המרידה נגד תעודת הקלון

תעודת-הקלון

מתוך דבר המלך במועצתו, 1931, על הכותל המערבי

תוספת 1 סעיף א':

"למושלמים שייכת זכות הבעלות היחידה וקניון היחיד על הכותל המערבי, מאחר שהוא חלק בלתי נפרד מחצר החאראם אל שריף, שהנהו רכוש ווקף.

למושלמים שייכת גם זכות הבעלות על הרחבה אשר ליד הכותל ועל השכונה הסמוכה אשר מול הכותל, המכונה שכונת המערבים, שכן הנכסים הללו נעשו לווקף עפ"י חוק השריעה המושלמי, מאחר שהוקדשו לצרכי צדקה. בשום אופן אין לחשוב את תשמישי התפילה וכן (או) אותם החפצים שהיהודים יהיו רשאים להעמיד על יד הכותל בין בהתאם לפסק הדין הזה, או עפ"י הסכם שיתקבל ע"י שני הצדדים, כאילו הם מבססים להם (ליהודים) כל מין זכות בעלות על הכותל או על הרחבה הסמוכה, או כאילו יביאו לידי כך".

סעיף ב' פיסקה 5:

"אסור ליהודים לתקוע בשופר על יד הכותל ואסור להם לגרום למושלמים כל הפרעה בת מניעה".

***

המרידה נגד תעודת-הקלון

במשך שלוש עשרה שנה מיום צאת "פקודת המלך במועצתו", שאסרה לתקוע בשופר על יד הכותל המערבי, היתה מתגלית, ביום הכיפורים, תמונה מוזרה זו ברחבת הכותל: לפני תום התפילה, עת המתפללים עומדים צפופים בהמוניהם וזועקים ל"פתיחת השער", היו מתחילים לזרום משני הצדדים עשרות שוטרים בריטיים, שהיו סוגרים בשרשרת את הקהל ומחכים – לאות.

מה רצו שוטרים זרים אלה במקום קדוש ליהודים בזמן תפלה קדושה?

הם רצו, בעצם הופעתם, לאיים על הקהל ולמנוע את הפרת "החוק", למנוע את תקיעת השופר. אך אם האיום הטרוריסטי לא יספיק, אם יימצא בין המתפללים "עבריין" אמיץ, שלא יירתע מפני נגשים וימשיך במסורת העתיקה – היה זה תפקידם של השוטרים לתפוס אותו ולהביאו לדין.

וכך היה קורה מדי שנה בשנה. עשרות שליחים של שלטון הדיכוי היו "משתתפים" בתפלתנו ליד הכותל, בתפסם עמדה "אסטרטגית" מאיימת; ולאחר שנשמע קול השופר – והוא נשמע בכל שנה – היו מתפרצים לתוך הקהל, ודוחפים את המתפללים, כדי להשיג את "הפושע".

היתה זו תמונה – על שני חלקיה – מביישת ומחפירה. מי שראה אותה, לא יכול היה אלא לומר לעצמו:

אכן, עבדים אנחנו, בני עבדים. יצאנו את הגולה בגופנו אך "סחבנו" אותה בנפשנו ונטענוה – במולדת. עבדות אמיתית בתוך חרות מדומה. אפף על הר ציון הננו נכנעים לרצון השליטים; אף על קדשי האומה אין אנו יודעים להגן!

כך היה במשך י"ג שנים.

השנוי חל בשנת תש"ה האזהרה, והנכונות לממש אותה, נשאו פרי. ביום הכפורים הזה לא העיזו עוד שוטרים בריטיים להפריע את תפלתנו ע"י הכותל המערבי. הם היו בסימטאות; הם שוטטו ברחובות. אך עד תום התפילה, עד לאחר תקיעת השופר - לא באו אל הכותל. ולא מתוך "התגנבות" תקעו הפעם בשופר החרות: בגלוי, לעיני כל המתפללים, הרים התוקע את השופר והשמיע את קול הדורות...
אין אנו מתפארים בהישג זה. מלאנו את חובתנו: הגינונו על כבוד האומה וקדשיה. ואין אנו מגזימים בערכו. עוד שום דבר מכריע לא נשתנה בארץ: קיים שלטון הדיכוי נמשכת עבדות האומה בגולה ובמולדת ורחוקה עדיין הדרך לשנוי הגדול... אך דומנו, כי לא נחטא לעצמנו ולאמת, אם נאמר, כי ההישג הוא חשוב, רציני, ואולי היסטורי. רצונו של שלטון הדכוי נשבר. הוא נשבר בנקודה עדינה מאוד, נקודת המוצא למלחמת עצמאות עברית, ושני הצדדים ילמדו מזה לקח: הם, השליטים, נוכחו לדעת, כי בני חורין גאים עומדים מולם, ולא עבדים, המוכנים לוותר, "מפני דרכי שלום", על עקרונות חייהם המקודשים; והישוב העברי, שהורגל להכנע, מתוך "מחאה", לכל גזירה ולכל הגבלה ראה בעיניו, מהי הדרך המובילה לחרות אמיתית.