הנכונות המכרעת

א.

אבן ניתצו האוייבים היתה לראש פנה. כזו היתה בשבילנו, בימי הנעורים, תל-חי. האין אנו זוכרים? על אדמת נכר, בעיירות קטנות, או בכרכים גדולים, במרתפים דלים, אפלוליים, או לשפת נחל מרענן ובצלו של יער מוריק, היו מתכנסים צעירים ומקיימים שיחה, הקרויה משום מה, דווקא בארץ, פעולה, על יוסף הגלילי. הסיפור היה פשוט, ככל אגדה. היה היה איש חיל וטרומפלדור, או – מאז קמה בית"ר – תרומפלדור שמו. הוא גדל במרחבי קווקז והרריה, בחרות בתוך עבדות. איש יהודי גאה היה. הוא נקרא לחיל הצאר בימי מלחמת רוסיה-יפן. בהגנה על פורט-ארתור גילה אומץ-לב קרבי, שהפליא את מפקדיו. בקרב ההוא איבד יד, ורכש תהילה. אך הוא לא בקש כבוד לעצמו, אלא דרש לתתו לעמו. הוא רצה להוכיח, בניגוד לדעת הגויים המקובלת, כי היהודי אינו פחדן, כי אין הוא מחפש, כנאמר במהתלה המפורסמת את השבי, אלא הוא מוכן ויודע, ללחום.

ברבות הימים, הקים גבור המלחמה הגדם את החלוץ, הלך לארץ ישראל, עבד את אדמתה ושמר את שדותיה, בהחזיקו, כנאמר בשיר העממי, את המחרשה ביום, את הרובה בלילה. שנים חלפו. מהפכת המהפכות, הלא היא מלחמת 1918-1914, פרצה באירופה והתפשטה על רחבי תבל. תורכיה, שלטה בארץ-ישראל, הצטרפה למעצמות המרכז. נציבה האכזרי, ג'מל פחה גרש אלפי יהודם מן הארץ. הם הגיעו לאלכסנדריה, בינהם היה יוסף תרומפלדור. הוא נפגש, על אדמת מצרים, עם זאב ז'בוטינסקי שהגה והעלה את הרעיון המהפכני של הקמת כוח צבאי עברי, קודם כל מפליטי ארץ ישראל הצעירים, שילחם, לצדן של מעצמות הברית, למען עמנו וארצנו. תרומפלדור התמסר לרעיון זה בכל להט נפשו הלוחמת. מתחילה, הוצג התנאי המובן שיחידת המתנדבים העברים תלחם, בבוא השעה, בחזית הארצישראלית בלבד. אך תרומפלדור הסכים גם להוליך את היחידה לחזית אחרת. המפקד והנציג הבריטי הבטיח והסביר, בימים ההם, כי יילחמו היהודים באשר יילחמו, מלחמתם תהיה תמיד למען ארץ-ישראל, למען ארצם שלהם... זאב ז'בוטינסקי הוסיף ללחום, במקום אחר, למען הקמת גדודים עבריים, שילחמו בארץ-ישראל, עד שהקימם, תרומפלדור, עם יחידת המתנדבים העברים הראשונה, הלך, כסגנו של המפקד פטרסון, לגליפולי, והשתתף במערכת הדמים הממושכת על פריצת הדרדנלים, אשר צ'רצ'יל הגה אותה והמילטון פקד עליה. נסיון הפריצה לא הצליח. חיל המשלוח הבריטי הוחזר. היחידה היהודית, שנקראה לא-קרבית, אך מלאכתה, באספקת תחמושת תחת אש צולבת, היתה מסוכנת ביותר, פוזרה. אולם תרומפלדור שב והוכיח את אשר היה למשאת נפשו משחר נעוריו, לאמור, כי יהודים יודעים ללחום. זאב ז'בוטינסקי מסביר בעקשנות, כי יתכן ומאמציו להקמת הגדודים לא היו מצליחים, אלמלא המופת הנסיוני, הגליפוליני, מעשה ידו של יוסף תרומפלדור.

בעקבות המהפכה העולמית, פורצת המהפכה הפנימית, האביבית ברוסיה. תרומפלדור הוגה את הרעיון של הקמת צבא יהודי גדול, שיעבור מאדמת רוסיה לארץ-ישראל. אך המהפכה הסתוית, בולשביקית מונעת את הגשמת הרעיון הזה, שהיו בו תנופת כבוש, חזון השחרור.

המלחמה נסתיימה. תרומפלדור שב למולדת. הוא הלך לתל-חי, חורש ומגן. הנקודה היא מבודדת. סביבה שורצות כנופיות מזויינות. חבריו לחריש ופיקודיו להגנה מעטים הם. הוא זועק לעזרה. היא אינה באה. תל-חי מותקפת. מתחולל קרב. תרומפלדור נפגע. הוא מוסיף לפקד. הוא חוזר ואומר, אין דבר. הוא נפצע פצעים אנושים. בדרך, באמרו, כפי שמספרים, טוב למות בעד ארצנו, הוא מוציא את נשמתו.

כזה היה, בקיצור ובפשטות, הסיפור שראשיתו וסופו גבורה. שמעתיו, בעודני נער, פעמים רבות. השמעתיו, בהתגברי, פעמים עוד יותר רבות. ואני זוכר, או עודני יכול לזכור, את הרושם, הוא עשה על כל שומעיו. היום, מקץ ארבעים שנה מיום תל-חי, לאחר כל המלחמות והגבורות שהיו מנת חלקנו, אולי ירבו הקוראים, ביחוד הצעירים, שלא יבינו. אך מי שגדל בסימן תל-חי, החרבה והחיה, הבן יבין. על אדמת נכר חיינו. סביבנו לא רק שנאה אלא גרוע ממנה: לעג. תוו הפחדנות, הטבעית כביכול, הכללית, "הגזעית", עודנו מודבק ליהודי באשר יהודי הוא. ואנו בעבדות מאסנו, ובהשפלה קצה נפשנו. אנו רוצים שינתן כבוד ליהודי. אנו מאמינים בחידוש הגבורה היהודית, החיה באגדה, שאמת היא, אך היתה לאגדה כה רחוקה, כה רחוקה... והנה עולה ומשתפך הסיפור על גבור של ימינו שהיכה באוייב, גאל כבוד, הפעיל נשק, נפל, אך לא נשחט מפוגרום, אלא נלחם עד לרגע האחרון. א[לא ברור במקור] אני זוכר: העינים המכוסות עצב, האופייניות ליהודים ולארמנים, לעמים, שאינם רק נדכאים אלא נשחטים, בעינים היהודיות הללו עולה ברק. והגב מזדקף. כי מתעלית הנשמה. יש לנו תרומפלדור. ותל חי לנו. עוד לא אבדה תקוותנו לחידוש הגבורה העברית. עוד היא תעלה ותפליא עמים רבים. כזאת היתה, בשביל בני דורי, אגדת תל חי. היא יצרה מציאות.

ב.

שמונה עשרה שנה מלך תרומפלדור בממלכת הגבורה העברית המחודשת. מעשי הקרבה, הקשורים במות גבורים, היו גם לפני תל-חי, בניל"י, בגדוד. מעשי הגנה, שמהותם עמידה, בנשק ביד, עד הרגע האחרון, היו גם אחרי תל-חי. אך תרומפלדור היה הגבור. כך הועלתה דמותו על ידי זאב ז'בוטינסקי וכך היא נחרתה בלב הנוער היהודי. הוא היה אדם בלתי רגיל. מיומנו למדנו, כי לידידו הקרוב לא הירשה, אף אסר במפורש, לפנות אליו בגוף שני מספר יחיד. אפילו לארושתו היה כותב, משדה הקרב בגליפולי, בגוף שני מספר רבים. אהב את הבריות, קרב אותן, והתרחק מהן. צנוע וגאה היה. הסתירות הללו, בשבילו היו שלמות. והדבר הבלתי רגיל ביותר בו היה, כי את הדברים הבלתי רגילים עשה כאילו היו פשוטים, מובנים מאליהם.

חוקרים העלו ספק, אם הוא באמת אמר, או הספיק לומר, לפני צאת נשמתו את המפורסם במשפטי הדור: טוב למות בעד ארצנו. ומנהיגים רבו, מבין אלה, הטוענים להבנת תהליכים היסטוריים לאחר התרחשותם, אשר קראו לא לחנך את הנוער על אימרה מסוכנת זו. טוב לחיות בעד ארצנו. זו הציונות, אמרו, וזו החלוציות. אין אחרת. אינה ולא תהא, דרושה אחרת. כך הם הבינו את התהליכים ההיסטוריים לפני שהם התרחשו. לו הבינום בעוד מועד... אין את נפשי להמשיך במחקר זה, שאין עמו אלא כאב, אבל אפשר לומר בבטחון גמור, כי שום עם עוד לא שלם מחיר דמים כה נורא, כפי שישראל, בדורנו, נתן, באשר מנהיגיו לא הבינו, בעתו, את התהליך ההיסטורי, המרכזי והמכריע, בימינו, אם בגולה ואם במולדת.

על אף הכל, הוסיף תרומפלדור להזהיר בזוהר הגבורה המחודשת. ועד שנת 1938 הוא היה, בתודעת העם, נושא כתרה. התודעה היא עובדא. שני לא היה לו.

המפנה חל בשנה ההיא בה הארגון הצבאי הלאומי, בפיקודו של דוד רזיאל, הפעיל נשק עברי, בפעם הראשונה מאז החילונו שבים לארצנו, לא לשמירה, לא להגנה מקומית, הכפוייה לפי טבע הדברים, אלא להתקפת נגד, שמהותה הגנה כוללת על האומה, על חייה, על כבודה ועתידה. בימים ההם קם לנו, ונפל, יעקב רז, שפתח במו ידיו את פצעיו, כדי למות ובלבד שלא לגלות את סוד הארגון הלוחם. בימים ההם קם, והקריב את חייו, מנחם סטרליץ, שהטיל את עצמו, בשעת אימונים מחתרתיים, על רימון יד, ובלבד שלא יפגעו חבריו לנשק, לאימון ולאמונה. ובימים ההם מופיע בכל גדולת פשטותו, שלמה בן יוסף. הגבורה העברית עלתה משלב אלי שלב. מגבורת ההגנה לגבורת ההתקפה. מן הגבורה בשדה הקרב לגבורה בתא המוות, וממנה למעלות הגרדום. מאז לא היה עוד תרומפלדור היחידי לסמל את גבורת ישראל המחודשת. נשמתו, במרומים, בוודאי לא "קנאה", אלא נתעלתה. השיר העממי שם בפיו את הקריאה: לכו בעקבותי. וילכו. ויעלו עמו.

ברבות הימים נתחדשה הנוראה בסתירות בכל תולדות ישראל. תהום ההשמדה מזה; שיא הגבורה מזה. מיליונים יהודים, ובתוכם מאות אלפי בני נוער, שלא חונכו, כפי שצריך היה לחנכם, הלכו למות אימים ללא כל התנגדות. לא קמה בהם הרוח, אף מול פני מוות בלתי נמנע, לקום על האוייב הטובח. הנכונות לא היתה, או לא הוחדרה בזמן, במידה מספקת. משום כך יכלו המרצחים הגרמניים לעשות בהם ברבוא רבבות, את אשר עשו.

אבל בעצם הימים ההם פרצה, והגיעה לשיאים לא שערנום, הגבורה היהודית. בגולה נמצאו מעטים, שעמדו לא עוד על נפשם, אלא על כבודם במותם. ובעיקר על כבוד עמם המושמד, בנשק ביד, עמדו על תלים חיים, עד הרגע האחרון. ובמולדת פרץ מרד, לא למיתת כבוד, אלא לחיי חרות וכבוד.

בשנות הארבעים יצאו צעירים עברים לחזיתות המלחמה העולמית השניה. הם שרתו בצבאות זרים. הם לא יכלו להביא לנו את השחרור מעול זרים. אבל הם נלחמו, בחטיבה היהודית וביחידות האחרות, באומץ לב, כפי שתרומפלדור נלחם, אם בפורט-ארתור ואם בגליפולי. אף הם, בעקבותיו, הוכיחו, כי יהודים אינם פחדנים, כי הם יודעים ללחום. היום לא יובן עוד, כי את זאת צריך להוכיח. טוב שאין ההוכחה דרושה עוד; אף טוב, שקשה להבין את מלוא חשיבותה. אבל בימים ההם היא היתה דרושה, חשובה.

אולם במולדת עצמה לא רק ניתנה ההוכחה, המהפכנית, המוחצת, כי יהודים יודעים להלחם. אלא נעשה בה המעש משנה הגורל. בימים ההם היו לוחמי מחתרת עברים זונקים, במפתיע, לעבר כוחות חזקים מהם, ללא כל יחס משוער, או מקובל, והיו מכים בהם ומנצחים אותם. באילו תנאים הם נלחמו? לא הרים, לא יערות, לא בעל ברית לא נשק מבחוץ. לבדם נלחמו, לבדם הדריכו ותכננו, לבדם רכשו, או כבשו, נשק, כדי להוסיף ללחום למען שחרור ארצם, גאולת עמם. ובאילו תנאים, מבית, עמדו? במקום ברכות, קללות; במקום הכרה, גנוי; במקום עזרה, רדיפות, במקום יד אחים, איום מתמיד במלחמת אחים. ההיו כתנאים האלה, אם נראם בשלמותם? לא אמשיך בתשובה לשאלות אלו. הרשימה היום מוקדשת לגבורה ולנאמנות, לא להיפוכם. כך נלחמו, ונפלו, גבורי ישראל, במחתרת, במרד, בהתקפות משחררות, במלחמת הפדות. מלחמה זו, אשר כל הקשור בה, נעשה מתוך סכנת נפשות מתמדת, נמשכה שנים. בדיעבד נתגלה, כי אפילו החריפים במגניהם היו, בסתר לבם, מלאי התפעלות מגבורת רוחם. מר ריצ'רד קרוסמן גילה, כי ברגע של השתפכות נפש, דבר ד"ר וויצמן על לוחמי המחתרת, כשדמעות זולגות מעיניו ובפיו דברי שבח והוקרה.

בימים ההם קמו לנו, בעקבותיו של שלמה בן יוסף, אחד עשר הרוגי המלכות. איזו גבורה הם גילו. כולם, בבית המשפט, בבית הכלא, בתא המוות ובצעדם אלי הגרדום. האם הם לא החדירו, בקרב הנוער העברי כולו, על ידי מופת עמידתם את נכונות ההקרבה, אשר בלעדיה לא היינו מגיעים גם במולדת, אלא לגיטו, ולקיצו הבלתי נמנע?

ובא יום. פרקנו עול שעבוד. יצאנו לחרות. הותקפנו. הכל הוטל על כף המאזניים. אז קם הנוער העברי כולו, ללא הבדל מחנה, ולמוד המופת מתל-חי ועד עכו, יצא, מתוך נכונות ללא סייג למות בעד האומה, ללחום את מלחמתה. וירבו הגבורים בישראל, לא עוד לעשרות, לא עוד למאות, אלא לאלפים. בהלת פחדנות מידבקת? וודאי. אך גם גבורה והקרבה מידבקות, מתפשטות, חודרות. אם יש גבורים לעם, אפשר גם לזכות ולראות עם של גבורים.

היש דירוג לגבורה? האם גבורתו של תרומפלדור בתל-חי, עולה על זו של אפרים צ'יזיק בחולדה? האם גבורתו של שלמה בן יוסף בעכו עולה על זו של תרומפלדור בתל-חי? האם גבורתו של דב גרונר בירושלים ובעכו, רבה מזו של שלמה בן יוסף? האם גבורתם של פיינשטיין וברזני, שפוצצו את עצמם בתא המוות, רבה מזו של הרוגי המלכות, שהועלו לגרדום? האם גבורתם של חיילי מחתרת אלמונים, היוצאים לקרב, עולה על זו של חיילים סדירים הניצבים מול אוייב?

לא, אין דירוג בגבורות. אין האחת עולה על רעותה, או רבה מקודמתה. תקופה וגבורותיה. ימים ימים וגבוריהם. אולם ייחוד יש בגבורות. כולן קדושות ומקדשות. אך כולן מיוחדות ומייחדות. ואת הייחוד הזה אין, אף אסור, לטשטש. לאוו כל אדם המוכן למות על משמרתו משיותקף, מוכן לצאת להתקפה ולסכן את נפשו בה. לאוו כל חייל מגוייס, מסוגל להיות לוחם-מתנדב. לאוו כל מי שמוכן להוליך אנשים למלחמה סדירה, מוכן לעשות מלחמה מרדנית. לאוו כל חייל אמיץ, יכול לעמוד במבחן של תא מוות וגרדום. לכן יש טעם, ביחס למושג הגבורה, במסר רבים, אשר לא בכל השפות הוא שגור, אך בשפת עבר הוא קיים, והוא טבעי. יש גבורות בישראל. מי ימללן? לא הכל מוכנים להלל את כולן. אנחנו, תלמידיו של זאב ז'בוטינסקי, נעלה את כולן על נס, ונשבחן ונפארן. מהן קם ישראל; ובהן הוא חי. כי תכונה אחת משותפת לכל גבורות ישראל בימינו. בפשטות נוראה אפשר לקרוא לה הנכונות למות בעד האומה. היתה נכונות כזו, כידוע לכל בימי קדם. משום כך כתב טקיטוס, ברוגז מודגש, כי היהודים היו היחידים, שלא אבו להכנע לרומי, שליטת העולם המדבירה והמנצחת. באיום של ענויים ומוקד, לעזוב את אלהי אבותיהם. אך מאז גלינו, ומאז חרב השמד נאספה אל תערה, חל שנוי נורא באופיו של היהודי. הנכונות ההיא, שעשתה אותנו לעם לוחם, הוחלשה וכמעט נעלמה. אז היינו להפקר. למשל ושנינה בגויים. ומאז נשפך דמנו, כמים, בטבח מתמיד, או לא נשפך אלא בשחיטות.

...טוב למות בעד ארצנו. המלים הפשוטות הללו, בין אם תרופלדור לחש אותן בדרכו האחרונה, ובין אם אמרן בשעה אחרת, סמלו, בשביל הדורותיים, את השיבה לנכונות המקורית, העתיקה, המתחדשת. משום כך מוסיף תרומפלדור לחיות, אף על פי שמאז אגדת גבורתו נעשתה, וסופרה, רבו הגבורות בישראל ורבו בו הגבורים.

ממנו למדנו שלשה עיקרים: אל תתן עוד לשוחט לשחוט; קח נשק ביד; לחם.

עשה דברים, הנחשבים לבלתי רגילים, כאילו היו מובנים מאליהם. למען חיי עמך, היה מוכן לתת את חייך.

הכל חשוב. השדה והמחרשה, העבודה והמסחר, הבנין והמפעל, השיר והמדע, כולם חשובים בחיים ולחיים. אין אומה יכולה בלעדיהם. אך הנה הוכח, בעמים אחרים, וביחוד בעמנו, כי עם כל אלה אין אומה יכולה להתקיים בלי נכונות בניה למות בעדה, בעד חרותה ועתידה.

זוהי הנכונות המכרעת. כזאת תהיה גם בעתיד. והעולם כולו, הקרוב והרחוק, יכול היה לראות, כיצד חודשה בישראל, מי חידשה לראשונה, איך היא חדרה ללב בחנוך, במעש ובמופת, ותהי לדבר מובן מאליו.