להתרחש מאורעות אשר הבוחרים לא יבלו להביאם בחשבון מראש — צריך לשאול את העם. בזה יש מידה של הגיון. אבל ענין זה עמד לדיון לפני העם. לכנסת השניה יצאתם בקריאה: שיטת בחירות אזוריות; לכנסת השלישית, לאחר שבעל-הזכות הראשון להכנסת ארבעים חברי כנסת של מפא״י הגיע משדה-בוקר, הרים הוא את הדגל של שיטת בחירות אזוריות, והעם השיב כפי שהשיב. זה אינו דבר חדש. 

העם כבר הכריע בו. אך יש לכם זכות לבוא עוד פעם לעם. לכו איפוא בעוד שנה, והעם יחליט. נכון שאין לכם שום סיכוי לקבל את מבוקשכם. אנו נחיה זמן רב מאד במשטר של בחירות יחסיות. אין איפוא טעם שאדם הנהנה ממשטר זה, המקיים שלטונו במשטר הזה, יקללו ויגדפו. אם הוא רוצה, זוהי זכותו. זהו סגנונו: "נפסד" "מגוחך", "נלעג" וכו'. אבל מה לכם להתחבר לזה? ומה לציונים הכלליים להתחבר לזה? 

הייתי רוצה לשאול את יריבי ואת ידידי מהציונים הכלליים שאלה פשוטה: אתם רוצים לשנות את שיטת הבחירות, אתם רוצים משאל-עם, — למה הגשתם את ההצעה לערוך משאל-עם על שינוי שיטת הבחירות אחרי שאיש מפא״י הגיש הצעה זו? הדבר אינו חדש. שוב נגררתם. כמובן, זוהי זכותכם להיגרר. יש כנראה מעין אטאוויזם מלפני שלוש שנים. 

גברתי היושבת-ראש. בשעה טובה ומוצלחת נסיים הלילה את הישיבה הזאת? נסיר את שתי ההצעות מסדר-היום.  

אריה בהיר (מפא״י):  

אבל העם לא יסיר זאת.  

מנחם בגין (תנועת החירות):  

נוסיף להתווכח בכנסת על ענינים מדיניים, כלכליים, מוסריים. בעוד אחד-עשר חודש נלך לבחירות — והעם יגיד את דברו.