המשבר באמריקה ואנחנו

על ממ"א ,כלומר על המדינות המאוחדות של אמריקה ,כפי שהארץ האדירה נקראת בדיוק, לא כמו בעברית,לא כמו בעברית ,בלשונה המקורית , עובר,בימים אלה,משבר עמוק ,מוסרי ,מדיני וחברתי.לא רק המוסדות שלה נפגעו , גם היסודות התערערו.
נפתח בבית המשפט .בימי ביקורי האחרון בארצות הברית ,החליט בית הדין העליון לבטל ערעור מסוים ולזכות את מגישו. האיש נדון ,על פי חומר הראיות, על עבירה פלילית . בית הדין העליון לא ביטל את מימצאי הערכאות דמטה, אבל קבע , כי המשטרה בחקירתה ,פגעה בזכויותיו על פי החוקה ,משום כך הוחלט, ברוב קולות על הזיכוי.
כל משקיף מבחוץ יעריך, בוודאי ,בחיוב מעשה בית דין כזה . כך מגן המשפט הבילתי תלוי על זכיות האזרח ,המעוגנות בחוקה , כנגד שרירות מינהלית. אבל שלשה שופטים בוושינגטון הביעו דעה אחרת. הם קבעו בהסתייגותם ,כי ששת עמיתיהם נהנים מזיכוי פושעים. במלים אחרות ,רוב השופטים, או בית הדין העליון ,מזכה ביודעין עבריינים ,ואף שואב סיפוק מכך. האשמה חמורה זו נגד המוסד העליון , הניצב על משמר בחוק הועלתה ,הפעם ,לא מתוך הדרום החשוך , אלא מן הכסאות הרמים של השופטים עצמם. מיליונים אמריקאים שמעו אותה ברדיו ובטלביזיה, קראו עליה בעתונים. הייתכן ,כי לא יתרשמו ממנה? שופטים מאשימים שופטים,כי הם מזכים, אף מתוך הנאה, פושעים. מה יהיה, איפוא, על הפשיעה? ומי יגן מפניה על הציבור ,שומר החוק ?
לפני זמן רב יותר ,הוגשה לבית המחוקקים הצעה להעמיד לדין את אחד השופטים המפורסמים של בית המשפט העליון. אמנם, הקונגרס מוסמך לדון בהצעה כזו, על פי החוקה. התהליך הוא מורכב. ההצעה לא נתקבלה. אבל אין ספק , כי הגשתה על ידי דובר המפלגה , אשר נציגה יושב בבית הלבן, אינה יכולה אלא להוסיף ולפגוע במעמדו המוסרי של בית המשפט העליון.
בא משפטו של הסגן קאלי ותרם לערעור היסודות. קצינים בכירים ,מנוסים בקרבות, מכוסי אותות הצטיינות, שמעו. במשך חודשים ,עדיות. שקלו ראיות, והגיעו למסקנא ,כי הקצין הצעיר אשם. מי שלא היה בארצות הברית , ביום בו הוצא פסק דין זה, אינו יכול להבין מה מתרחש שם. סניגורו של הנידון הודיע, כמובן ,מיד על הגשת ערעור. אבל מי חיכה למיצוי ההליכים המשפטיים, לשמיעת הערעור ולהכרעה בו ? רבבות מברקים הגיעו לבית הלבן ולשני בתי מחוקקים עם תביעה לשחרר מיד את הסגן קאלי. וועדות גיוס הודיעו על הפסקת פעולתן. מושלי מדינות פירסמו דברי גינוי. בתי מחוקקים שלהן דנו בקבלת החלטות נגד פסק הדין. התגובה המזעזעת ביותר באה מצידם של חיילים וותיקים. כמה מהם "הסגירו" את עצמם בידי השלטונות , בהודיעם כי ,בקרבות של מלחמת העולם השנייה הם הרגו אזרחים ,לרבות נשים וגם ילדים. מדוע לא יששפטו אף הם ,לצידו של סגן קאלי ? כל אלה , ואחרים ,האשימו את המושבעים מטעם בית הדין הצבאי ,בעוול נורא ,בעיוות דין.
חכמי ישראל אמרו: אוי לו לדור השופט את שופטיו. הם ידעו. באמריקה עדיין לא הועמד השופט דוגלאס לדין. הערעור במשפטו של הסגן קאלי עוד יישמע . אבל ברור,גם ממשפט השבעה בשיקגו, כי בשני המחנות .הנקראים. על פי התווים השחוקים , שמאל וימין ,עורערה סמכותו המוסרית של בית המשפט. זוהי תופעה מסוכנת בדמוקרטיה. בקרב הציבור האמריקני יש חלק לא מבוטל,המוכן לשפוט את שופטיו.
בקשר עם ההרג במאילאי ומשפטו של הסגן קאלי ,שואלים האמריקאים , מתוך התאכזרות עצמית, שתי שאלות. ולשתיהן קשה להם להשיב.
השאלה האחת היא, מהו ההבדל בין מעשהו של קאלי לבין פעולתו של טייס אמריקאי ,המטיל מן הבי-52 את פצצותיו על העיר ,או הכפר ,מהן, בדרך כלל, נהרגים ונפצעים אזרחים , לא חיילים, אנשים ,נשים וילדים. לכאורה אפשר למצוא קו מפריד. יש הבדל בין מצב, בו אדם מזוין מפנה את נשקו, ביודעין, כנגד איש חסר מגן, איש או ילד, לבין מצב, בו מותקף מגבהים "אובייקט", שתושביו, העלולים להיפגע, אינם נראים לעין. אבל אין לסתור, כי בהבדלה זו יש מדה רבה של התכחשות לעובדות. המושג של הפצצה "אסטרטגית" היה קשור, מלכתחילה, וביודעין ,בפגיעה באוכלוסיה האזרחית. מי ששולח להק מפציצים מעל עיר גדולה , אפילו הוא מכוונם למטרה אסטרטגית כה חשובה, כמו תחנת רכבת, הנמצאת כרגיל, בלבה של העיר, יודע היטב, כי מספר לא נודע של אנשים , נשים וטף, יפגעו בשעת ההפצצה. יש אומרים, כי במלחמות המתנהלות בתקופתנו, אין ברירה אחרת. אבל אם כך , יש ברירה אחרת – לא להיות צבוע. (משום כך, יש להאשים את ה"טיימס" בלונדון באחד השיאים של צביעות , ולא רק של סילוף העובדות, כאשר עורך המשנה שלו האשים את האצ"ל ולח"י בטבח מכוון בדיר יאסין). אמריקאים רבים אינם מוצאים תשובה מספקת, או מנוח לנפשם, בקשר עם השאלה המענה, להבדל, קיומו, או דקותו. יש כאלה המסיקים ממנה מסקנות מרחיקות לכת. כולנו קאלים .כולנו אשמים. כך הם אומרים.
השאלה השנייה אינה פחות נוקבת. אם קאלי אשם, מה על שולחיו? הכוונה היא לא רק לסרן מדינא, מפקדו הישיר של הסגן קאלי, העומד אף הוא לדין צבאי, אלא למפקד החטיבה, למפקד הדיביזיה, המפקדה המחנה ,למפקדה של החזית כולה וכו' וכו', עד למפקד הכוחות המזוינים הלוא הוא...נשיא ארצות הברית. כך כתבו פרשנים מידיניים מובהקים, ידועי שם. לפתע נזכרו הכל במשפטו של אותו גנרל יפני, אשר פקד, בימי מלחמת העולם השנייה, על חזית הפיליפינים. בחזית ההיא ביצעו חיילים יפנים מעשי זוועה שונים, במשפט לא הוכח, כי מפקדם הורה להם לבצעם, או ידע מראש על ביצועם. אבל בית הדין האמריקאי קבע, אז, כי המפקד אחראי על כל מעשי פקודיו. דברי הסיכום של סניגורו של הגנרל יאמאשיטה נזכרים עתה כדברי נבואה. הוא הזהיר , כי פסק הדין המרשיע יופנה, באחד הימים, נגד מפקדים אמריקאים, לרבות המפקד העליון ... כמובן, ההבדל הממשי , המכריע, הוא בכך, כי יפן הודברה, ואילו אמריקה לא נוצחה. אבל מבחינה מצפונית אומרים אמריקאים רבים, אין הבדל הזה משמעות. אם קאלי אשם , אחראים בעד נעשיו כל שולחיו , כל מפקדיו. בתביעה לעשיית צדק כללי, חברו יחדיו ,"שמאל" ו"ימין". אלה אף אלה, על אף התהום הפעורה ביניהם, טוענים ,כי קאלי הצעיר היה לשעיר לעזעזאל. זהו עיות הדין ,אשר עמו אין להשלים.
כך נמצא גם הצבא בתוך סערת הנפתולים ,המייסרים את מצפונו של העם האמריקאי. אחד הפרשנים הידועים טען,כי צבא ארצות הברית הוטל לתנאים ,שבהם התייסר, בסוף המאה הקודמת, הצבא הצרפתי, בימי משפט דרייפוס. לא ברור מה הוא היסוד להשוואה היסטורית זו. המטה האמריקני לא ערך עלילות כזב נגד איש. אין איש המאשים קצינים אמריקאים בזיוף מסמכים. בוודאי התכוון הפרשן לומר, כי, אם בימי דרייפוס, היה חלק ניכר של הציבור בצרפת, אשר לא סמך עוד, על הצבא, הוא הדין בימים אלה באמריקה, אם כי מסיבות שונות. גם השוואה מדהימה זו באה ללמד על עומקו של המשבר העובר על אמריקה.אין פלא . אמריקה מתנהלת , זו השנה העשירית, מלחמת דמים. חלק מן העם אינו בטוח בצדקתה , חלק ממנו בטוח באי צדקתה. כמעט הכל משוכנעים, כי אי אפשר עוד לנצח בה. מכאן ערעור האמון, חיפושי הדרך, האשמות בהטעייה, צמצום הכוחות , כדי להקטין את עול הלחימה, הרחבת המלחמה, כדי לנסות לסיימה, בקשת עזרה, למען גמר המלחמה ...מידי הרוסים, התפכחות מן האשליה וחזרה אליה, ועוד מיני נפתולים וסתירות.
בתוך משבר האמון, הלך נשיא ארצות הברית, מר ניכסון, אצל סטודנטים ושאל אותם "דוגרי", מה הם חושבים עליו. וכפי ששאל, כן השיבו. ראשית, לאיזו ארץ תפלוש מחר, שנית, איך מביסים אותך בנובמבר 1972. חד, אבל לא חלק.
אני מוסר דין וחשבון תמציתי, ממה שראיתי ולמדתי על המשבר באמריקה, בצער רב, אף בדרגה. ייתכן, כי יש אנשים השמחים לאידה של הארץ האדירה, העשירה, אשר תושביה, או שליחיה, או תייריה, עוררו, זמן רב, קנאת עמים. הייתי מיעץ לאזרחי ישראל, ללא הבדל השקפה, שלא יהיו בין הלועזים הללו. על כולנו לזכור, כי המערכה הגורלית בין האדם , היודע את טעמה של חרות, לבין הכוחות האפלים , הרוצים לשללה ממנו, נמשכת, אף גוברת. והחרות היא בסכנה. כדי שהיא לא תכווץ עוד יותר עלי אדמות דרושה לכל העמים, בני חורין, אמריקה חזקה, מבחינה צבאית ומוסרית גם יחד. נייחל, איפוא, בכל לבנו, כי אמריקה תגבר על המשבר החמור, שהוא מנת חלקה. יש יסוד להניח, שהוא יחלוף. על ארץ גדולה זו, שאספה נמלטים מקצות תבל, עברו משברים רבים. היא יצאה מהם, בעוד כוחה עולה. מי יתן וכן יהיה בעתיד.
אבל המשבר המיוחד הזה עודנו בעיצומו, הוא נותן אותותיו גם באזורנו. המדיניות המזרח תיכונית של ארצות הברית נעה ונדה בין שני קווים. האחד הוא מסורתי ,לא רק אמריקני.ניסוהו, לשוא, הבריטים. מנסה אותו ,שוב ללא הצלחה ,פריז. הכוונה היא למצוא חן, למען עניינים חמריים מאד ,בעיני אוייבי ישראל. מכאן התכנית, הנושאת את שמו מזכיר המדינה דהיום, מר רוג'רס. הקו השני קשור במעמדה של ארצות הברית בעולמנו, העומד בפני התקפה מתמדת, ישירה או עקיפה, של הרודנות, המסווה את אופייה הריאקציוני על ידי סיסמאות של קידמה. ארץ ישראל היא ארץ קטנה. אבל בגלל מצבה הגיאופוליטי , ובעכבות מלחמת ששת הימים, היא ממלאה, במערכה זו, תפקיד רציני. אין כמובן, יסוד לטענתו האווילית של הסנטור פולברייט, כאילו אנו רוצים להכניס את ארצות הברית לעימות צבאי עם ברית המועצות , אין גם שחר לאזהרתו הבהלתנית של מר רוג'רס, כאילו מן המזרח התיכון נשקפת סכנה למלחמת עולם שלישית. לא תפרוץ עוד שום מלחמת עולם. הנשק האטומי והמימני עשה את המלחמה הבין מעצמתית לבלתי אפשרית , לכל אחד מהן ולכולנו יחד.קביעה זו נובעת לא רק מניתוח הגיוני , או מאמונה בהשגחה עליונה.
יסודה גם בניסיון , אשר דור שלם רכש אותו. למעלה מחצי יובל שנים חלפו מאז נסתיימה מלחמת העולם האחרונה, תרתי משמע. האנושות עדיין לא שקטה. בכל אחת מן השנים האלו התנהלו מלחמות בין עמים. אף הן קשות אכזריות, נוראות, אך כולן היו ,ונשארו, מקומיות. אין שום סיבה ,שנתרשם מנימוק מלאכותי ,מניסיון הבהלה, אשר מולו עומד ניסיון החיים.
ישראל ,כמות שהיא היום,ממלאת תפקיד חשוב , מבחינת האינטרס העליון של ארצות הברית. זהו הקו השני ,במדיניות רבת החלופות. בין שני קווים אלה מיטלטלת המדיניות האמריקאית ,לעת משבר. כאשר גובר הראשון ,מתחילים בוושינגטון למהר, ללחוץ, לדחוק, להשמיע אזהרות, להוליך אימים. בעלות הקו השני, מעכבים מהלכים, מניחים ללחץ, מרווחים זמן. את התנודות, ואת הקפיצות הללו, ראינו במשך כל ארבע השנים האחרונות, המיוחד יכולנו להבחין בהן מדצמבר 1969 ועד יוני 1970 ,מאוגוסט אשתקד ועד המחצית השנייה של ספטמבר, מינואר 1971 ועד השבועיים הראשונים של פברואר, ומאז ועד היום. מטולטלת . ומתוך ההתבוננות מקרוב ניתן לומר , כי אין זום סיבה , שאנחנו ניפול בין שני הקווים האלה. נהפוך הוא. יש לנו סיכוי ממשי לעמוד מול הראשון, בעזרת השני. אין להיבהל מפני הבהלה. האמריקנים עצמם יודו לנו ,באחד הימים, אם נעזור להם להתפכח מאשליותיהם, ולא להתרשם מן האימפרסיוניזם המדיני של יועצים תועים.
בתןך המשבר העובר על אמריקה, קמה תופעה חדשה ,המיוחדת לעמנו . אל יראוני כמגזים, אם אקרא לה בשם : יהדות לוחמת. אמנם כן. היהודים בארצות הברית אינם עוד ,כפי שהיו תמול שלשום. בודאי ,אין דומה הדור הזה לקודמו ,משנות הארבעים.
המוכנים יהודים באמריקה להתיצב לימין ישראל, אם מדיניותה של וושינגטון תפגע בנו ? אם להוציא מן המילה "היהודים" המופיעה בשאלה, את ה' הידיעה, יש יסוד לומר ,כי התשובה עליה היא חיובית. יהודים רבים בארצות הברית יהיו מוכנים להודיע, כי לא יפקירו בשום אופן את אחיהם. את ארץ אבותיהם – זהו ביטוי לגיטימי לא רק ברוסיה אלא גם באמריקה – את היקר בחייהם. על עמדה זו, אשר למשמעותה המדינית אין שיעור, השפיעו, במידה מכרעת, שני מאורעות. איש לא יופתע אם אומר, כי המאורע הראשון, הלא היא מלחמת הפדות של ששת הימים. אבל ייתכן, כי לא הכל יודעים, מהו הגורם השני. פועלם ההיסטורי של אחינו ברוסיה הקומוניסטית הוא המאורע המהפכני, המשנה את דרך מחשבתם גם של היהודים בארצות הברית ,הקל וחומר מתבקש מעצמו.אם יהודים בלנינגרד ובמוסקבה יכולים לנהוג ,כפי שהם נוהגים, איך אנו בני החורין ,בוושינגטון ובניו יורק ? השאלה הוצגה.ערכה רב, אולי היסטורי.