הסדר-ביניים והפגנות נגדו

מאמר עיתון
מאת:
מנחם בגין
פורסם בתאריך:
כ"ב אלול התשל"ה, 29 באוגוסט 1975
נושאים:
זכויות אדם - אלימות משטרתית. ממשל - דמוקרטיה. שלום - הסכמי הביניים. מדינות - מצרים, סוריה
מאמר ביקורת נוסף של מנחם בגין על הסכמי הביניים כאשר בחלקו האחרון הוא מעביר ביקורת חריפה על יחס הממשלה להפגנות הרחוב נגד ההסכם "כמסכנות את הדמוקרטיה".
ציטוטים נבחרים מהמאמר חיפוש חדש

 הסדר-ביניים והפגנות נגדו 

(מעריב,  29.8.1975 – כ"ב באלול תשל"ה)

 

 

א.

נמסר, כי בחוגי הממשלה היתה הפתעה נוכח ההפגנות נגד הסדר הנסיגה הנוספת עם מצרי. לדעתי, הם הופתעו מעוצמת ההתנגדות הציבורית להסדר זה. לכאורה, הממשלה מבטיחה מכל טוב. תהיה רגיעה. יהיה כסף. נקבל התחייבות לאי-שימוש בכוח. נפט יהיה לנו, אפילו בלי טירחת שאיבתו. מדוע, אפוא, מתנגדים כה רבים, מכל החוגים והשכבות, להסדר מבשר טובות כזה?

הוברר לכל, כי אין זו חלוקה, הקרויה אוטומטית, בין ממשלה ובין אופוזיציה. ראשית, אין "אוטומטיות" כזו בישראל. לא פעם הפגינה האופוזיציה אחדות לאומית, בהגיעה למסקנה, כי האינטרס הלאומי מחייב עמדה משותפת של שני חלקי בית הנבחרים, על אף כל חילוקי הדעות היסודיים ביניהם. אבל עובדה היא, כי גם אנשים, במפלגות שונות, המוכנים להסכים לכלל של הסדר חלקי, אומרים על הסכם מיוחד זה, כי הוא רע ומסוכן לישראל. עמדה זו משתקפת, במידה ניכרת, בעיתונות. גם בקרב חוגים בלתי מפלגתיים רבה ההתנגדות להסדר הנודע. לכן שואלים את עצמם חברי הממשלה ותומכיהם, מדוע "הטוב" המוצע נדחה על ידי חלק כה גדול של הציבור, ובעוצמה כזו?

סבורני, כי התשובה הראשונה נובעת מן ההתכחשות של הממשלה לעמדותיה המוצהרות. הציבור שלנו אינו נבער מדעת. אי אפשר לטלטל אותו, בלי תגובה עצמאית שלו, מעמדה אחת אל היפוכה. במשך שנים רבות אמרו לו נציגי כל המפלגות, זולת רק"ח, כי בלי שלום לא תהיה שום נסיגה. אין ספק, כי כלל זה חדר עמוק ללב העם. אין תימה. אחר כל המלחמות הוא רוצה לזכות בשלום, לא בהפסקות-אש חולפות, לא בהסדרים זמניים שבירים, אלא בשלום אמיתי, והנה הוא נוכח לדעת, כי אנו מוסיפים לסגת בלי שלום. אנו מוסרים עמדות מגן, היוניות לכל הדעות, ושוב לא שלום מובטח לנו אלא תביעה לנסיגות נוספות.

בפברואר נאמר לעמנו, בנימת החלטיות, כי בלי ביטול מצב המלחמה לא נמסור את המעברים ואת שדות הנפט באבו-רודס. במרץ הודגש בפנינו, שוב באורח רשמי, כי ההתחייבות ל"אי-שימוש בכוח" מצד מצרים הוא תמליל חסר ערך. לא עברו אלא מספר חודשים ואותו דובר, ראש הממשלה, מנסה לשכנע ציבור נבון, כי אפשר למסור את הגידי והמיתה ואת אבו-רודס תוך השארת מצב המלחמה בתוקפו, ואילו התמליל המצרי, שהיה בטל כעפרא דארעא, נעשה חוזה, בעל חשיבות של מפנה ביחסים בין שתי המדינות. עם, שהינו חופשי, ומסוגל לחשוב, קשה מאוד להקפיצו, באורח כה קיצוני, מעמדה לעמדה. הממשלה מתהפכת; הוא אינו מוכן לנוהג כמוה.

ב.

למהות העניין. חלק גדול של הציבור חש, כי מוליכים את ישראל שולל. מבטיחים לה צעד לקראת שלום, ובינתיים גוזלים ממנה את פרי ניצחונה. בולטת הסתירה מניה וביה בין השארת מצב המלחמה, במפורש וביודעין, על כנו, לבין התקדמות על ידי נסיגה, אל השלום. איך אמר השבוע פקיד מצרי בכיר: "אנו הולכים עם ד"ר קיסינג'ר, כי הוא מרגיל את הישראלים לנסיגות"... ועוד זוכר הציבור כי הנימוק המכריע שבו השתמש מזכיר המדינה למען פינוי המעברים ונטישת אבו-רודס היה "הקיפאון". היתה זו מלה מהלכת אימים קשורה באיום מלחמה, בעימות בין-מעצמתי, באמברגו של נפט ועוד מיני פורענויות כאלו, מקומיות ועולמיות. כל בר-דעת יכול לשאול את עצמו, כי אם פעם אחת נכנענו לאיומי הקיפאון, האם הם לא יוחזרו, כעבור זמן קצר, לאחר נסיגה? שוב ידברו על קיפאון בלתי נסבל במזרח התיכון, הכרוך בסכנות, שאין להן שיעור. ושוב תידרש ישראל לשלם את מחיר ההפשרה. אבל אז כבר נהיה בלי המעברים ובלי נפט. איך, אפוא, אנו צועדים לקראת שלום? באופק, לא הרחוק, אין, אפוא, אלא לחץ לנסיגה טוטלית, או לנסיגות חלקיות נוספות, בכל הגזרות.

זמן? נאמר לנו פעמים רבות, כי מצרים תיתן לנו רגיעה של 3 שנים ומעלה. היתה זו שאלה קשורה בחידוש המנדט של כוח האו"ם. במשך כל החודשים האלה ניסינו לשכנע את דוברי הממשלה כי יש הבדל בין יסוד מידע בדוק, כי החל מאותו חודש מרץ, לא פסק מזכיר המדינה "לרגוז" על ישראל. הוא תקף אותה בכל הזדמנות, ובחריפות רבה על קשיחותה, או נוקשותה, ועוד מיני תועבות כאלה.

הוא גם הפעיל לחצים אחרים על ישראל, למען תקבל מעיקרן את תביעותיו של סאדאת לנסיגה משדות הנפט ומעברי הגידי והמיתלה. האיום המתמיד בתוצאות של הקיפאון אשר "לא ייסבל" כבר הוזכר לעיל. "ההערכה מחדש" כל אחד מבין היום מה היה פירושה האמיתי. בקיצור, לחץ ישיר ואיומים עקיפים, שימשו בידי המזכיר אמצעים בדוקים, כדי לשבור את רוחה של ממשלת ישראל, כדי לאלצה לקבל באוגוסט את אשר דחתה במרץ.

עתה נהיה תלויים בבעל הלחצים גם בנפט. על פי הניסיון, עלולה תלות נוספת זו להעמידנו בעתיד הלא רחקו במצב קשה במיוחד, אם במחלקת המדינה יגיעו למסקנה כי שוב יש "לזוז", כי אסור להמשיך ב"קיפאון" באזור המזרח התיכון, לא יהססו הלוחצים לומר לנו בשפה ברורה ופשוטה: מאיים עלינו, אם לא תוסיפו לסגת, אמברגו של נפט. כלום הנכם מתארים לעצמכם, כי נוכל לספק לכם ששים אחוז מתצרוכתכם השנתית, כאשר אנחנו ננותק ממקורות האנרגיה של מדינות ערב? אין צורך לנחש, מה תשיב, בסופו של דבר ממשלה זו על איום מרומז זה. ניסיון לנו.

ג.

רבת-חשיבות היא שאלת האמינות. יש אומרים, על משקל אימרה אחרת מפורסמת: במשא ומתן כמו במשא ומתן. מציגים דרישות התחלתיות, נסוגים מהן; קובעים עמדות מדיניות, מוותרים עליהן, עד אשר משיגים הסדר שיסודו פשרה. דרך זו, לכשעצמה עלולה להוליך אל תוצאות שליליות אף חמורות. לשכה מדינית אינה דומה, או אינה צריכה להידמות, לחנות של בגדים מקומטים. אבל אפילו נניח, כי התיאור של משא ומתן דיפלומטי תואם את גירסתה של הממשלה, אין לומר, כי כך התנהלו השיחות במשולש ירושלים-וושינגטון-קהיר. המשא ומתן לא היה חופשי מראשיתו, מעיקרו. הוא התנהל תחת לחץ מתמיד. ולא על עמדות של מה בכך  ויתרה ישראל, היא נסוגה מן העיקר – ביטול מצב המלחמה – ומעמדות יסוד אחרות. כך נהרסת האמינות לא רק לגבי מה שנקבע והוכרז ובוטל, אלא לגבי העתיד. הכל יודעים היום, כי אם ממשלה זו תאמר לאו מסוים, אין צורך להתרשם ממנו. אם יופעל עליה לחץ, תוחלש התנגדותה עד כדי שינוי קיצוני בעמדתה.

סכנה כזו קיימת לגבי סוריה. אמנם, לפי שעה הוצע לדמשק, במסגרת של הסדר ביניים תיקון "קוסמטי" בלבד, כלומר, נסיגה של כמה מאות מטרים. ברור כי אסאד לא יקבל את אשר הוצע לו. אך זו התחלה, כמו שהיה עם היוזמה הישראלית על נסיגה בדרום, להוציא את אבו-רודס והמעברים. הניסיון לא נשכח. התביעה לנסיגה "רצינית" לא תידחה לזמן רב. המצרים אינם פוסקים להדגיש, כי נסיגה בגולן חייבת לבוא בעקבות ההסדר בדרום. ושוב ידובר במלה הנוראה "קיפאון" ובאיום של אמברגו של נפט. אבל אז כבר נהיה תלויים באספקת הנפט, בכמותו המכרעת, באלה שיידרשו, מפני דרכי שלום לבצע תזוזה נוספת. הם יכולים כבר היום להרשות לעצמם להניח, כי דרישתם, אפילו תידחה מתחילה, תתקבל אחר זמן לא ממשך. לקח רב הם למדו בין מרץ לבין אוגוסט לגבי כוחה עמידה של הממשלה המכהנת בישראל.

אבל, נאמר לנו, קיבלנו הבטחה מקהיר, כי אם סוריה תתקוף את ישראל, מצרים לא תשתתף במלחמה נגדנו. יפה מאוד. אבל אבקש לשים לב לעובדה, כי המצרים, ההולכים לקראת הסדר עמנו, אינם פוסקים להתריע, כי אם ישראל תתקוף את סוריה, ההסכם עמה יהיה בטל ומבוטל. הם יודעים, כמובן, כי ישראל לא תיטול שום יוזמה, כדי לתקוף את סוריה. מוטב להזהיר בעוד מועד, מפני ההשערה כי לפנינו מעין ארגעה תעמולתית. קהיר עומדת, בימים אלה, בקשר מתמיד עם דמשק. אם שני האויבים יגיעו למסקנה, כי הם יכולים לתקוף את ישראל, תעשה סוריה את "השליחות" ומיד תושמע הטענה, הידועה מן העבר, כי ישראל תקפה ועל כן חייבת מצרים, בהתאם להבטחתה, לחוש לעזרת בעלת בריתה. האם אלה הם הרהורי לב או פרי ניסיון? כולנו יודעים את התשובה לשאלה. אלא שאז לא יהיו עוד המעברים בשליטת צבאנו, עלולה לחזור פרשת הזזת הטילים באוגוסט 1970. גם אז שמענו טענה רשמית, כי בעתיד הכל יהיה בסדר. כנגדה הושמעה האזהרה, כי בבוא היום נשלם מחיר יקר בעד חיזוק עמדותיו הצבאיות הקידמיות של האויב. המציאות הוכיחה מי צדק. איננו רוצים, בעניין הזה, הקשור בחיי הבנים, להיות "צודקים", נייחל לכך כי הטרגדיה לא תחזור. אבל מי שאינו חרד לאפשרות כזו, חוטא, על יסוד הניסיון הנרכש, בקלות דעת. יש רבם בישראל שאינם מוכנים להיות שותפים לה.

ד.

דאגת הציבור וחרדתו באו לביטוי בהפגנות חוזרות. בקשר עמן כבר שמענו צלילים מוכרים מימים עברו. האנשים, המשמיעים אותם, אינם יכולים, כנראה, להשתחרר מהרגלי העבר שלהם. בעל משרה גבוהה אפילו הגיע לפטפוט על "פרישה ממרות לאומית". אחרים הרבו לזעוק על "הפגנות רחוב המסכנות את הדמוקרטיה".

כל אלה, החרדים לשלום האומה בארץ ישראל, אין עליהם שום חובה של השמעת דברי הצטדקות. לא נלמד מפי משמיעי הגידופים נאמנות לדמוקרטיה. הוכחנו נאמנות זו בכל שנות שירותנו הציבור. לא כן יריבינו. הם עדיין לא התנסו בקבלת מרות לאומית, כאשר אחרים ולא הם מייצגים אותה. מוטב שיצניעו בהטפת מוסר לזולתם.

הדיבור המתנשא על "הרחוב" אף הוא מוזר, אם הוא יוצא מפי סוציאליסטים. באיזו ארץ אין מפגינים ברחוב, המשמש מעבר לאנשים, כדי לנסות להשפיע על דעת הקהל? מקובל לחשוב בכל ארץ דמוקרטית, כי הפגנת אזרחים אינה סכנה לדמוקרטיה אלא ביטוי לה. כמובן, אין להשתמש באלימות במערכות מדיניות. עם, אשר זר אינו שולט בו, צריך להכריע על דרכו בפתק הבוחר, ורק בו. אבל סילוף גמור של מושג הדמוקרטיה הוא, שבין בחירות לבחירות אסור לציבור לנסות להשפיע בעניינים חיוניים על מהלכי הממשלה. אין בכך שום שלילת סמכות של בית הנבחרים, כפי שטען אחד השרים, מתוך חוסר ידיעה, או הרגלי העבר. לא פעם אחת נשמעת בפרלמנט הבריטי הטענה, כי עניין מסוים לא עמד לדיון הציבור במערכת הבחירות, ולכן צריך לשוב ולשאול את הבוחרים. בהפגנות האחרונות דרשו אזרחים רבים לערוך בחירות חדשות או משאל-עם בקשר עִם אותו הסדר נסיגה בסיני. זוהי תביעה חוקית, ודמוקרטית. רק אלה המתנשאים לחשוב כי הם ואפסם עוד, יכולים לראות בדרישה כזו משהו הנוגד את כללי הדמוקרטיה.

אין להכחיש, כי לעתים ישנם חריגים של יחידים, או קבוצה, בהפגנות, שבהן משתתפים המונים. על חריגים אלה יש להצטער, והכל חייבים להימנע מהם. אבל אין הם פוסלים את עצם האזעקה הציבורית המוצאת ביטויה בהפגנה.

הוא הדין המשטרה. אי להטיל בכולה דופי, אם מספר קצינים או שוטרים התנהגלו בפראות, בברוטליות והיכו באלותיהם אזרחים זקנים, נשים וילדים. אני כותב על ברוטליות משטרתית זו בצער עמוק, מיוחד. אנחנו תמיד טיפחנו הבנה לתפקידו של השוטר הישראלי והדגשנו, כי גם בו יש ביטוי לעצמאות ישראל המחודשת. אנחנו רוצים להתגאות במשטרה שלנו וביחסה האנושי, המעורר כבוד וחיבה, לאיש, אשה וילד. אבל השבוע הם קיבלו הוראה "להרביץ". וחלק מהם עשה כן בתיאבון. חרפה היא. והמשטרה תיטיב עם עצמה, אם תעשה מאמץ להשתחרר ממנה במהרה. נותני ההוראה המחפירה ומבצעיה חייבים לשאול את עצמם: האם באָלָה, מורמת ויורדת, "ישכנעו" אזרחיות ואזרחים נאמנים ובני דור צעיר כזה?

ממשלה, אם אחראית היא, צריכה לשים לב לדאגת אזרחים נאמנים. משהו רציני מתרחש, כנראה,, בקרב הציבור, אם פרופסורים, סטודנטים, מפקדי צבא, חיילים, אנשים שהוכיחו מסירות נפש, יוצאים להפגין ומוכנים, הם ומשפחותיהם לקבל על עצמם סבל. הניסיון מלמד, כי כוח לעולם אינו פותר בעיה כזו. יש להטות אוזן קשבת לרחשי הלב בציבור. זכות דמוקרטית היא לתבוע, כי האזרחים יחליטו במישרין על עניין הנוגע לכל אחד מהם. גם אם נציג הממשלה חותם בראשי תיבות, עדיין קיימת התיבה הקרויה קלפי, שלתוכה מטיל האזרח את פתקוֹ, אם בבחירות חדשות ואם במשאל-עם.