הנוער, האמונה, ההגשמה

מאמר עיתון: חרות
מאת:
מנחם בגין
פורסם בתאריך:
ט"ו סיון התשי"ז, 14 ביוני 1957
מתוך:
עמוד 1
נושאים:
שלמות המולדת - ארץ ישראל השלמה, חבל סיני, ירושלים. מפלגות - בית"ר. מדינות - ברית המועצות (רוסיה), ירדן. מדיניות חוץ - דיפלומטיה. תפוצות - התבוללות, יהדות התפוצות. אישים - זאב ז'בוטינסקי. חירות האדם - חירות הפרט, חירות כלכלית. תיקון החברה - חמשת מ"מים, צמצום פערים. לאומיות - לאומיות. השקפות חיים - ליברליזם, סוציאליזם, פשיזם, קומוניזם, קומוניסטים. בטחון - מלחמת ברירה ומלחמת אין ברירה, מלחמת סיני, מרוץ חמוש, פעולות תגמול, צבא. חינוך - נוער, ערכים בחינוך. משפט - צדק. הסכסוך הישראלי פלסטיני - רוב יהודי. זכויות אדם - שב"כ, שוויון זכויות. כלכלה - שוק חופשי. ריכוז האומה - שיבת ציון. שלום
העיתון מביא את נאומו של בגין ב10/6 בכינוס ה7 של בית"ר העולמית. בגין בנאומו דיבר בין השאר על האמונה שאיפיינה מאז ומתמיד את תנועת בית"ר. בגין טען כי האמונה השלמה מחייבת התחברות נפשית עם א"י שחולקה ופוצלה ומחייבת את העמידה על הצורך לאחדה מחדש. בגין הביע את תקוותו כי א"י השלמה והמאוחדת תתפקד כמדינה לאומית, עברית במהותה, רבת עדות בהרכבה. בגין טען כי אם נרצה אין כל קושי להגשים את חזון א"י השלמה ומבצע סיני הוכיח זאת. בגין טען כי עתה קל יותר שכן המצב במזה"ת מעורער יותר מתמיד ובמיוחד נוכח ביטול ההסכם בין בריטניה לעבר הירדן וחיסול הבסיסים הבריטיים שם. בגין הביע את אמונו כי תחת משטר "חרות" היה מתבצע מבצע שיחרור הארץ כולה. בגין יצא נגד השלטון הנוכחי של מפא"י וטען כי זהו שלטון שאין בו חופש או חרות או צדק או יושר .בגין טען עוד כי ביום בו "חרות" תגיע לשלטון היא תשאף להנהיג את 5 המ"מים של ז'בוטינסקי: מזון, מלבוש, מעון, מרפא ומלמד. בגין טען כי יש צורך עתה במקום ממשלה סוציאליסטית להקים ממשלה לאומית ליבראלית. עוד קרא בגין בנאומו לנוער התפוצות לעלות ארצה, ללמוד עברית ולהקים נקודות התישבות חדשות.
ציטוטים נבחרים מהמאמר חיפוש חדש

הנוער, האמונה, ההגשמה

בהסכמתכם, שליחי בית"ר וציריה, ראשוני מייסדיה, וביניהם הבית"רי הראשון, אהרן פרופס, מורי דרכה ומגשימי תורתה, תלמידיו של זאב ז'בוטינסקי שאיננו והנו, שעצמותיו עודן מעבר לימים ורוחו עמנו פנימה-
בהסכמתכם אבחר לנושא המרכזי של שיחתנו, בליל פתיחת הכנוס העולמי השביעי את האמונה. כי הרי בית"ר- ראשיתה ואחריתה האמונה.
אנו עדים בימינו, ברחבי תבל, לחזיון של שיבה המונית אל חיק האמונה. לכאורה, זהו חזיון מוזר במאה ה20, התקופה, בה האדם הגיע לשיא יכולתו התגליתית ולעומק ירידתו המוסרית. בתקופה כזאת, על הפיכותיה, מהפכותיה ותהפוכותיה, שיבה אל האמונה תמימת הנפש ומשיבת הנפש?
אפס, אם נתבונן, נבחין שתי סיבות עיקריות של החיזיון הזה. האחת נעוצה באכזבה הכללית מן התנועות אשר היו טוטאליות במהותן בטרם יהיו לטוטליות בשליטתן. הן ניסו, בהיותן מקיפות כל, להעמיד במקום הא-להים את האדם ובמקום האדם את המדינה.
האכזבה הזאת לא במהרה באה. ההתפכחות בייסורים רבים נקנתה. מתחילה הייתה התקווה. התנועה הקרויה סוציאליסטית באה לעולם כתקווה גדולה בימים, בהם בהמונים עצומים רדו שליטים יחידים שלטון ללא מעצור העובר בדרך מקרה, בירושה, מאפסות מנופחת אחת לחדל אישים שני בניגוד לשכל הישר של יודע קרוא וכתוב. התנועה ההיא הופיעה בימים, בהם, כפי שאמר מדינאי והוגה דעות ד'ישראלי, "העולם היה שייך למעטים, למעטים מאד"; בימים, בהם החוק, במדינה אשר בדורותיה המפותחת והמתקדמת ביותר, היה קיים מושג של labouring poor- של "עניים עובדים"; בימים, בהם הפרת חוזה עבודה ע"י המעסיק גרמה לתביעה אזרחית נגדו ואילו הפרתו ע"י המועסק הביאה לתביעה פלילית נגדו. בימים ההם קמה התנועה הסוציאליסטית והייתה, בדרך התגובה האנושית הטבעית, לתקווה. אולם מאז ועד היום חלה התפתחות בתנאי הייצור וביחסי הייצור; מאז ועד היום חלה תמורה בהכרת אדם- ואל נכחיש את האמת, אולי במידה לא קטנה, בלחצן והשפעתן של התנועות הסוציאליסטיות למיניהן- אשר כתוצאה מהן, מן ההתפתחות והתמורה, כל המושגים האלה אין להם עוד יסוד במציאות החיים, ובמקומם קמו לאנושות מושגים חדשים לחלוטין.
אף על פי כן נשאר הסוציאליזם לסוגיו בהתאבנותו; ההלכה, שהוא הביא לעולמנו, כמעט ולא נשתנתה; והניסיון להגשים את ההלכה הזאת הוכיח כי רבה קללתה מברכתה.
כידוע, חבב מרקס אמרות שנונות, סימטריות. כאשר פרודון בהטילו, זו הפעם הראשונה, מתוך כוונה טובה, למילון המדיני חברתי את המושג "אי שלטון", אנרכיה בלע"ז, כתב את ספרו המפורסם עח "שיטת הניגודים הכלכליים והפילוסופיה של הדלות". השיב לו מרקס באמרה שנונה וסימטרית על "דלות הפילוסופיה". כאשר הוא בחן את בעיית ריכוז ההון, הגיע למסקנה, כי כתוצאה ממנו קיים תהליך של נישול הרבים ע"י מהעטים ובסופו יבוא נישול המעטים ע"י הרבים.

בעקבותיו של מרקס הלכו התלמידים ואמרו: "בעולם יש מעטים שאינם מייצרים שום דבר ולהם שייך הכל, וישנם רבים המייצרים את הכל ולהם אינו שיך שום דבר".
עם שנוי תנאי הייצור ויחסי הייצור, אין עוד שום דיוק לאמרה הזאת. אולם בינתיים הוכח בידי מורה המורים- הנסיון- כי במשטר של ההגשמה הסוציאליסטית הקרוי קומוניסטי- יש מיעוט שאינו מייצר שום דבר והוא שולט על הכל, ויש רוב המייצר את הכל והוא אינו שולט על שום דבר. הוכח בידי הנסיון כי במשטר ההוא באה העבדות במקום החרות, העוול במקום הצדק, הפחד במקום הבטחון, אי שוויון קטבי במקום שוויון אמת- במקום אהבת אמת כורח התרמית.
הוגה דעות כתב על המצב שהוא קרא לו בשפת המדע בזמנו "Bellum omnium contra omnes"- מלחמת הכל נגד כולם; לא זה המצב הקיים כמשטר ההגשמה הסוציאליסטית, אולם קיים בו מצב שאפשר לכנותו "Fraus omnium contra omnes" – "הכל מרמים את הכל".

השולט בבולשת, הוא השליט

מי הוא הקובע במשטר ההוא?
כאשר לנין, בהוכיחו, הוא עצמו, כי אין דיוק בפילוסופיה המטריאליסטית לפיה "ההיסטוריה יוצרת את האדם", אלא יש אמת בפילוסופיה האידאליסטית, לפיה אף האדם יוצר את ההיסטוריה, הוביל את מפלגתו, לאחר המהפכה הסטיכית שהורידה את שלטון הצר, בייחוד כתוצאה של מפלה צבאית אם המהפכות בעולם, הוא עודנו היה מורה הוראה מרקסיסטי וסביבו מפרשי הלכה לא מעטים, טרוצקי, בוברין, זינוביב, קמיניב, קרסטניסקי, ואחרים. בימים ההם שלט סטלין, הוא עדין שימש, אף כי השכלתו ההלכתית, כידוע היום לכל, הייתה מוגבלת, בבחינת מורה דרך במשטר ההוא. בהיותו צעיר, כתב חוברת, אשר אפילו יריבו המושבע, טרוצקי, ראה בה תרומה רצינית למחשבה המרקסיסטית על הלאומים; ובהיותו זקן, כתב חוברת על בעיות הכלכלה, שהוכרזה כגאונית ע"י ד"ר סנה והוכרה במוסקבה כרבת שגיאות אחר מותו (של סטלין). אבל סטלין, לפני לכתו בדרך כל בשר הצליח להוריד שאולה את כל מורי ההוראה המרקסיסטית במדינה השלטת על החלק ה-6 של כדור הארץ; אחד מהם לא נותר.
איזה חזיון של "דלות הפילוסופיה" במשטר ההגשמה הסוציאליסטית! מכרושצ'וב ועד מלנקוב, ממולוטוב ועד גרומיקו, מכגנוביץ ועד שפילוב- אין עוד, בהנהגה של מאות מיליונים אנשים, איש אחד, המסוגל להורות הלכה במחשבה להמונים הנוהים אחריהם. כמובן, מתוך החוצפה הטבעית לשליטים-רודנים, הם מתיימרים להכתיב לסופרים כיצד לכתוב, לקומפוזיטורים כיצד לחבר מוזיקה, למשוררים כיצד לחרוז, אבל הם עצמם- קבוצה של אדמינסטרטורים גרידא, שהיו מטילים פחד ובעצמם אחוזי פחד, בהיותם משעבדים מיליונים ועבדים לרודן אחד.
זוהי היום ההנהגה במשטר ההגשמה הסוציאליסטית, מי קובע בה לכאורה? המפלגה הקומוניסטית, הממשלה הסובייטית, האגודים המקצועיים? כל אלה, אם להשתמש בשפתו של מרקס, אינם אלא בחינת "בנין-עץ"; ואילו היסוד הוא השלטון על המשטרה החשאית.
כל עוד סטלין שלט בבולשת, הוא קבע את הקו, עם היעלמו, הצליח להשתלט על הבולשת כרושצ'וב- והוא קובע את הקו; לו בריה היה נשאר- הוא היה קובע את הקו.
מי שהצליח, או יצליח, להשתלט על הבולשת הסובייטית, הוא יקבע במשטר ההוא, אם לומר מלה רעה על סטלין או להחריש, אם להשמיע בקורת על השיטה או לשתוק.
מה פלא, אם מיליוני אנשים יודעי קרוא וכתוב, החופשיים לכתוב, בני חורין לפקפק, בראותם את הדרך אשר הוליכה מהתקווה של המונים משועבדים עד לאכזבת ההמונים ששבו להיות משועבדים.- מה פלא אם הם אומרים. כי התנועות הללו לא יוכלו עוד להוריד את הא-להים ולהעלות במקומו את האדם, לא יצליחו להוריד את האדם ולהעלות במקומו את המדינה. מסתבר, כי תכניות אדם, ולאו דווקא מצבות, עשויות אבן, יכולות להיות בבחינת אלילים. אכן, האדם, מפקידה לפקידה, מנסה להוריד את הא-להים ובמקומו להקים פסל- אליל, אם מעשה ידיו או פרי מוחו. אולם בא היום, והאדם לומד: אז באה השעה הגדולה של נפוץ הפסלים, של ניתוץ האלילים. אז באה השעה הגדולה של השיבה אל האמונה.

פצצת-על ועל שכל

הסיבה השנייה בודאי צפונה בנפש האדם. ראיתי במו עיני את הופעתה במקום מסוים, בימים שהיו ללילות שחורים, נפגשתי באנשים אשר חשבו את האמונה "למשפט קדום", אבל אחר לילות לבנים, וימים-לילות, כאשר לא היה להם עוד מבטח ולא נותרה נחמה, והושמדה התקווה, הם היו "אתאיסטים" בלע"ז- חסרי האמונה, הבוטחים בשכל האנושי הכל-יכול- כביכול שבו אל המונה, כרעו ברך וקראו אל הכוח העליון- אולי ירחם, אולי יציל.
יש להניח, כי במצב דומה נמצאת היום האנושות כולה. האדם בשכלו, מתנת המתנות של יוצרו, הגיעו לגילוי סודות הטבע, שכתוצאה ממנו הוא יכול להשמיד את עצמו. והוא תוהה והוא שואל: מה ילד יום, מה יהיה עמי ועם ילדי. אין זו עוד בעיה של הקרבת קורבנות, של שעבוד ועינויים; אין זו שאלה של השמדת רבבות, אלפים, ואף מיליונים ועשרות מיליונים. –לא- היום עומד האדם על פרשת הדרכים והוא תוהה, האם לא יהיה לו מקום ביקום? בגלל החשש הזה, בגלל אבדן הדרך, בגלל העלייה למגדל, המגיע השמימה, ממנה עלולה להתפתח רעת ההשמדה המוחלטת- שב האדם אל האמונה. בתקופת פצצת העל אין לו ברירה אלא לשים מבטחו בעל-השכל, ועל-השכל פירושו אמונה.
אלו הן סבורני שתי הסיבות שבגללן אנו רואים מקצה העולם ועד קצהו, במזרח הנאנק מרוב דיכוי, ובמערב הנאנח מרוב שפע, בגלוי ובנסתר- שיבת המונים אל האמונה.
אני סובר, שיש לנו יסוד לומר, כי לא פסח החיזיון הזה על עמנו, אף לא על נעורינו, בין אם יש ובין אם אין גלויים חיצוניים להופעתו. החיזיון הזה ישנו גם בתוכנו, אף בקרב הנוער שלנו. בעיקר בגלל הסיבה הראשונה;ישנה שיבה המונית, אדירה ונהדרת על האמונה.
זהו חיזיון מבורך. בדור הזה הוכח, כי אין סכנה גדולה, לאנושות ובייחוד לעמנו, מאשר חוסר הא-להים בלב. אין זאת אומרת שלא בוצעו פשעים באנושות בשם האמונה שסולפה ע"י האדם. אולם הוכח, כי בשתי ארצות: בארץ האחת, של ההגשמה הסוציאליסטית ובמדינה השניה של ההגשמה הפשיסטית במהדורתה האכזרית ביותר, הנאצית- בשתי המדינות האלו- בהן נעשה הניסיון של עקירת הא-להים, נעשו פשעים אשר כמותם לא היו מימי ג'ינג'ס חאן, אף מימי נרון, וקליגולה ועד עצם היום הזה.
אולם אין אמונה אלא שלמה, והאמונה השלמה משמעותה התחברות נפש האדם עם האמת, עם הטוב, עם הצודק, עם הישר.

אמונה שלמה ומולדת שלמה

האמונה השלמה, מחייבת אותנו, מעל לכל, להתחברות נפשית עם האמת של ארץ אבותינו. היא בותרה, היא חולקה, היא פוצלה, ועלינו לשוב ולאחדה.
אל יאמרו לנו, בגלל אמרתו של גמבטה, שהושמעה בתנאים אחרים ולגבי בעיה אחרת: מוטב להחריש מאשר לומר את האמת. לא, ידידים, שום דבר גדול לא הושג בשיטת "מהיכי-תיתי". כל דבר גדול הושג בתולדות האנושות, אף בהסטוריה שלנו, בדרך השאיפה המתמדת והרצון המפולד. לכן, עלינו, על בית"ר ועל תלמידיו של זאב ז'בוטינסקי, בשם האמונה השלמה של ישראל, לשאת בקרב עמנו, ובקרב העמים, את האמת על הכורח באחודה מחדש של ארץ אבותינו.
מבחינה זו חל, לפי הכרתי, מפנה יסודי בקשר עם מבצע סיני. אין אני מתכוון להצהרות הקיקיוניות, שבן לילה היו ובן לילה פרחו "על יוטבת שחזרה להיות, אחרי 1400 שנה, חלק ממלכות ישראל השלישית". כוונתי לעיר אבות, לחלק הדרומי של ארץ ישראל.
בעמוד החייל העברי בעזה, אמרו הכל בישראל- מלבד אלה המקבלים את הקו ממי שהצליח להשתלט על הבולשת הסובייטית- "הנה חלק משוחרר של המולדת". על אף הנטישה, הודעה זו איננה יכולה עוד להמחות מזיכרון אומה, מזיכרון הנוער, אף לא מזיכרונם ומזכרם של עמים. ואם עזה, בהיותה כבושה בידי האויב המצרי, הייתה ונשארה חלק של ארץ מולדתנו אשר שוחרר, בבא היום, בהגיע אליו החייל העברי- מה דינם של ירושלים, של חברון, של בית לחם, של שדות הגלעד?

בבעיית חידוש שלמותה של הארץ, כלולה הבעיה של אוכלוסייתה. אסור לנו, לבית"רים, לעצום עין מן הבעיה האתנית הזאת. כאש יריבינו הצהירו, שעזה היא חלק משוחרר של המולדת, ידוע ידעו כי אין היא אלא מאוכלסת ערבים. מה ההבדל בין עז המאוכלסת ערבים לבין בית לחם מאוכלסת הערבים? זו גם זו חלק של ארץ אבותינו.
אולם עמוד נעמוד, בבא היום, בפני הבעיה האתנית, לא רק בעזה, לא רק בעיר דוד, אלא בכל ארץ ישראל. ולכן עלינו לומר את האמת בשם אמונתנו השלמה. עמנו עומד בפני שתי אפשרויות:
או ביתור המולדת, מלחמה מתמדת, שפך דם ללא קץ, סוים של מלחמת השמד בכל החזיתות.
או התקדמות, בעיניים פקוחות, בלי לסכן את עצם קיומה של המדינה- תוחלתנו, מבטח קיומנו- לקראת אחודה מחדש ש לארץ ישראל על אוכלוסיותה.
אנו, תלמידיו של זאב ז'בוטינסקי, בשם אמונתנו השלמה, למען עמנו ואף למען שכנינו, למען הטוב והצודק, למען הישר ולמען השלום- אנו מציעים לבחור באפשרות השנייה והיא: ארץ ישראל השלמה כמדינה עברית, לאומית במהותה, רבת עדות בהרכבה.
אל לנו להירתע מפני הקשיים שיהיו, והם לא מעטים יהיו, הכורכים בהגשמת החזון הזה. אולם אנו, בבא היום, כפי שאנו מאמינים באמונה שלמה, נוכיח, כי אחר הגשמתן של רבות מנבואותיו של ראש בית"ר, הגשם נגשים גם את נבואתו זו, שאין גדלוה ממנה, מבחינת המוסר הלאומי והאנושי כאחד: מדינה עברית תחת דגל הטוהר והיושר, ובה שפע אושר לעברי ולערבי, לנוצרי- לכל תושביה.
אמרתי: "מדינה עברית, לאומית במהותה, רבת עדות בהרכבה", כי אף זוהי אמת. הרוסים, למען מדיניותם, משתמשים בימים אלה, ביחס למזרח התיכון, במושג של "ארבסקי ווסטוק"- המזרח הערבי. ללמדך: אין מקום בשביל העברי.
אין זה חדוש. לעתים אתה תמה, כיצד, מפקידה לפקידה, שליטי הקרמלין מאמצים פרזות שונצרו בבית מדרשם של האימפריאליסטים.
הראשון שיצר את המושג "המזרח הערבי"- "ארב איסט"- היו מיודענו לורנס. וכוונתו יתה ליצור את הרושם כי אין במזרח התיכון אלא ערבים, שבראשם אמירים ומאחוריהם יועץ בריטי. אין אמת ב"ארבי ווסטוק" כפי שלא היה אמת ב"ארב איסט" ביחס למזרח התיכון. האמת היא אחרת: לאומים רבים, עדות רבות, חים באזור, וההבדלים ביניהם עמוקים מאד. אין מדינה אחרת בה שולט הרוב הערבי שלא יהיו בה מיעוטים לאומיים רבים. וכמו במזרח התיכון כולו, כן גם בארץ ישראל השלמה, היא אינה "דו לאומית" בהרכבה האתני, אלא רבת עדות. ומדינה כזאת, לאומית במהותה ורבת עדות בהרכבה, איננה בלתי שכיחה בעולמנו. להיפך, היא המקובלת. כזאת היא בריטניה עם הסקוטים, הוולשים, האירים והאנגלים; כזאת היא אמריקה עם בעלי מוצא אנגלי, איטלקי, אירי, יהודי, כושי, פורטוריקני, וכו'. כאלו הן רוב המדינות בעולם כולו. ולכן, כאשר אנו מביאים את הרעיון הזה, בניגוד ל"סטטוס קוו", אנו מעלים רעיון שיש בו אמת, שלום, צדק וקידמה.
 

האומרים לערבים: יבוא יום ומדינת ישראל תושמד, חורשים רעה לישראל, ומביאים רעה לערבים. ההיקש עם המדינה הצלבנית, אין בו אלא הבל ורעות רוח. החיילים, שהלכו אחרי גודפריד די בויון, או ריצ'רד לב ארי- חבריהם ובניהם, הלכו בגלל דחיפה דתית, כלכלית, או סתם הרפתקנית. אך זו לא הייתה מולדתם, ובבוא יום הלחץ, העדיפו לוותר ולשוב.
הכרת המולדת הן היא בדמנו, בלבנו, בנפשנו, בכל ישותנו. כל ניסיון להשמיד את מדינת ישראל- תלמידיו לש זאב ז'בוטיסקי אומרים זאת מתוך אמונה, כי בקרב עם ישראל אין לערבים ולשאר העדות בארץ ישראל ידיד יותר טוב- כל נסיון להשמיד את מדינת ישראל לא יעלה אלא בנהרי נחלי דם למנסים; והוא לא יצליח. אלה המייעצים להם ולנו את קיום ה"סטטוס קוו" אומרים: שפך דם, מלחמה ללא מוצא, ערעור מתמיד כל בטחון, לא רק בארץ ישראל, לא רק במזרח התיכון, אלא בעולם כולו. לכן אנו אומרים: לא זה ולא זה. אלא הרעיון הגדול של ארץ שאחת הייתה ואחת תישאר, ארץ אבותינו כמדינה עברית, לאומית במהותה, רבת עדות בהרכבה.

דרך הביצוע

איך נבצע את החזון הזה? אני סובר שאחרי מבצע סיני אין עוד קושי מיוחד להשיב לשאלה זאת. זו תהא התשובה הראשונה: המצב במזרח התיכון איננו יציב. להיפך, הוא מעורער עד היסוד. הכל ייתכן באיזור "כל יום". מפנה גדול חל עם ביטול ההסכם בין בריטניה לבין מה שקרוי "ממלכת ירדן". שנוי חיוב יעם הוצאת הבסיסים הבריטיים מן השטחים הכבושים של מולדתנו. "ממלכת ירדן" אשר אף הטיימס הלונדוני כינה אותה "מלאכותית" דינה לא רק התערערות אלא התפוררות. יתכן כי השחרור יבוא אף בלי "מבצע", במובן המקובל של המונח, אלא מתוך שעת כושר מיוחדת, אשר, אם בראש האומה יעמדו אנשים שעיניהם פקוחות לראותה, היא תנוצל למען הנף דגלנו מעל לחלקים הכבושים במזרחה של ארץ ישראל. אבל יש לומר, בשם האמת והאמונה השלמה, כי העם חייב להיות מוכן גם לשחרור עם מבצע. לפני מערכת סיני, כאשר ניסינו להסביר את ההבדל בין "מבצע שחרור" לבין "מבצע תגמול" מצד אחד, ובין מבצע שחרור ומלחמה כללית, מצד שני, מעטים רצו להבין, או להסכים. היום שונה המצב. המושגים "מבצע שחרור", מתוך הבחנה ממבצע תגמול ומלחמה כללית, ושעת כושר ו"בעלי ברית"- כל המושגים האלה, אשר אנו הכנסנום למילון המדיני, היו לנחלת הכלל.
היה היה 8 שנים אחר קום המדינה, מבצע שחרור. הוא הסתיים בנסיגה ובנטישה. אבל אם, באחד הימים, מתוך ראייה מפוכחת של התנאים המדיניים והאסטרטגיים, תת הנהגה אחרת, יהיה מבצע שחרור- לא מלחמה בכל החזיתות המסכנת את עצם קיומה של המדינה, אלא מבצע שחרור בשעת כושר עם בעלי ברית- אנו מאמינים כי מבצע שחרור זה יסתיים בלי נסיגה.

חרות עם צדק

האמונה השלמה מחייבת התחברות נפש האדם עם הטוב ועם הצודק, והשאלה הראשונה שאנו חייבים להציג אותה ולהשיב עליה היא: באיזה משטר משני המשטרים הקיימים והאפשריים בעולם, אפשר לשאוף לטוב ולהשיג במידת היכולת האנושית את הצדק?
ישנו היום משטר בו אין זכות ואין אפשרות של בעלות פרטית גם על אמצעי הייצור; וישנו משטר בו זכות ואפשרות זו קיימת. באיזה משניהם יש לבחור? בלמדנו ממורה המורים, הניסיון, אנו נאמר לנוער העברי כי אפשר לשאוף לטוב ולצודק רק במשטר החברתי הכלכלי בנו ניתנת הזכות וקיימת האפשרות של בעלות פרטית גם על אמצעי הייצור. האמת לאמיתה היא כי המשטר הזה איננו מונע אי-צדק; אך הוא, בתור שכזה, איננו מחסל חרות. המשטר, בו הזכות והאפשרות של בעלות פרטית גם על אמצעי הייצור אינן קיימות, אף הוא איננו מונע אי-צדק, אך הוא מבטל חרות. עבדים אינם יכולים להשיג צדק, קודם כל עליהם להשתחרר. ולא תמיד הם מצליחים, כפי שהוכח בהונגריה. לכן אנו אומרים, כי מבחינת השאיפה אל הצדק החברתי ואל חרות האדם, "חברור" אמצעי הייצור- בלע"ז סוציאליזציה- איננו יכול עוד להחשב בימינו לרעיון מתקדם. אמת היא כי בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20, נחשב הרעיון הזה, כפי שכתב זאת זאב ז'בוטינסקי, כזהה עם הקדמה האנושית. אבל מאז הוברר, על יסוד הנסיון, כי "חברור" הוא רעיון ריאקציוני מובהק. במשטר של חברור כללי אין העובד השכיר פוסק להיות שכיר; הוא פוסק להיות בן חורין. "מחבררים" הם לאו דווקא חברים. במשטר של אי-חברור העובד השכיר יכול להיות בן-חורין, ולהלחם, עם חבריו, על הטבת תנאי קיומו, על התקדמות אלי צדק חברתי.
אולם מהי נקודת המוצא של השאיפה לטוב ולצודק?
לא עוד אפס אמצי קיום, יש חרות אחת אשר יש לשלול אותה בכל מדינה, והיא החרות לרעוב ללחם. לא אפס אמצי קיום, אלא מינימום שלהם. מבחינה זאת לא יוסיף עוד שום איש על חמשת ה"מ"מים" שניתנו לדורנו ע"י ראש בית"ר: "מזון, מלבוש, מעון, מרפא, ומלמד". זוהי נקודת המוצא וממנה יכולה האנושות, הרוצה בטוב ובצודק, להתקדם לקירוב הקטבים. לכסוי התהומות החברתיות. אולי היא לא תגיע, לצדק המוחלט, אולי עדיין השכל האנושי איננו מסוגל להשיג מהו. אולם צעד אחרי צעד, תתקדם האנושות, למידה המקסימלית האפשרית של הצדק.
האם הדבר הוא בבחינת חזיון שווא, או הוא ניתן להגשמה? לנגד עינינו, ב-50 השנים האחרונות, בשטח, אשר אולי אין חשוב ממנו מלבד עצם הקיום, הועתקה נקודת המוצא לקראת ההתקדמות האנושית. כוונתי להשכלה. עוד לפני 50 שנה- אילו המונים היו אשר לא ידעו קרוא וכתוב, ואיזה מיעוט מבוטל היה בעל השכלה? היום, אילו המונים עצומים קבלו השכלה יסודית, ואיזה חלק קטן והולך של האנושות נשאר בבערותו. אם זה היה אפשרי, למה אין אפשרות להעתיק את נקודות המוצא האחרות- מחוסר כל למינימום הוגן של אמצעי קיום?
במשטר של בני-חורין, בו לא המשטרה החשאית קובעת את דרך החיים, אפשר לקיים את נקודת המוצא הזאת וממנה להתקדם לקראת קירוב הקטבים.
ביסוד הדברים אפשר להבחין את ההלכות הבאות:
ההלכה הסוציאליסטית לפיה המדינה יכולה וחייבת לעשות הכל- גורסת, כי למען הצדק, כפי שהיא רואה אותו- מותר ומוטב להקריב גם את החרות. ההלכה שאפשר לכנותה "ליברליסטית" לפיה על המדינה לא לעשות מאומה אלא לשמש בבחינת "שומר לילה"- טענה, כי למען החרות מותר ומוטב גם להקריב את הצדק. ההלכה הפשיסטית אשר אם אחת לה ולהלכה הקומוניסטית, היא הטוטליות, הטוענת כי האדם נוצר למען המדינה ולא המדינה נוצרה למען האדם- המפלגה הפשיסטית ניסתה להוכיח כי למען המדינה מותר להקריב גם את החרות וגם את הצדק.
אנו, תלמידיו של זאב ז'בוטינסקי, נושאי השקפת העולם הלאומית-ליברלית, מביאים בפני עמנו את הרעיון הזה: במדינה עברית, אשר עליה חלם ראש בית"ר כי היא תהיה בבחינת מעבדה לחידוש הרעיונות הנבואיים בימינו, נקים משטר בו אין מוותרים לא על החרות ולא לע הצדק. בו אין מקריבים למען החרות את הצדק, אלא מקיימים במציאות החיים חרות עם צדק.

הצורך למפנה הגדול

האמונה השלמה מחייבת התחברות נפש האדם עם היושר. והיושר בכל פשטותו מתמצה ב"הן" שהוא "הן" וב"לאו" שהוא "לאו".
אנו היום רואים נוער עברי לאלפיו, שהוא נוער טוב, המוכן למען התורה שלימדוהו רבותיו להקריב קורבנות, אך ה"הן" שלו איננו עוד "הן" וה"לאו" שלו איננו "לאו".מנהיגינו ציוו לו, כל עוד סטלין היה בחיים, בכל יום ראשון במאי לקרוא: "יחי סטלין אבי העמים"- והוא כך קרא. הלך סטלין, כרושצ'וב השתלט על הבולשת הסובייטית, הוא בקר את "שגיאותיו" של סטלין. אמרו המנהיגים פה: עתה אפשר לומר, כי סטלין עשה שגיאות "מסאבות". הם אמרו לנוער: "אתה חלק בלתי נפרד של עולם המהפכה אשר בראשו ברית המועצות"- אך בעבור שנים מספר קבלו אחריות בעד הכרזתו של "מחנה השלום והקדמה" של מחנה ממנו מאיימת תוקפנות. עולמו של הנוער הזה נחרב. אם הוא אומלל, יש לשמוץ עליו, אם הוא מאושר, הרי הוא אומלל. לכן, תפקיד מיוחד מוטל היום על בית"ר, לבא אל הנוער הזה, להוציא אותו מכפות ה"שעטנז", ולשים בידיו את ה"חד-נס".
היושר מחייב אותנו לומר את ה"הן" שהוא "הן" ואת ה"לאו" שהוא "לאו", לגבי צדק בהגשמה.
איך נגשים את חזוננו לגבי איחודה מחדש של ארץ אבותינו, לגבי משטר החרות עם הצדק, איך נגשים ואיך נגיע לכך?
עם קום המדינה העברית, נתנו את התשובה; 9 שנים מן היום ההוא, אנו חוזרים עליה: הדרך היא- הכרעת העם. פתק הבוחר. כאשר אנו חשבנו בימים עברו כי יש להלחם מן המחתרת, ירדנו אליה ונלחמנו. לא עשינו כנראה, מלאכה רעה. אם יש מאן דהו בישראל המפקפק בכך, ישאל נא את מר הרברט מוריסון. הוא יגידו לו. אולם היום, במדינתנו, אנו אומרים לנוער הישראלי כולו: הכרעת האומה החופשית נגד משטר המחבררים בלילה, שלא טובת הפועל נגד עיניהם אלא תאוות השלטון המוחלט בלבם- זאת היא הדרך בה נלך ואין שניה לה. ואני סובר כי בינתיים גם הנוער כולו נוכח לדעת, כי אם שלושה צעירים ינסו להקים קבוצת סתר, הרי לפחות שניים מהם, אם לא ארבעה, יהיו סוכני ה"ש.ב".

קריאה משולשת לנוער

את חזוננו נגשים רק כאשר נקים במקום משטר המחבררים בלילה, משטר של חרות עם צדק. במקום הממשלה הסוציאליסטית- ממשלה לאומית ליברלית ובראשה תלמידיו של זאב ז'בוטינסקי. עד אז לא נחדל מעשות. לנוער העברי בתפוצות הגולה נקרא ראשית- ללמוד עברית. אולי עלינו לשוב מה"א"ב" המייחד במינו, אשר ראש בית"ר, נתנו לבני דורנו: למדו לירות. והוא הוא שהציל את שארית הפליטה, נתן לנו את המדינה ומבטיח לנו את העתיד- אולי מן ה"א"ב" ההוא, בעוד קיים צבא ישראל משחרר, כובש ומנצח- עלינו לשוב בתפוצות הגולה ל"א"ב" המקורי. אין להכחיש, כי בימים ההם ה"יידיש" הייתה שפתם של מיליוני יהודים, היא הבטיחה את ייחודם. אך היא הולכת ונעלמת בתפוצות ואם הנוער שם לא ילמד עברית, על עוד הוא איננו עולה לארץ ישראל- ישנה סכנה לקיומו הביולוגי של עמנו. לכן, שליחות אדירה היא לבית"ר בתפוצות להחדיר את הצוו: "א"ב"- לימדו עברית. שנית- אנו נקרא לנוער העברי בתפוצות הגולה לשוב ארצה. שלישית- אנו נקרא לו, בבואו אלינו, להתנדב להתנחל על אדמת המולדת. לא נטיל שום שוביניזם במשלוח יד. אין זה נכון- ואנו אומרים זאת בגלוי- כי צעיר עברי יכול לשרת את עמו אך ורק אם הוא מחזיק בידו את המחרשה. היא קדושה ומקודשת. השרות הוא גדול, אבל אין הוא יחידי, ישנם גם שירותים לאומיים אחרים. ואם מישהו מנסה להחדיר את ההכרה כי זה השרות ואין אחר, הוא מחטיא את מטרתו, כי הנוער העברי כולו נקרא למלא חובתו בצבא העברי. ואם הוא משרת בו, הוא עלול כל יום להיקרא לתת את חייו, וידוע כי כאשר הנוער העברי נקרא לסכן את נפשו- גם בימים אלה לא פסה מסורת הגבורה שעברה אלינו מעבר לאופקנו ההיסטורי עד למורדים, לכובשים ולמנצחים- אזי, הוא מסכן את נפשו ונותן את חייו, ללא טענות. וצעיר כזה, המוכן לכ רגע כדי לתת את נפשו- היתכן כי יקבל עליו את דין המתחמק, המשתמט? הבל ורעות רוח. אין צורך במונופוליות ובשוביניזם. שום דבר אינו מושג ע"י כפייה שבבוז. שום ציוני לא עלה ארצה משום שמאן דהוא אמר כי ציוני שאיננו עולה איננו ציוני, אלא "ציוניסט". שום צעיר לא התנחל על קרקע המולדת רק משום שמישהו אמר שצעיר אשר איננו מתנחל על הקרקע הוא "קרייריסט". בבוז אין משיגים דבר, בייחוד לא בקרב הנוער העברי. בחינוך, בשכנוע, בהחדרת ההכרה אפשר להשיג את הגדולים בדברים.
לכן, עד בא היום, לשלושה אלה נקרא את הנוער בתפוצת הגולה: ללימוד העברית, לעליה, ולהתנדב להתנחלות.

נצחונו של מי, של מה?

אולם עלינו לשוב ולומר, כי את חזוננו, הנישא בלבנו והחרות על דגלנו, לא נגשים באמצעים חלקיים, אלא נגשים אותו כאשר, במקום הממשלה הזאת תקום ממשלה לאומית-ליברלית. ואנו קוראים לבית"ר ולנוער העברי כולו לתת יד למערכה הזאת, כדי להחיש את יום המפנה הגדול.
אני סובר, ידידים, ותיקי בית"ר וצעיריה, כי בקרב האומה כולה לא נחלשת, אלא מתחזקת ההכרה כי שנות קיומו של משטר שפך הדמים הבלתי פוסק; שנות קיומו של משטר חברור אמצעי הייצור- שנות קיומו של משטר זה אינן אלא ספורות. אם נתאגד, נתחזק ונלך בדרך הנכונה, לא ירחק היום ועוד נבואה מקרב נבואותיו של ראש בית"ר, לנגד עינינו, תתקיים: לכם, תלמידיו של זאב ז'בוטינסקי, יקרא העם ליטול את האחריות על גורלו, עתידו, שאיפותיו ותקוותיו. ביום ההוא נדע: זה לא ניצחוננו. זה יהיה נצחונו של ראש בית"ר. של מורנו זאב ז'בוטינסקי. כי הוא היה, מוסיף להיות, מורה דרכנו; הוא היה, ומוסיף להיות, מקור מחשבתנו; הוא היה, ומוסיף להיות, נושא תקוותנו, ההולך לפנינו, המעלה אותנו מכישלון והמביא אותנו לקראת ההגשמה- יום הנצחון של זאב ז'בוטינסקי, החי בקרבנו, יבוא.
למעשה, יהיה זה ניצחונה של האמת, נצחונו של הטוב, של הצודק, של הישר, למעשה זה היה לנגד עיני העם כולו, לעיני עמי תבל- ניצחונה של האמונה בניצחונה של האמת.