הסכם גח"ל במבחניו
הסכם גח"ל במבחניו
(מעריב,)
א.
שמעתי ב"קול ישראל", וקראתי בעיתון זה, כי עמיתינו מן המפלגה הליברלית רוגזים עלי ועל חבריי. כל כך למה? בהנהלת גח"ל, על דעת נציגיה של תנועת החרות, ד"ר יוחנן בדר, ד"ר בנימין הלוי, עזר וייצמן, חיים לנדאו ואיתן לבני, הודעתי לעמיתינו, כי הם הפרו את הסכם גח"ל, כלשונו וכרוחו. הם חתמו, בלא הסכמתנו, אף בלא ידיעתנו, על הסכם התקשרות עם שתי סיעות ישראליות בקונגרס הציוני הקרוב.
זוהי, לפי דעתנו, ההפרה הכפולה של ההסכם, שהונח ביסודו של גוש תנועת החרות-המפלגה הליברלית. מסתבר, כי הודעתנו, אשר שותפינו דחוה, הכעיסה אותם עד מאוד.
צר לי, כמובן, על הרוגז שנגרם. אבל הוא אינו מצדיק טענה, כי המגיב על עוול, עושה עוול. פילוסופיה זו תהיה מאתנו והלאה. יש בה הפיכת יוצרות, הנוגדת את השכל הישר. סיבה צודקת לרגוז היא על מעשה פוגע; לא על ההגבה עליו. אבל למדנו ממאסאריק, כי רוגז אינו תכנית. יש להתבונן ולשקול.
בייסדן את גוש תנועת החרות-המפלגה הליברלית, התחייבו שתי המפלגות, כי אחת מהן לא תתקשר, בלא הסכמת רעותה, בהסדר פוליטי כלשהו עם סיעה, או מפלגה אחרת. איך יכולה, אפוא, המפלגה הליברלית להתקשר עם שתי סיעות אחרות, בלא הסכמת שותפתה לגוש, בלי להפר את הסכם היסוד שלו? הטענה, כי הסכם גח"ל אינו חל על ההסתדרותה ציונית, מושמעת לשווא; איש מאתנו לא העלה גירסה זו. אבל מדוע השתמשו המייסדים בהגדרה כה כללית, כ"הסדר פוליטי כ ל ש ה ו "? הסיבה היא פשוטה. לעולם לא ידע האדם לחזות מראש את כל האפשרויות החבויות בחיק ההתפתחות. לכן הגיעו משפטנים למסקנה, כי השיטה הקזואיסטית, של פירוט המעשים, או המקרים, לא תצלח; הם מעדיפים בימינו את ההגדרה הכוללת, ככל האפשר. בדרך נכונה זו הלכנו, בנסחנו את הסכם גח"ל, בו כל מלה נשקלה היטב. לא מנינו מוסדות. לא פירטנו אפשרויות. אמרנו: הסדר פויטי כלשהו. בהסכמת שתי המפלגות, מהן מורכב גח"ל, אפשר לעשות כ ל הסדר פוליטי; בלי הסכמתה של אחת מהן, אין לעשות ש ו ם הסדר פוליטי. זוהי המשמעות הפשוטה של מלים מובנות. בניגוד להן, או בסתירה לה, נחתם אותו הסכם משולש.
עד כאן האות הכתובה, המפורשת. ומה על הרוח, הנוהג, היחס? כדי להשיב לשאלות אלו, שהן בעינינו רציניות מאוד, אספר את אשר אירע.
ב.
ביום ב', ה-27 בדצמבר 1971, בין השעות 11-12 לפני הצהריים, צלצל הטלפון בחדר עבודתי בכנסת. ידידי ומזכירי יחיאל קדישאי הודיעני, כי מר דולצ'ין, יו"ר מרכז המפלגה הליברלית ונציגה בהנהלת גח"ל, מבקש לשוחח אתי. שמחתי. כזה היה דו-השיח משני צדי הקו:
- מר בגין?
- כן, מר דולצ'ין, בוקר טוב, מה אני יכול לעשות בשבילך?
- בוקר טוב, אני רוצה להודיע לך, כי חתמנו הסכם עם ע"מ (הרשימה הממלכתית) והמרכז החופשי להקמת סיעה משותפת בקונגרס הציוני.
- חתמתם על הסכם? העדפתם על פני השותף שלכם...
- מה העדפנו? לא העדפנו שום דבר. אני מודיע לך, כי עשינו את ההסכם.
- מוזר. בהיותי בניו-יורק נפגשתי עם וייסמן (נשיא הסתדרות ציוני אמריקה) והוא אמר לי, כי הוא מתנגד...
- איזו התנגדות? זה נתקבל פה אחד באקזקוטיבה שלנו באמריקה.
- אבל, מר דולצ'ין, אם כבר חתמתם על ההסכם, למה אתה מודיע לי על כך?
- נו, מר בגין, אני לא רוצה שתופתע, אם תקרא על כך בעיתונים.
- טוב, רשמתי לפני את הודעתך. אני מודה, מר דולצ'ין, שלום לך.
- שלום.
פרט קטן. לא עברו אלא דקות ספורות מאז החזרנו את שפופרות הטלפון למנוחתן, וקיבלתי את עיתון "מעריב", בו נתפרסמה הידיעה על ההסכם, שנחתם יום לפני כן. אין ספק, כי הבשורה המרנינה הגיעה לרבים, זמן-מה לפני שמר דולצ'ין בישר אותה באוזניי העשויות אפרכסת. אבל יש להודות, כי כאשר קראתי את הידיעה, כבר לא הופתעתי. שמעתי כי נחתם ההסכם...
ג.
לסיפור זה, קודם אחר. לפני שבועות מספר ביקרתי בארצות הברית, בשליחות המלווה הלאומי. בניו-יורק נפגשתי עם נשיא הסתדרות ציוני אמריקה, מר וייסמן, ועם חברי הטוב הרי לוי. היתה זו שיחת רעים נעימה על בעיות הקונגרס הציוני. תוך חילופי הדעות, סיפר לי מר וייסמן, כי מר דולצ'ין הציע לאיגוד הציונים הכלליים (הכולל את המפלגה הליברלית בישראל) להקים סיעה משותפת בקונגרס עם אחת משתי המפלגות הישראליות הללו. תמהתי. הצגתי מספר שאלות לאיש שיחי. מר וייסמן, מיוזמתו, הודיע לנו, כי הוא מתנגד בכל תוקף להצעה זו, וכי הוא רוצה הסכם עם ברית חרות-הצה"ר.
מאז קוימה השיחה הטלפונית בין מר דולצ'ין וביני בירושלים, נעשה בירור מעבר לים ביחס לטענתו, כי ההצעה שלו נתקבלה שם פה אחד. ממקור מוסמך ומהימן על כך, לא פה אחד ולא ברוב. באחת הישיבות, מסר מר דולצ'ין אינפורמציה, אשר לדבריו הגיעתו מן המפלגה הליברלית בישראל, על משא ומתן המתנהל על ידה בעניין ההסכם. לא היה דיון ולא היה סיכום. סתם מידע ישראלי מפי הנהלתה של המפלגה הליברלית. אינני יודע, אם מר וייסמן עומד על דעתו, כפי שהביעה בפני, או שינה אותה. אבל ברור מעבר לכל ספק, כי לא ניתנה לו ההזדמנות להביע את התנגדותו.
עם שובי הביתה, מסרתי על הצעתו של מר דולצ'ין ועל דבריו של מר וייסמן, לעמיתי, מר יוסף ספיר, יו"ר המפלגה הליברלית. הוא הודיעני, כי לא שמע כלל על העניין, אבל יבררו עם מר דולצ'ין לאחר שובו ארצה מאמריקה. שפיר. אולם עובדה היא, כי במשך כשבועיים לא שמעתי מאום על הבירור הזה ותוצאותיו, עד אשר הרימותי את השפופרת בכנסת, ושמעתי את מר דולצ'ין מודיעני על הסכם שנחתם לבל אופתע, אם אקרא.
היה עוד מי שהופתע, אף הוא לא מקריאה אלא משמיעה. כוונתי לידידי יוסף קלרמן, חבר הנהלת הסוכנות, יו"ר ההנהלה העולמית שלב רית חרות-הצה"ר. הוא אישר, גם בפני הנהלת גח"ל, כי בשעתו פנה אליו מר דולצ'ין בהצעה לקיים דיון על הקמת גוש משותף בקונגרס הציוני. מאז לא שמע מר קלרמן דבר על ביטל ההצעה, עד אשר הודעתי לו, אני ולא מר דולצ'ן, על הגוש האחר.
אדרבא, נתבנן כולנו, בלא רוגז, ובעובדות הללו, כפי שנמסרו כהווייתן ובדיוּקן, ונשאל את עצמנו, האם כך נוהגת מפלגה אחת ברעותה. הזאת היא מידת שיתוף הפעולה בין בעלי ברית, אפילו היא לא היתה כתובה? עומד להתכנס קונגרס ציוני. הוא דווקא מן החשובים, בגלל התקופה וגדולתה, מחמת הבעיות וחומרתן. מה טבעי יותר, על פי רוח ההסכם של גח"ל, מלפתוח במשא ומתן רציני על צורה זו או אחרת של עבודה משותפת? אך נעשה ההיפך. אמנם, שיחות מוקדמות על שיתוף פעולה החלו, ודווקא ביוזמתו של נציג המפלגה הליברלית. אבל שיחות אלו אפילו לא הופסקו; הן נסתיימו, אם אפשר לומר כך, בהסכם אחר.
ד.
בישיבת ההנהלה של המפלגה הליברלית הושמעה תרעומת על פניותיי, מלפני זמן רב, להקים ועד בין-מפלגתי למניעת נסיגה, או לאיחוד בין שתי המפלגות מהן מורכב גח"ל. האם עלי להבין, כי זוהי מעין תביעה נגדית? אם כן, יש לפנינו הודאה משתמעת כי הפגיעה, בימים אלה, נעשתה, אך היא בבחינת תגמול מאוחר.
בהשוואות הללו יש הכל, זולת דבר פעוט: יסוד. מתי, ובאילו תנאים, קראתי להקים את הוועד העל-מפלגתי? באחד מימי הקיץ 1970 נתקיימה בחצר בית ז'בוטינסקי חנוכת המכון, הנושא את שמו. היתה זו אסיפה פומבית בהשתתפות כאלף איש ואורחים קרואים, ביניהם סגן ראש הממשלה מר יגאל אלון, יו"ר הנהלת הסוכנות מר פינקוס ועוד. פניתי, מעל הבמה ההיא, בקריאה לכל המפלגות והסיעות, השוללות מדיניות נסיגה, להתלכד, על אף חילוקי הדעות ביניהן בעניינים אחרים, לוועד משותף. חברים מכל המפלגות האלו נענו בחיוב לפנייה הפומבית, לרבות ארבעה חברי כנסת מטעם החטיבה הליברלית, הלא הם פרופ' י. קלינגהופר, צבי צימרמן, יוסף סרלין ומשה ניסים. תנועת החרות לא ניהלה משא ומתן נסתר עם גורמים אחרים. היא לא חתמה על שום הסכם עם צד שלישי. הכל נאמר ונעשה בגלוי. חברי המפלגה הליברלית הצטרפו לוועד ציבורי בין-מפלגתי באופן אישי, כפי שעשו חברי תנועת החרות ומפלגות אחרות. אין זו פעולה בלתי שכיחה אצלנו. לפני זמן מה שמעתי, כי עמיתי, מר ספיר, יזם הקמת ועד בין מפלגתי לעניין שירותי הבריאות הציבוריים. אף לא העליתי על הדעת לטעןן, כי יש בכך הפרת הסכם גח"ל. בירכתי על יוזמה זו.
בוועידה העשירית של תנועת החרות פניתי לעמיתיי מן המפלגה הליברלית, בקריאה, שיעמידו על סדר היום של דיוניהם את סוגיית האיחוד בין שתי המפלגות. אולי גם על פניה זו רגזו עמיתינו, אך כלום סביר הוא לטעון, כי היתה בה הפרה של הסכם גח"ל, אשר בעדה יש לגמול לתנועת החרות על ידי משא ומתן מוסתר, והסכם עם צד שלישי? את הקריאה החיובית, הגלויה השמעתי, כאמור, בוועידה של תנועת החרות. אך כאשר עמיתי, יו"ר המפלגה הליברלית, מר ספיר, ביקשני לא לחזור עליה נעניתי, בלא היסוס, לפנייתו. באחת משתי הוועידות האלו הייתי מרצה; בשנייה, אורח. זה ההבדל.
בוועידה זו של המפלגה הליברלית נתקבלו החלטות חשובות על הצורך בחיזוק גח"ל. האחת מהן אומרת: "הוועדה מחייבת את המוסדות אשר ייבחרו לפעול למען חיזוקו, ביצורו והאדרתו של גח"ל" (ההדגשות שלי – מ.ב.) במישור הפרלמנטרי המוניציפאלי, ההסתדרותי וכיו"ב ולהרחיבם בשיתוף הפעולה בשטח ההסברה, הפעולה האירגונית".
אין לדעת, כמובן, למה היתה כוונת המחליטים בהשתמשם בראשי התיבות וכיו"ב. שוב לפנינו הגדרה כוללת ביותר: וכיוצא באלה. במילים אחרות, המישורים, בהם גח"ל פעל עד כה, אינם סוף פסוק. יש להרחיבם. לכל הדעות, הקונגרס הציוני אינו מוצא מן "כיוצאים באלה". אף על פי כן, לא הורחב שיתוף הפעולה של גח"ל עליו, אלא להיפך, סולק ממנו ביודעין, ועל ידי הודעה מפתיעה לאחר מעשה. האם כך מחזקים מבצרים ומאדירים את גח"ל? הכך מרחיבים את שיתוף הפעולה בין שתי המפלגות מהן מורכב הגוש?
ועוד החליטה הוועידה האחרונה של המפלגה הליברלית: "הוועידה מברכת את גוש תנועת החרות-המפלגה הליברלית – גח"ל על הישגיו, וקוראת להנהלת הגוש לעשות את כל המאמצים הדרושים לשם הידוק הקשר בין שתי המפלגות"... יש לשוב ולשאול, האם הדרך, בה הלך מר דולצ'ין עם חבריו, מהדקים את הקשר בין המפלגה הליברלית ובין תנוע החרות, בין שתי המפלגות, אשר כרתו ברית ביניהן, במסגרת הגוש המשותף?
לא לי להשיב לשאלות אלו. הן עלו על דעתי בזוכרי, ובקוראי, את החלטותיה של ועידת המפלגה הליברלית. חובה לזכור את ההחלטות; זכות היא להציג את השאלות.
ה.
גח"ל הוא גורם רציני בישראל. זמן קצר לאחר הקמתו, התלכדו סביבו למעלה מרבע מיליון אזרחים בני חורין. על הגוש עברו קשיים. באחד הימים היתה נטייה, לא בתנועת החרות, לפרקו. התגברנו עליה במשותף. על סף מלחמת ששת הימים, במהלכה, ואחריה, זכה גח"ל במעשים היסטוריים, בשירותים, שאינם בני חלוף, לעם ישראל. בהחליטו לעזוב ממשלה, בגלל עיקרון היסטורי, מוסרי ומדיני, הוכיח גח"ל, בייחוד לדור הצעיר, את הנאמנות למצעו. בתקופת הציניות, ההסתאבות והעמדת הפנים, העדפת העיקרון על המשרה היא תרומה אדירה ליציאה מן המשבר המוסרי, הפוקד את האומה, באופן בלתי נמנע, תחת שלטון ממושך מדי.
לפני שנתיים התלכדו סביב גוש תנועת החרות – המפלגה הליברלית 300 אלף בני חורין מכל השכבות. גח"ל הוכיח את כושרו להרחיב את השפעתו המוסרית והמדינית. רבבות אזרחים נוספים נתנו אמונם בגוש ובמצעו. יש יסוד להניח, כי מספרם יגדל וילך. רבים הם, שלמדו מן הניסיון המצטבר, כי דרושה לעמנו, לבריאותו המוסרית, לחרותו וקידומו, אלטרנטיבה לא רק במהות אלא גם בכוחה הציבורי הייצוגי. ההתלכדות סביב גח"ל היא, על פי צו המציאות עצמה, הדרך היחידה להפעלת אלטרנטיבה כזו, אם להרכבת ממשלה, ואם לגידול האופוזיציה, המשמש אזהרה רצויה לשליטים, בהתפתחות הדמוקרטית לקראת השינוי היסודי, המיטיב.
מתוך הכרת האחריות, המוטלת עלינו, יש בהחלט לשאוף לאיחודן של שתי המפלגות מהן מורכב גח"ל. עד אז, יש באמת להד את הקשר, ולהרחיב את שיתוף הפעולה ביניהן, כפי שנאמר בהחלטותיה של ועידת המפלגה הליברלית. אבל ההחלטות הללו אינן תואמות כלל את מעשיהם של עמיתינו בשבועות האחרונים, כפי שכל משקיף אובייקטיבי יכול לראות בעיניו הפקוחות. במקום הידוק בוצע ניתוק; במקום הרחבת שיתוף הפעולה, באה העמדת השותף בפני עובדה קיימת.
אני מקווה, כי גח"ל יתגבר גם על מכשול זה, שהוטל, ללא כל צורך, או הצדקה, בדרכו. חיזוקו של הגוש הוא צורך לאומי. כדי להאדיר את כוחו, יש, לפני הכל, לקיים, על פי האות והרוח את ההסכם, שהונח ביסודו של גח"ל. אם הכל ילמדו את הלקח, היה אפילו הרוגז כדאי.
הציפייה למחוות נוספות / מנחם בגין
(מעריב, 6.6.1975)
א.
כדאי להתבונן בעבר הקרוב כדי לברור את דרכנו בעתיד. נשער בנפשנו, כי לפני עשרה שבועות קיבלה ישראל את תנאיו של סאדאת להסדר ביניים. כידוע, יש במערך חוגים הטוענים בדיעבד, כי דחיית התנאים ההם היתה משגה. יש אפוא לבדוק מה היה מצבנו לו היתה עצתם מתקבלת.
היינו מאבדים ארבעה מיליון טונות נפט, או למעלה ממחצית צריכתנו השנתית. היו שטענו, כי יכולנו, תמורת בארות הנפט באבו-רודס לקבל הבטחת אמריקה לאספקת החסר על חשבונה. מדובר בהוצאה של כרבע מיליארד דולר. לא קשה לתאר באיזו מידה היה נפגע מעמדה של ישראל בעיני העם האמריקני, לו הוטלה עליו מעמסה נוספת זו בהקשר עם מקור אנרגיה.
אמנם, בשביל ארצות הברית אין זה, באופן יחסי, סכום גדול, אבל כולנו עדים למאבק המתמיד בין הנשיא ובין הקונגרס בקשר עם מה שקרוי משבר האנרגיה. הנשיא החליט להטיל תשלום של דולר אחד נוסף על חבית נפט מיובא, ודוברי הרוב בשני בתי המחוקקים הביעו מייד התנגדותם להיטל כזה, שתכליתו לצמצם את הצריכה על ידי ייקור.
לו נודע לצרכנים ברחבי אמריקה, כי בנוסף עליהם לשאת בעול אספקת נפט לישראל, אין להניח כי היתה גדלה חיבתם אלינו. מאחר שמדובר כמעט בכל אזרח, מוטב לומר בפשטות כי במצבנו בדעת הקהל האמריקנית היתה חלה הרעה ניכרת.
היינו עומדים אחר נטישת עמדות המגן במעברי המיתלה והגידי. "הקו" החדש אשר על בנייתו או ביצורו, היה צריך להוציא סכומי עתק בנוסף למאות מיליוני הלירות שהיו הולכים לאיבוד עם הנטישה, היה מוארך בהשוואה לקודמו פי שניים וחצי. למען החזקתו, פן שוב נופתע חלילה, היה צריך לגייס חיילי מילואים במספר הרבה יותר גדול ולהחזיקם בשירות תקופות זמן הרבה יותר ארוכות.
ומה על מהות ההסדר בין שתי המדינות? סאדאת הודיע, כי מצב המלחמה בין מצרים ובין ישראל מוכרח להימשך גם אחר נסיגה משולשת זו. ומתי ייפסק? מהצהרותיו המרובות מתברר, כי שום נסיגה, זולת המוחלטת, לא תניעו לבטל את מצב המלחמה. הוא מבטיח "אי-לוחמות" רק אם תשוב ישראל בכל שלוש הגזרות לקווים מלפני שמונה שנים. בתוך מצב מלחמה נמשך, ועם ההבטחה המרנינה הזאת לגבי העתיד, היינו יכולים להימצא במצב, כפי שתיארתיו לעיל.
ב.
אין זה סוף פסוק. בהיותו בכוויית, כדי להוכיח את נאמנותו לעניין הערבי, גילה סאדאת כי בהסכם שהושג במסע הדילוגים בין אסואן לירושלים היה סעיף אשר על תוכנו לא שמענו ממקורות ממשלתיים ישראליים או אמריקניים. מסתבר, כי סאדאת קיבל התחייבות מפורשת שבעקבות הנסיגה בסיני תבוא, כעבור זמן קצר, נסיגה ישראלית נוספת גם ברמת הגולן. נמסור את רשות הדיבור לסאדאת עצמו. כך אמר במסיבת עיתונאים בנסיכות הנפט:
"סעיף אחד קבע את הצורך בהשלמת הפרדת הכוחות. אם תיעשה הפרדת כוחות בחזית המצרית בשלב שני, יש לעשות זאת גם בחזית הסורית עד יוני 1975" (ההדגשה שלי – מ.ב.)
זה היה סעיף חשוב, הפטיר שליטה של מצרים בשיחתו עם עיתונאי כוויית. ודאי. התברר שהובטח לו על ידי מזכיר המדינה, כי לא יעברו אלא כחודשיים וישראל תידרש לבצע נסיגה, בהסדר-ביניים נוסף, גם בחזית הצפונית. המלים המפורשות הן עד יוני 1975". ואנחנו לא ידענו.
את המשפט האחרון ניתן לפרש בשתי דרכים. על הבטחתו זו לסאדאת לא מסר קיסינג'ר לממשלת ישראל, או שהממשלה לא העמידה את המידע לרשות הכנסת והציבור. מה שאינו מוטל בספק הוא כי סאדאת יכול היה לצפות שבין אפריל ויוני 1975 ניסוג גם ברמת הגולן. לכל הדעות, גילוי מעניין.
סעיף אחר באותו הסכם, אשר לא הושג, היה ידוע לנו. סאדאת ציין באופן דרמטי כי הוא משמיע את הדברים בפעם הראשונה לפני העולם הערבי, לאמור, שההסכם בטל אם תותקף סוריה. לא ראיתי להדגיש סעיף זה לא משום שתוכנו ידוע לנו, אלא משום משמעותו התובעת, בלאו הכי, הסבר מסוים. אסתמך למטרה חשובה זו על אחד הפרקים בספרו החדש של חסניין הייכל, המסביר לנו בשלווה פילוסופית כיצד תוכננה המלחמה ביום הכיפורים תשל"ד, בשעה שתיים אחר הצהריים.
הוחלט – כותב הייכל – כי בשעה 13.30 תתפרסם הודעה מצרית, לפיה ישראל החלה לתקוף את מצרים. חד וחלק. ואין היסוס לפרסם או לאשר את הכזב שהופץ בקרב העמים על ידי התוקפנים.
אין קושי, אך יש חובה ללמוד לקח מן הציניות הזאת לגבי אותו סעיף על ביטול ההסכם, "אם סוריה תותקף" (על ידי ישראל). בשעת הצורך, בעוד הסורים והמצרים מחליטים בחשאי לעבור להתקפה עלינו, היתה מתפרסמת הודעה בדמשק ובקהיר כי כוחות ישראל תוקפים את חילות סוריה ומשם כך חשים המצרים לעזרת אחיהם מצפון וההסכם עם ישראל, המבטיח "אי-שימוש בכוח". בטל ועבר מן העולם.
גם נוכח שני הסעיפים האלה בהסכם שלא נחתם, יכולים אנו לדעת מה היה מצבנו בימי יוני אלה לוּ היינו מקבלים את העצות הרעות מחוץ ומבית, לומר הן לתביעותיה של מצרים; מכאן יכולים אנו להפיק לקח לגבי הסכנות האפשריות בעתיד.
ג.
לאור הלקח המשולב הזה יכולים אנו לפנות לעיקר – שאיפת אויבינו. יש אנשים המנסים לשכנענו, כי נכונותו המוצהרת של סאדאת להכיר "בזכות קיומה" של ישראל בתוך קווי 4 ביוני 1967 היא בבחינת מפנה, אפילו היסטורי. ואם חוסיין אומר דברים דומים גם בשמו של אסאד הסורי, קל וחומר. באחרונה הצטרף לשליטים ערביים אלה מלכהּ של ערב הסעודית – חאלד.
ההתפעלות הבינלאומית מדבריו הרקיעה שחקים. פשיטא, יורשו של פייצל מחבר את השם ישראל עם המלים "זכות קיום" – ההיטב שמענו, האין זה חלום מתגשם? שליטים ערביים, נוקשים וקנאים, מתיישרים לפי הקו התעמולתי-מדיני של סאדאת. תיסוג נא ישראל לקווים שקדמו למלחמת ששת הימים, ואנו מוכנים להכיר "בזכותה להתקיים". ממשלות שומעות ושואלות: אם כך, אייך ישראל? אֵי שאיפתך המפורסמת לחיות בשלום עם שכניך?
אין לתמוה, גם אם יש להצטער, על קושיות אלו המונות אלינו מבירות רבות. הן היו לבלתי נמנעות נוכח ההודעות הרשמיות על נכונות לוויתורים מרחיקי-לכת ביותר. נושאי דבר הנסיגה והוויתור טוענים, כי עדיין לא נמצאה ממשלה שתתמוך בהכללת יהודה ושומרון בשטח הריבונות הישראלית. אבקש לשאול אותם האם מצאו ממשלה המוכנה לומר לערבים, כי עליהם "להתפשר" עם ישראל לפי תוכניות המיני-סיפוחים שלהם? על תיונים קלים ביותר דיברו בוושינגטון גם בימי רוג'רס.
מצד שני גדל והולך מספר הממשלות המזדהות עם תביעת הערבים לנסיגה ישראלית מוחלטת, אף בלי תיקונים כאלה. הוכחה, אפוא, צדקת אזהרותינו מלפני שנים. ככל שתרבו, אמרנו, בהודעות מוקדמות על ויתורים מפליגים, לא תקבלו הכרה בתוספות הקטנות המתבקשות על ידיכם, אלא להיפך, תביאו לתביעה מתחזקת והולכת לנסיגה טוטלית בלא שיור.
היום חובה להזכיר, כי אם לא נעמוד במהרה בפרץ עלול מעגל התומכים בתביעה הערבית להתרחב עוד יותר; המחדל המדיני-הסברתי עלול לפגוע בנו קשות. המדובר, בלשון מציאותית, ביסודות קיומנו.
ד.
סאדאת אינו כסיל, בניגוד להנחה שהביאו לפנינו אחר מותו של נאצר אלה הקרויים יודעי-דבר. הוא לחש על אוזניהם של עמיתיו, הנשיאים והמלכים, ושיכנעם, כי קודם כל צריך לדחוק את ישראל לקווי 4 ביוני 1967. את המטרה הזאת יש לנסות להשיג בלי סיכון מלחמה. ואחר כך נראה. הן תמיד אנו מדגישים, כי יש להחזיר את הזכויות הלגיטימיות של הפלשתינים, ופירושן של מלים חשובות אלו יהיה בידינו, בווודאי בידי הפלשתינים עצמם...
שומעיו של סאדאת שוכנעו. זו באמת תכנית פיקחית. אם יהיה עלינו לעשות מלחמה נוספת בישראל, מאילו קווים יהיה לנו נוח יותר לעשותה? דיה לשאלה בהצגתה. גם לחישה על האוזן אינה דרושה עוד. יספיקו בהחלט קריצת עין או מבט חטוף במפה.
לערבים יש יעד ומען גם יחד. הם מבקשים כי מלאכתם תיעשה בידי אחרים, בראש ובראשונה על ידי ארצות הברית. וושינגטון צריכה להניע את ישראל לקבל ברצינות ובאמון את השינוי בעל "המשמעות ההיסטורית" שחל במדינות הערבית כלפי ישראל. היעד אינו מתחלף. אם אי אפשר להגשימו בבת אחת ניתן גם ללכת בשלבים. לשם כך.
