הסגרת נשק עברי
הסגרת נשק עברי
עשרים רובה, קצת תחמושת ומספר קילוגרמים של חמרי נפץ אינם אבידה רצינית ונפילתם בידי המשעבד אינה יכולה להשפיע, אף כמלוא הנימה, על מהלך המלחמה בו. לא היינו, איפוא, מזכירים את גלוי המחסנים הקטנים בירושלים, אלמלא העובדה שמאחורי גלוי זה עומדת יד יהודית.
כאן, ובמקרים אחרים, היתה הלשנה. אך לא הלשנה של יחיד עלוב נפש, המבקש כמה לירות טמאות עבור מלאכתו הטמאה. כאן היתה הלשנה "מאורגנת". אנשי המיליציה "מתקדמים". שיתוף הפעולה בינה לבין הגיסטפו הבריטי איננו עוד ענין לתיאוריה. הוא עובדה. ההבדל בין השיתוף הבוגדני דהיום לבין זה שהיה קיים לפני שלוש שנים, עת המיליציה התיימרה לחסל אותנו כליל - ההבדל הוא בזה שאז היה שיתוף גלוי, והיום הוא נסתר; שאז הוא היה רחב, והיום הוא עדיין מצומצם. במלים אחרות: ההבדל הוא כמותי בלבד. אז הוסגרו עשרות אנשים; היום מסגירים המלשינים - בסתר, בסתר ולא באמצעות טלפון מן הסוכנות - יחידים. אז הם הסגירו בידי האויב נשק עברי רב; היום, לפי שעה, הסגירו כמות מועטת של נשק המלחמה. אבל השיתוף עצמו ישנו. ואנו רוצים שהעם היהודי ידע את זאת. אנו רוצים שאחינו במולדת ובתפוצות הגולה ידעו, כי בימים אלה בימי "יציאת אירופה", בימי הסכנות החמורות ביותר הצפויות לשלמות המולדת ולחרותה, ממלאת המנהיגות הרשמית את התפקיד של ווישי, או של יודען-ראט בגיטו, והזרוע המזויינת שלה - את התפקיד של המליציה של דארנאן, או של משטרת הגיטו.
בשבילנו אין זו אפתעה. היינו מוכנים גם למעשה בגידה זה. נעמוד גם במבחן החדש. לרודפינו נשלם כגמולם. ונמצא דרכים, כדי להגן על כחנו וכדי להמשיך במלחמה על אף הברית בווין-בן-גוריון. הן גם בשטח זה נסיון עשיר מאחורינו. אבל ידעו הבוגדים: הם לא יינקו.
הם, בטפשותם, כי רבה, מדמים בנפשם, כי בעוד חדשים מספר יושלטו על "מדינה יהודית". ועל כן רבה חוצפתם. כפי שרבה היתה לפני שלוש שנים, עת היו בטוחים, שהשזיף מן הפודינג של צ'רצ'יל יפול ישר לפיהם. אך אז בא מפח הנפש - באה הצהרת בווין, והם היו נאלצים לעשות את המעשים שלנו, שעוד אמש קללום כ"מעשי טירוף".
ייזהרו נא. בעוד חדשים מספר הם יעמדו בפני תכנית מוריסון; בעוד חדשים מספר הם ילמדו, כי המשעבד נשאר משעבד והוא חותר, על אף החלטות האו"ם, או הודות להן, לקראת מטרתו: לכליאתנו בגיטו ולהנצחת הפיזור של עמנו. הם עוד ייאלצו לחזור ל"מעשי טירוף". ולא - יטואטו על-ידי המוני העם, שיראום בחרפתם האחרונה.
וביום ההוא - הן לא רחוק הוא - יקרא אותם העם לדין על הסגרת לוחמים עברים בידי הגיסטפו הבריטי, על ענויים של חטופים עברים (חטוף אחד נצטווה להחזיק ידיו מעל לראשו וכשהיו נופלות לו מתוך כאב, היו שני סדיסטים של המיליציה מכים בזרעותיו בקרשים מלאי מסמרים חדים) ועל הסגרת נשק עברי בידי האויב-אותו נשק שהוא בבת עינו של עם, הלוחם על קיומו וחרותו.
(שודר בקול ציון הלוחמת)
