הנהגה לוחמת לעם לוחם

על סף הטלת ה"הפוגה" של ארגון ההגנה

הנהגה לוחמת לעם לוחם

פעולה ועמידה

לא. כך אי אפשר להמשיך, כך אי אפשר לנצח. כך לא נגיע למטרה. הפעולה - פעולת ההתקפה או ההתנגדות האקטיבית - היא חשובה מאוד. היא מגלה כוח ויוצרת כוח. היא מלמדת לא לפטפט על מלחמה ולא להבטיח מרידה כי אם לעשותן. היא מעבירה בקו האש מאות או בסיכום כללי אלפי חיילים עברים. והן הכל יודעים, מה הבדל בין חייל ובין לוחם "שנטבל באש". הפעולה גם מלכדת את העם. היא מחדירה בקרבו גאון ואמון ואמונה היא זוקפת כפופים ומחזירה להם את טעם החיים. ולבסוף, הפעולה, מוכיחה כי השליט הבריטי הבלתי חוקי איננו בעל השליטה בארץ הנגזלת. כי אוי לה ל"שליטה". אם היא מסתתרת מאחורי מבצרים וגדרי תיל, שגם הם לא עמדו למשעבדים ביום פקודה.

משקיפי חוץ מתפלאים ומתפעלים מכושר הפעולה שגילתה המחתרת העברית. ויש יסוד להערכתם. הארץ קטנה מאוד. לא הרים גבוהים לה ולא יערות-עד, אין המחתרת העברית יכולה להתבסס בבסיסים הטבעיים, שנוצלו ע"י הפרטיזנים באירופה. זאת ועוד. המחתרת העברית היא היחידה, העומדת עדיין בבדידותה המעשית. את כל מה שהיא מתכננת, במוחה היא מתכננת: את כל מה שמייצרת, בידיה היא מייצרת; את כל מה שהיא משיגה, בהמצאותיה היא משיגה. "מן השמים" אין עוזרים לה. אולי משמים

אולם כושר הפעולה אינו מספיק במלחמה. לא פחות, ואולי יותר חשוב ממנו, הוא כושר העמידה. והחדשים האחרונים הורונו, כי כושר-העמידה שלנו פגום מאוד. אמת מרה היא אבל דוקא המלחמה ועתידה דורשים כי נאמר לעצמנו את כל האמת.

ההנהגה והעם

מבחינה זו עלינו להעביר קוו מבדיל בין ההנהגה לבין ההמונים. אין אנו עושים זאת למען צרכים "תעמולתיים". יש וגם המוני העם שוגים - לעתים בהשפעת מנהיגים מטעים, כפי שקרה בחדשי ההלשנה המאורגנת - ואז חובה היא להוכיחם על דרכם, או על מחשבתם, המסולפת, בין אם הדברים ערבים לאוזן ובין אם הם "בלתי פופולריים". אולם במה שנוגע לכושר העמידה בחדשים האחרונים, עובדה היא, שהוא היה רב אצל ההמונים ופעוט בקרב ההנהגה. הוכחות? תל-אביב בימי המצור: יציאת ההמונים בחיפה, שהלכו ממש לקראת המוות, בלתי מזויינים, מול פורעים חמושים מכף רגל ועד קדקד, אחרי הנסיונות של גבעת-חיים ורשפון; זעם הנוער על כל זרמיו ונכונותו הבלתי נרתעת, ועוד ועוד.

לעומת זאת, נרתעה ההנהגה מיד לאחר ה-29 ליוני. החלק התבוסני שבה פרץ בצעקה גדולה: "אהה, הרואים אתם למה הביא האקטביזם? הרואים אתם למה הוא עלול להביא? הזהרנוכם, והנה צדקנו" ואילו החלקים, המכונים "אקטיביסטיים", החלו לחשב - לא לחשוב. לחשב - האם באמת כדאי לסכן את מה שהכרחי לסכן. האם לא מוטב לקפל את הדגל, בטרם הוא יהפוך מדגל הפגנה לדגל מלחמה.

האמונה בנצחון הםופי

ודאי, הצרה נגרמה על ידי כך שההנהגה הזאת. אשר אין בה שני אנשים בעלי דעה אחת, היא "טריה" מאד בשאיפה למטרה המרכזית ובלתי מחוסנת ובלתי רגילה לרדיפות, למכות, לנסיונות. אלמלא כן, היא לא היתה רואה ב-29 ליוני אלא שלב הכרחי, שלב טבעי, במלחמת השחרור העברית. חוק עולם הוא, שכל דכווי ממשלתי, כל התנכלות לזכויות היסוד של האדם ושל האומה. מן ההכרח שיביאו לידי מרידת הנדכאים. וחוק שני הוא, שהמרידה מביאה לידי התגברות הטרור השלטוני: וזו מצידה מביאה לידי התלקחות אש המרד. וחוזר חלילה, עד הסוף, עד מיגורו של שלטון העריצות. כי אף זה כלל גדול בהיסטוריה: דכוי מוגבר לעולם לא שבר התקוממות צדק. במוקדם או במאוחר היא מנצחת. יש שהמתקוממים מתגברים בכוחותיהם הם על העריצים יש והם מנצחים בעזרת בעלי ברית, יש והם זוכים לשעת כושר בין-לאומית, עת שלטון העריצות מתפורר כעץ רקוב.

ההנהגה שלנו, המפולגת והמפורדת, חסרה אמונה זו, שאיננה מופשטת, כי אם ריאלית, מבוססת על שיעורי ההיסטוריה ועל חוקיה הנצחיים. על כן נשבר מיד כוח עמידתה. על כן היא היטתה אוזן לקול התבוסנות הפוליטית והמעשית גם יחד.

בעלי הנכסים - נושאי התבוסנות

סוד גלוי הוא, שלא רק סביב ההנהלה, אלא גם בקרבה, שורצים עדיין, אחרי חדשים רבים של מלחמה, נושאי התבוסנות. הם שונים. אך קו אחד לכולם. הם מתנגדים ויתנגדו, למלחמת שחרור ממשית. מדוע? נימוקיהם שונים, אך הסיבה משותפת לכולם: יש להם "הסקה מרכזית" [1]. בשמם, בשם הגבירים הפרטיים, מדבר, במאמריו השקטים ב"הבוקר" מר פ. ברנשטיין, ובמאמריו ההיסטריים, מר משה מדזיני מן "הארץ". בשמם, בשם הגבירים הקיבוציים, מתפלפל מר יערי ב"משמר" לאלה ולאלה אין תרופה. כלפיהם צדק מרכס: ההוויה קובעת את ההכרה. מי שיש לו "הסקה מרכזית", רוצה לשבת ולהתחמם דווקא ביום סגריר. הוא יבכר את חיי השעה שלו, החולפים אך הנוחים, על פני מלחמה מסוכנת, ומסכנת, למען החיים עצמם, העומדים בסכנה, או למען חיי חופש, שאינם ניתנים, אלא נלקחים

החוגים הללו אינם כיום אלא מיעוט. הווייתם אינם הוויית העם. העם חי לא ליד תנור חם, כי אם על הר געש. והרגשתו היא - גם הרגשה הופכת לחלק של ההווייה - כי פה מתנהלת מלחמה לעצם הקיום, למען הכל ואם לא נהיה מוכנים להקריב הרבה. ולסכן עוד יותר ואפילו את הכל, יילקח ה"הכל" הזה בין כח וכה והרגשה זו היא שהופכת חלשים לגבורים, נרדפים למורידי מהלומות, עדר, "החי" כל עוד השוחט מתיר לו לחיות, לאומה. הלוחמת לקיומה ולחרותה.

אבל ההנהגה לא השכילה להתפטר מן המיעוט התבוסני, להיפך. היא מתחשבת בו, היא מושפעת על ידו, היא נותנת שהוא יפחיד אותה בציור תמונות שחורות, לא פחות משהיא הרשתה להפחיד את עצמה על ידי הרמת האגרוף הבריטי המזויין והמשוריין.

"הפצצת ריכוך" שהצליחה

התוצאות לא איחרו לבוא. ערכן המדיני של הפעולות הצבאיות, שבוצעו במחיר קרבנות יקרים, כבר ירד: וקיימת הסכנה, שכל ההון הפוליטי. שנצטבר מהן, ירד לטמיון. האויב רב-הנסיון עשה "הפצצת ריכוך" נגד המחנה העברי ומנהיגיו. ואחר כך הסתכל וראה "כי טוב". איזו התרוצצות במחנה? "לא ניכנע"! ומיד נכנעו. "לא ננהל מו"מ כל עוד.." ומיד החלו בשיחות "ידידותיות". "לא נקבל בתור בסיס לדיונים את התכנית", ומיד קבלו בתור בסיס את אותה תכנית עצמה עם קצת תיקונים. ולא עוד אלא שכבר החלו מרננים - והדברים הגיעו לאזני גויים - כי חדשי ההסגרה המאורגנת עומדים להתחדש. ואך כך, במה יתחשבו הבריטים? מפני מי יחששו? למה לא ישחררו את העצורים הכשרים-למחצה? למה לא ישחררו כבר היום את ראשי הציבור הכלואים? למה לא, יתקדמו בתכניתם? הרי למדו. כי מספיקה מכה אחת והנה מוכנים ראשי המחנה להפסיק את המלחמה, לוותר על ירושלים, לוותר על שמונים ושלושה אחוז של עבר הירדן מערבה (על עבר הירדן מזרחה, הן זה פשע פלילי לחשוב), לוותר לוותר...

זוהי גם ההרגשה בוושינגטון, זהו הרושם בפריס, זוהי המסקנה במוסקבה ובכל אתר ואתר. ומעל לכל, זוהי ההכרה בפנים, הכרה איומה, הגורמת לדמורליזציה, המעוררת שאלות מסוכנות. הלמען זה סיכנו את היינו ושפכנו את דמנו? הלמען זה נפלו אחינו גיבורינו? הדרך היחידה

יהיה, איפוא, ברור, כי אין ערך לפעולה, אם אין לצידה כוח עמידה בלתי מעורער. אין טעם לעשות צעד אחד קדימה, אם מיד אחריו נעשים שני צעדים אחורנית. ואין טעם לקרבנות, אם אין חתירה בלתי נרתעת אל המטרה האחת והיחידה, שלמענה הוקרבו, ורק למענה היה כדאי, להקריבם. ולבסוף: אין עם לוחם בלי הנהגה לוחמת.

ההנהגה הקיימת איננה לוחמת ואף איננה הנהגה. ווייצמן ובן-גוריון, ווייז וסילבר, גולדמן וטבנקין - האם צמדים כאלה יכולים להוביל עגלתנו? האם הם מסוגלים להוביל בכלל קדימה? הרי כל אחד בתוך "הצמד" מושך לכיוון הפוך. ברור, שנושאי התבוסנות, המדינית או המעשית, מוכרחים ללכת. ההנהגה שתקום חייבת להיות בעלת כיוון אחיד; ההנהגה שתקום חייבת לעמוד ללא רתיעה בפני כל "הבליצים" הבריטים ולא להרים ידים מיד לאחר ההפצצה הראשונה. ההנהגה שתקום חייבת לדעת, ולומר בגלוי לעם, כי כניעה כמוה ככליה, וכי דם ודמע ויזע יהיו מנת חלקנו בימים באם, אך אין דרך אחרת שתוביל להצלת העם ולשחרורו.

[1] הקיבוץ הארצי התפאר, בימים ההם, ברמת-החיים שהושגה בו יש לנו, אמר, "הסקה מרכזית".