הסולידריות היהודית ניצחה בבריסל
הסולידריות היהודית ניצחה בבריסל
(מעריב, 27.2.1976)
א.
דיוניה של ועידת בריסל היו רציניים. ההשתתפות בהם - הלוואי ובכנסת היתה כמוה. הגיעו יהודים מקצות תבל, לרבות צ'ילי, דרום אפריקה, אוסטרליה. הם גילו דבקות מרוממת רוח. הצירים ישבו ימים, אף לילות, במאמץ משותף למצוא דרכים נאותות כדי לעזור לאחיהם בברית המועצות.
ישיבותיה של המליאה – היא מעולם לא היתה "ריקה" – היו מסתיימות בין 11-12 בלילה. כל מי שרגיל להתחיל את עבודת יומו ב-6 בבוקר, התקצרו מאוד לילותיו. אחרי סיום הוויכוחים במליאה נתקיימו התייעצויות של המשלחות למיניהן, וכן היו התייעצויות בין נציגי האסכולות השונות, שנתמשכו עד 2-3 בלילה. הן לא היו לשווא.
הצהרת הוועידה, שנתקבלה על דעת הכל, היא מסמך רציני. היא נתפרסמה כמעט במלואה בעיתונות הבינלאומית ובכלי התקשורת העולמיים. הרוסים תקפוה בצף קצף. "אוס של שקרים", כך כינתה את הצהרתנו מוסקווה, המומחית לאמת. גם תגובה כזבנית זו מוכיחה את חשיבות הממסד, שבו נתבעה ברית המועצות לאפשר ליהודים לשוב ציונה, לא לרדפם על רצונם להתאחד עם אחיהם בארץ ישראל, המולדת ההיסטורית של העם היהודי, לשים קץ לתעמולה האנטישמית הרשמית, לקרוא דרור לאסירי ציון. בהצהרה זו התחייבו המשלחות לקיים מערכה מתמדת למען הצלת אחינו בברית המועצות, והאומות החופשיות נקראו לסייע במאבק אנושי צודק זה.
חלק מן העיתונים, אשר שליחיהם עקבו מקרוב אחר דיוני הוועידה, ציינו, כי היה לנו, למאמינים בזכותו, שאינה ניתנת לערעור, של העם היהודי לארץ ישראל, "ניצחון עדין". אין אני רוצה להתפאר בשום ניצחונות. האמת היא, כי פעלנו, מן הרגע הראשון, למען יירשם, מטעם ועידה חשובה זו, כי המולדת ההיסטורית של עמנו היא ארץ-ישראל, כפי שמאמינים, כידוע, אחינו דורשי ציון מברית המועצות.
מתחילה החליטה נשיאות הוועידה כי ייכתב "ישראל". ההבדל הוא ברור, מכדי הצורך להבהירו. לא קל לשנות דבר, אשר כבר הוחלט עליו בייחוד במוסד מצומצם. אבל, ברוך השם, מאמץ השכנוע לא עלה בתוהו. הוכחנו לבאי הוועידה, חברי הנשיאות, כי לא רק הכנסת והקונגרס הציוני החליטו בשעתם לאמור: זכותו ההיסטורית של העם היהודי לארץ ישראל אינה ניתנת לערעור, אלא גם ועידת המנהיגים היהודיים מכל ארצות תבל אשר קוימה בירושלים, בדצמבר אשתקד, שבה וקבעה, באותן מלים עצמן, את הזכות, עיקר העיקרים במערכותינו הלאומיות.
איש אחד בנשיאות, אשר את שמו לא אדע, וגם את פניו לא אזכור (הוא דיבר בשבתו מאחורי) התנגד להצעת השינוי. כל שאר חברי הנשיאות תמכו בה. המתנגד היחיד החריש כאשר נרשם בפרוטוקול, כי ההחלטה החיובית נתקבלה פה אחד. שמחנו בניצחונו העדין של עם ישראל.
ב.
באנו לוועידת בריסל השנייה כדי להשיג החלטה, כי המערכה למען שחרור אחינו בברית המועצות תהיה מתמדת. אמנם כן, בחמש השנים המבדילות בין שני הכנסים עלו ארצה 100,000 יהודים מרוסיה הסובייטית, אך כפי שהשיא, 35,000 שבי ציון בשנת 1973 ראוי לציון, לא פחות חשוב הוא, לידיעת המציאות, לראות את הירידה התלולה עדי 11,000 בשנת 1975. אין ספק, כי ירידה זו היא תוצאה של רדיפות ומדיניות הסירוב הסובייטי. לכן, כורח הוא לחדש את המערכה הציבורית למען שיבת ציון מברית המועצות בכל עוּזהּ, על יסוד של התמדה.
מטרה זו הושגה בוועידת בריסל ב'. לא רק ההצהרה הכללית מכילה פיסקה מפורשת על האופי הזה של המערכה; נתקבלה על כך החלטה מיוחדת. היושב ראש, מר יוסף אלמוגי, מסר את ההודעה הבאה:
"ועידה זו היתה ביטוי חסר תקדים של סולידריות יהודית ואחדות השאיפה. כולנו נדאג לכך, כי ההתקדמות שהושגה כאן תימשך ותחוזק על ידי אחדות שבמעשה. מנת חלקה של הוועידה היא ההרגשה, כי המערכה העולמית למען זכויותיהם של היהודים בברית המועצות והגשמת שאיפותיהם, חייבת להימשך ולגבור על יסוד של התמדה ובדרך של שיתוף פעולה".
אלה הם דברים טובים. כמובן, רצינותם או היפוכם תיבחן במעשים, או חלילה, בהיעדרם. נקווה כי בעקבות ההחלטה תבוא פעולה. הוועידה שמעה הצעות שונות. אחת מאלו, שוררה התלהבות כללית, היתה להכין ליום אחד קרוב הפגנות ברחבי תבל, אם סביב לנציגויות הדיפלומטיות הסובייטיות ואם כלליות. הקרמל חייב ללמוד, כי אין לו מונופ8לין על הפגנות כלל-עולמיות נגד האימפריאליזמים למיניהם, זולת זה הסובייטי.
העם היהודי הוא עם עולם תרתי משמע. הוא מסוגל להשפיע על דעת הקהל ולהיעזר בה. הפגנות המתקיימות ביום אחד בארצות ארצות אין לזלזל בחשיבותן או בהשפעתן החוזרת. כל אלה הרואים צורך חיוני במערכה מתמדת יתבעו פעולה מעין זו, בהסתמכם על החלטה זו שלבשה צורה של הודעת היושב-ראש.
רצינו גם בהקמת מוסד מבצע, קבוע, שינהל מערכה קדושה זו. מטרה זו לא הושגה במלואה, אבל עשינו צעד חשוב לקראת הגשמתה. בהודעת היושב ראש, שהוזכרה לעיל, הוכללה גם הפיסקה הבאה:
"לפיכך ביקשתי את הנשיאות ואת הוועדה המתמדת של ועידה זו לקיים, בעתיד הקרוב ביותר, התייעצויות עם הגופים המזמנים (ההסתדרות הציונית, הקונגרס היהודי העולמי, 'בני ברית', הוועד האמריקני, לפעולה למען היהודים בברית המועצות) ועם אחרים, על האמצעים והמבנה המתאימים לניהול המערכה הזאת".
שש מאות צירים חתמו על עצומה, פרי יוזמתו הברוכה של הרב שיינפלד, ראש איגוד הרבנים בארצות הברית, התובעת הקמת גוף קבוע שיבצע את רצון הוועידה. על פי כל הסימנים היה רוב בוועידת בריסל השנייה לקבלת החלטה כזו. אך גם ברוב צריך לדעת להשתמש בתבונה ובטקט. גורמים ידידותיים, כגון "בני ברית", הודיעונו, כי הם באו לבריסל מתוך הכרה שתהיה זו ועידה הקרויה בלע"ז הבינלאומי Ad Hoc. אין לנו, אמרו לנו, מנדט מטעם ארגוננו לחייב עתה, בוועידה עצמה, בחירתו של גוף קבוע.
היה זה, בלי ספק, נימוק רציני; אי אפשר היה שלא להתחשב בו. מוטב תמיד רצון טוב מאשר הטלת רצון. ניסחנו, איפוא, במשותף, אחר התייעצות לילית עם ידידים וחברים לדעה, את ההתחייבות היסודית גבי העתיד. שוב, הכל תלוי בביצוע. נעמוד על המשמר. נתבע לפתוח בקרוב במערכה הציבורית המחודשת, כן נדרוש לא לדחות את ההתייעצויות על הקמת המבנה (בלע"ז – Structure) לניהול המערכה. אנו מצפים לגילוי של רצון טוב מכל הצדדים.
ג.
בפני הוועידה הבאתי, בין השאר, מסמכים המוכיחים, כי השלטון הסובייטי מנהל בפועל מסע הסתה אנטישמי המזכיר את התקופות האפלות בתולדותיה של אירופה. "פואמה" נתפרסמה ברוסיה הלבנה, תחת השלטון האדום, באלו המלים המתורגמות:
את מחצית העולם עברנו ונשנו בידנו,
מצאנו גברים בשורותינו –
זו מנת חלקם של אמיצי הלב.
אבל הפחדנים (כאן בא תואר נוסף, מבזה, המזוהה עם "היהודי" בבלורוסיה),
יורקים בפניו – אין דבר, הוא ימחה זאת ויצעק קדימה,
בעיני אנשים כמוהם, כבוד ואמת חסרי ערך הם,
כל שאיפתם היא לתפוס, לנשוך ולרבות,
כיצד קרה שהם נותרו בחיים בארצנו...?
נותרו בחיים, שאלתי אחר מי, אחר מה? אין זאת, כי כוונתו של "המשורר" היתה לבאבי-יאר ולפונארי, ועוד. הפחדנים האלה, אשר הכבוד והאמת אינם נחשבים בעיניהם כלל, עמדו כבר להישמד כולם – איך חלק מהם עוד נותר?
אלוף משנה במילואים דוידוביץ, מחה נגד היצירה הספרותית הזאת, הראויה בהחלט ל"שטירמר"; הוא נענש על ידי הורדת דרגתו לטוראות ושלילת הפנסיה. על-פי התנאים הידועים בברית המועצות יש יסוד להניח, כי מאז סובל הטוראי דוידוביץ מחוסר בגד ללבוש ואף לחם לאכול. הפחדן הזה...
הזכרתי לוועידה מובאות אחרות, כגון:
"תחת דגלהּ של הדת, מחדיר משה בלבם של בני ישראל שנאה מרעילה לכל שאר העמים. הוא מאלצם להיות בלתי-אנושיים, לשנוא את האדם, להיות שואפי דמים. כזהו משה האמיתי, וכמוהו היא התורה...
"הנה התעמולה האנטי-ציונית (בלבד) של הקומוניזם הסובייטי. אין פלא, שמחברו של הספר גם מצדיק את הפוגרומים, מימי חמלניצקי ועדי סטוליפין. כך הוא כותב: "האיכרים הפולניים, האוקראיניים והביילורוסית, שהובאו עדי יאוש על ידי הניצול האכזרי (של היהודים), לפעמים התקוממו ועשו טיפול מיידי למדכאיהם. מסתבר,איפוא, כי לא כל פעולה נגד יהודים היא אנטישמית...".
שמו של המחבר הוא ביגון. הבעתי תקווה, כי אין הוא קרוב משפחה.
הזכרתי לוועידה גם מובאת מסוג אחר. אמר המתמטיקאי פליוש, לאחר צאתו מבית החולים לחולי נפש:
"רובם של אלה הנמצאים בבית החולים המיוחד בדניפרופטרובסק הם חולים, רוצחים, אנסים, חוליגנים. ביניהם חיים כששים אסירים פוליטיים. הזוועה של "הפסיחושקה" השתלטה עלי מן הרגע הראשון... נזדעזעתי בהרגישי איך אני מידרדר מדי יום ביומו מבחינה שכלית, מוסרית ורגשית. התעניינותי בבעיו ת מדיניות נעלמה במהירות, אחריה התעניינתי בשאלות מדע, לבסוף גם ההתעניינות באשתי ובילדיי... זיכרוני נחלש מאוד".
אמרתי, גם לוועידת בריסל, כי לא היתה כאכזריות הזאת, של אדם נגד האדם, מאז ביצעו הנאצים את ניסוייהם "המדעיים" בגופותיהם ובנפשותיהם של אסירי מחנות ההשמדה. לפיכך הצעתי, כי יקוים משפט ציבורי על התנאים הבלתי-אנושיים הקיימים עדיין במחנות הריכוז, שבהם נמקים אחינו, גיבורי הנפש, אסירי ציון, ועל השלכת אסירים מדיניים, יהודים ולא-יהודים, ל"פסי חושקות" לבתי החולים לחולי נפש.
הזכרתי את המקרה דימיטרוב. הנאצים האשימוהו על לא עוול בכפיו בהצתת הרייכסטג. דימיטרוב, אמרתי, היה קומוניסט. אנו תמיד נאמר את האמת. הוא היה אדם אמיץ לב והוא הפליא את העולם בעמידתו הגאה נגד גרינג ורודנים נאציים אחרים. בזמן שנתקיים בברלין המשפט נגד דימיטרוב קוים בפאריס משפט ציבורי נגד הרודנות דורסת האדם. כך צריך להיות גם בימינו. האנושות החופשית אינה יכולה לעבור לסדר היום על ההתעללות הנוראה בצלם האדם, המבוצעת על ידי השלטון הסובייטי גם אחר סטלין. יורכב, איפוא, בית הדין הציבורי הגדול ממומחים לפסיכולוגיה, לפסיכיאטריה ולמשפט ויופיעו בפני העדים, אשר על בשרם ונפשם חזו את הזוועות.
השיבותי גם לספר, שבו זויפו דבריו של זאב ז'בוטינסקי על יחסנו לערבים, והושמעה הטענה, כי, לא פחות ולא יותר, הציונות כולה שואבת את השראתה מן הפאשיזם ו"מיין קאמפף". שאלתי, כמובן, למקור ההשראה של "ברית דמים" בין סטלין ובין היטלר.
באשר למצבם של העמים בני החורין ומאבקנו למען שיבת ציון של אחינו מברי-המועצות הזכרתי את האימרה המהלכת בארצות הברית. אמריה, נאמר, אינה יכולה, או צריכה להיות השוטר של העולם. אנו מסכימים, אבל האומות החופשיות, אסור להן להרשות לברית המועצות להיות לסוהר של העולם.
ד.
השתתפתי בוועידות ובכנסים, לאומיים ובינלאומיים, רבים. מתוך הניסיון המצטבר יכולני להעריך כי ועידת בריסל היתה רצינית, ומעיקרה, טובה לעם היהודי. אבל למען תהיה האמת שלמה, אי אפשר לכתוב רק על הטוב; חובה לספר על הרע. אם אירע. יחסם של המארגנים לתביעתו של הרב מאיר כהנא להשמיע דבריו, ולוּ לפני אחת הוועדות, היה רע ובלתי-מוצדק. ביחס מוזר זה יש משהו מן העיקשות הקטנונית, או, במהופך, מן הקטנוניות העיקשת. לא ניתן לו לדבר.
לא ידעתי דבר, אם, או מתי, עומד הרב כהנא להגיע לוועידת בריסל. גם לא הייתי בבניין, שבו נתקיימה הוועידה שעה שהוא נתגלה לפתע באחד מפרוזדוריו והוצא ונעצר על ידי המשטרה הבלגית. אך קיבלתי, כי בהיותו שכוב על הרצפה היכוהו, ובעטו בו, לא רק השוטרים אלא גם יהודים.
יוסף קלארמן, חבר קבוע של הנשיאות, אשר דרש מלכתחילה כי לכהנא, אם יבוא, יורשה להופיע לפני הוועידה, ואני, אורחה המוזמן של הנשיאות,מחינו בחריפות נגד הבושה הזאת. רצינו לתקן את המעוות על ידי מתן אפשרות לרב כהנא להשמיע דבריו לפני הוועידה, או לפני אחת הוועדות, כפי שהוא עצמו ביקש לעשות. תביעתנו נדחתה. בינתיים גורש הרב כהנא מבלגיה.
בלילה האחרון, ערב סיום הוועידה, קרה על רקע זה דבר חמור נוסף. על שולחנותיהם של כתבי העיתונות המרובים הונחה הודעה, כתובה על הנייר הרשמי של הוועידה, הסופרת ומונה את כל הפרות החוק של הרב כהנא. בדיעבד התברר, כי "המסמך" המביש הזה נמסר לפרסום נגד הוראתו המפורשת של מר אלמוגי, אבל כל זמן שלא נמסרה הודעה מתקנת, עלול היה להתקבל בקרב העיתונאים הרושם, כי על דעת הוועידה נכתבו דברי ההבל ורעוֹת הרוח. עמדנו על כך, כי "המסמך" יבוטל במפורש. הודעה שלפיה אין זו תעודה של הוועידה, נמסרה לכל העיתונאים.
נשוב לטוב, ועל-פי המסורת הנאה של ישראל סבא, נסיים בו. בוועידת בריסל השתתפה קבוצה גדולה של שבי ציון מברית המועצות, אסירי ציון ומשפחותיהם. דבריהם, בישיבה מיוחדת של הכנס עשו רושם כביר על כל מי שזכה לשמוע אותם. שוב ראינו את בני עמנו ובנותיו בסבלם השט, בהדר הופעתם הפומבית, הוכחת השכלתם העמוקה, הרחבה. אנשים נפלאים הם, מאופקים, חכמים, אוהבי אדמה וארץ מורדים שאינם ניתנים לשבירה. אשרי העם אשר זכה לדור צעיר מחודש כזה, השב אל עמו מעמקי ההתבוללות – באהבה ובמסירות נפש.
בין בני המשפחות של אסירי ציון היתה גם זו שזכיתי "לאמצה" בכנסת. מרים חנך, רעייתו הצעירה של אסיר לנינגרד אריה חנוך, אשר נידון לעשר שנים במחנה ריכוז בעל המשטר המיוחד הנודע לשימצה, ובנם הקטן יגאל, היו עמנו, בבריסל. יגאל'ה, כפי שקוראת לו אמו, הוא ילד נפלא, המזכיר כמעט בכל את הילד הקטן בשירהּ של רחל, פרי דמיונה רב-געגועי-האהבה.
יגאל'ה מתגעגע על אביו, אשר עדיין לא ראהו. יכול אני להיות סבו, והוא, לעתים, מתרפק עלי כאילו הייתי אביו של אביו. ילד מרגיש. יגאל יודע, כי אוהב אני אותו בכל לבי. הן בכל היקום אין יצור קרוב יותר ללב, מאשר ילד קטן, גדל, שואל, חביב, צוחק, מחבק, עם עיניו המבריקות, עם מבטו, או חיוכו, השובבי. ילד עברי, קטן. אחר מה שקרה לאלף האלפים של ילדינו. יגאל'הים שלנו.
הלכנו יחד, מרים חנוך ויגאל, ממלוננו אל אולם הוועידה. בדרך שמעתי בלא משים שיחה בין האם ובנה:
- אני רוצה לשחק.
- אתה יודע היטב, כי לא באנו הנה לשחק.
- אבל מדוע אינני יכול לשחק?
- גם אני איני יכולה לעשות כל מה שאני רוצה.
- למשל?
הוא אינו מניח, הפיקח. האם נותנת לו דוגמה של מה שהיתה רוצה לעשות ואינה יכולה, ומפטירה: עוד מעט תופיע ברדיו ובטלוויזיה (בעניין אבא).
איש לא בא לבריסל כדי לשחק, יגאל'ה, כולנו היינו רציניים, אולי יותר מאשר בוועידות אחרות, בגלל האבות והבנים, והמצב. אבל לא רק באי הוועידה אלא כל באי עולם חייבים לבקש סליחה מיגאל'ה בן החמש, על אשר עדיין לא ניתן לו לשחק...
