המרד נגד השלטון הבריטי בא"י

הגורמים שהולידו את המרד

שלושה הם הגורמים היסודיים שהולידו את המרד נגד השלטון הבריטי בארץ ישראל כפי שהוכרז ונעשה על ידי הארגון הצבאי הלאומי: הקשר עם הארץ, השמדת העם בגולה, תורת ז'בוטינסקי.

מי שלא חש, בבואו בפעם הראשונה ארצה ישראל, כי הוא לא בא אלא שב אליה, לא יבין את אשר אנו הרגשנו, בהיותנו במחתרת, כל ימי המלחמה. זוהי ארצנו. בכל הפשטות. אנו דורכים על אדמתה ושומעים את קולות ההיסטוריה הבוקעים ממנה. האומה, שקמה על אדמה זו בימי קדם, אומה לוחמת היתה. הותקפה וגברה; שועבדה, לא נכנעה; דוכאה, לא השלימה. מששבנו לאדמה זו, איך נקבל עלינו עול זרים? לא היתה זו שאלה ריטורית. היה ברור לנו, כי עם שובנו ארצה ישראל יהיה עמנו לעם לוחם, מורד, משחרר את עצמו – או שלא יהיה כלל.

הברירה הזאת אף היא לא להלכה בלבד היתה. הבריטים התחייבו על סף מלחמת-העולם השנייה – ובכל שנותיה עשו לקיום התחייבותם – כי בסוף שנות הארבעים תקום מדינה ערבית-פלשתינאית, ובתוכה מיעוט יהודי "מוקפא". בעצם הימים ההם החלו הגרמנים במסע-השמדה מוחלט, באירופה המזרחית והמרכזית, של מיליוני יהודים מועמדים לשיבת ציון. ארץ-ישראל, לפי אמונתנו, נועדה וקיימת כדי להציל את העם היהודי הגולה והמפוזר, כדי להבטיח לו חיים וחרות. הארץ הזאת לא רק ננעלה בפני הזועקים להצלה; היא נגזלה. והעם, אשר לגאולתו נועדה, הובל למוות. היה ברור לנו, כי אם לא נקום ולא נילחם בנשק ביד על שחרור הארץ לשם גאולת העם, לא תהיה עוד הצלה לשארית הפליטה, אם באירופה ואם בחלקי עולם אחרים. מלחמת החרות היתה אפוא, לפי הכרתנו ולפי המציאות, למלחמת הקיום.

תורת ז'בוטינסקי תורת מרד היתה. הביטוי המובהק ביותר לתורה זו ניתן בשיר בית"ר. ודאי, יש בו בשיר זה, אולי מעל לכול, קריאה למרד רוחני, שהוא תנאי מוקדם למרד מזוין. אבל מי שקיבל ברצינות, ואנו ברצינות קיבלנו, את שתי השורות בשיר המרד –

הפקר דם ונפש
ו... למות או לכבוש את ההר

לא יכול היה שלא להבין, כי הכוונה האמיתית הצפונה בהן היתה: בשעת משבר מכריע קום ומרוד, קום והילחם. ואת היסוד הרעיוני, המוסרי, למרד זה הניח ראש בית"ר זאב ז'בוטינסקי לא רק בשירה אלא גם בפרוזה. עוד בשנת 1932 כתב: "הרי אין להניח, כי היישוב כולו, תמצית והתגלמות התלהבותם של שלושה דורות, יניד בראשו מתוך הסכמה לפעולותיהם של חברת זרים, אשר האמצעי היחידי שלהם להשתלטות על ארץ-ישראל מבוסס על הפרת התחייבות-כבוד. הם ההופכים את החיים בארץ ישראל למאד בלתי נוחים עבורנו. והרי זה בבחינת בטחון מאתימאטי שיימצאו בארץ ישראל יהודים, אשר יחפשו אמצעים כדי להמאיס גם עליהם את החיים, ואולי אף יותר משהם המאיסו אותם עלינו".

לשלושת הגורמים המשולבים הללו, אשר בשמות מקוצרים אפשר לקרוא להם: האדמה, ההכחדה, התורה, ניתן ביטוי בהכרזת המרד, שפירסם הארגון הצבאי הלאומי לפני עשרים שנה. העובדות המסכמות, האופייניות לשלהי מלחמת העולם השנייה, נקבעו בהכרזה ההיא בשנים עשר סעיפים. העיקריים בהם היו אלה:

7 – גרמניה התחילה להשמיד את יהדות אירופה. פולין הפכה בית מטבחיים. יהדות גרמניה, אוסטריה, הולנד ובלגיה חוסלה. יהדות לאטביה, ליטה ואסטוניה מתבוססת בדמיה. שארית הפליטה של יהדות פולין נאבקת על קיומה בגיטאות. יהדות רומניה חרדה לגורלה. חרב ורעב, מגיפה ורעל מכלים את אחינו באירופה.

9 – לאור הטבח האיום בארצות אירופה הצהירו מדינות-הברית הצהרה מילולית גרידה, שאין ערכה עולה על ערך הנייר עליו נכתבה.

10- ממשלת בריטניה הכריזה, כי אין אפשרות לפעולות הצלה באשר הן תפרענה להשגת הנצחון. היא לא הסתפקה בהשקפה שטנית וזדונית זו. במו ידיה כתבה את פרקי הדמים בתודלות ההעפלה העברית: פאטריה, מאוריציוס, סטרומה.

12 – הספר הלבן נשאר בתוקפו. הוא מתגשם למרות בגידת הערבים ונאמנות היהודים, למרות הטבח של המוני בית ישראל באירופה ולמרות העובדה כי גם אחרי מיגור ההיטלריזם אין עתיד ליהודים בין עמי אירופה החדורים שנאת ישראל.

והמסקנה: שפת העובדות היא פשוטה ואיומה כאחת. הפסדנו במשך ארבע שנות המלחמה מיליונים מטובי עמנו. מיליונים אחרים עומדים בפני סכנת השמדה. ארץ ישראל סגורה ומסוגרת... נסיק את המסקנה ללא חת... מלחמה לעם ישראל בשלטון הזה (הבריטי); מלחמה עד הסוף.

התביעה המדינית היסודית של המתקוממים היתה: הקמה ממשלה עברית זמנית בקום השלטון הבריטי. לא תבענו, כפי שמקובל היה בימים ההם, את ביטול הספר הלבן, או את ביטול חוק הקרקעות שנבע ממנו, או כל שינוי מקל אחר מצד השלטון הבריטי. השאיפה למדינה יהודית, שהיתה בבחינת חידוש בשביל חלק מאלה אשר התכחשו לה עד פרסום המלצותיה של ועדת-פיל המלכותית – מתכחשים אחרים הוסיפו לשלול אותה גם אחרי כן – היתה בשביל תלמידיו של זאב ז'בוטינסקי מובנת מאליה. אבל בצאתנו למערכה הגורלית המחשנו שאיפה זו על-ידי התביעה הישירה לכונן במקום השלטון הנכרי שלטון עברי בארצנו ועל ארצנו. מאחורי תביעה זו, על מהותה המהפכנית האמיתית, העמדנו מעיקרו את הכוח המניע תולדות אנוש – נכונות ההקרבה. את הכרזת המרד סיימנו בהודעה זו:

הנוער הלוחם לא ירתע מפני קרבנות ויסורים, דם וסבל. הוא לא יכנע ולא ינוח, כל עוד לא יחדש את ימינו כקדם, כל עוד לא יבטיח לעמנו מולדת, חרות, כבוד, לחם, צדק ומשפט. ואם עזור תעזרו לנו, הרי תחזינה עיניכם בקרוב בימינו בשיבת ציון ותקומת ישראל. כה יתן וכה יוסיף לנו האלוהים.

מצוידים באמונה זו יצאנו ללחום בשלטון הנכרי לשם הקמת שלטון עברי. מזמן שנתפרסמה הכרזת המרד ועד חידוש עצמאות ישראל, ועד בכלל, לא הנחנו את נשקנו ולא הפסקנו את מלחמתנו אף ליום אחד. ארבע שנים ומחצית השנה עמדנו במערכה, והן ניתנות לחלוקה, על פי מהות המאורעות, לחמש תקופות:

א) מינואר 1944 עד נובמבר 1944.

ב) מנובמבר 19444 עד ספטמבר 1945.

ג) מספטמבר 1945 עד יולי 1946.

ד) מיולי 1946 עד דצמבר 1947.

ה) מדצמבר 1947 ועד יום 15 במאי 1948.

היסודות האסטרטגיים והטאקטיים למלחמתנו

בתקופה הראשונה (מינואר 1944 עד נובמבר אותה שנה) הונחו היסודות האסטרטגיים והטאקטיים למלחמתנו:

-החלטנו ללכת בדרך של מיבצעים קרביים, ולא בדרך של התנקשויות אישיות כשיטת לחימה. הבחנה זו בין שתי שיטות הלחימה המחתרתיות ברורה לחלוטין. גם השיטה השניה קשורה מצד הלוחמים במאמצים רבים ובנכונות הקרבה אישית, כפי שהוכיחו תולדות המחתרת במאה התשע עשרה ברוסיה הצארית או המחתרת האירית ועוד. בארץ ישראל החלטנו מיד עם פתיחת מלחמתנו, ששיטתנו תהיה מיבצעים צבאיים, כלומר התקפות מתוכננות מראש של קבוצת לוחמים על אובייקטים הקשורים בשלטון הנכרי.

מאחר שפתחנו במרד, בעוד מלחמת העולם השנייה נמשכת, הוספנו על החלטה יסודית זו הודעה לפיה לא נפגע, כל עוד נמשכת המלחמה נגד גרמניה, באובייקטים צבאיים של בריטניה. היתה להודעתנו זו משמעות מוסרית, שאין צורך לפרשה. מובן מאליו, שרצינו בהדברתה ובהשמדתה של גרמניה הנאצית על-ידי כוחות הברית, אך היתה להודעתנו גם תכלית מדינית. לא רצינו לצרף לאויב, שנגדו עמדנו, את כל אלה אשר נלחמו יחד עם בריטניה נגד גרמניה; להיפך, רצינו לבודד אותו מהם ביחס לעמנו וארצנו. אבל היתה להודעתנו גם משמעות מעשית. מן הלאו שמעת הן. הודענו כי כל עוד נמשכת המלחמה נגד גרמניה לא נפגע באובייקטים הצבאיים הנמצאים בארצנו המשועבדת. היה ברור איפוא, שלכשתסתיים מלחמה זו נצא למלחמת תנופה גם נגד האובייקטים הצבאיים של בריטניה בארץ-ישראל. ואת ההודעה הזאת על שני חלקיה קיימנו הלכה למעשה.

-על ידי המלחמה המתמדת בשלטון הבריטי הוצאנו, זו הפעם הראשונה ולפרק זמן של קרוב לארבע שנים, כל יוזמה מלחמתית מידי הערבים בארץ-ישראל. יוזמה זו היתה בידיהם החל מ-1920, בשנת 1921, בשנת 1929, והחל משנת 1936 עד אשר עבר הארגון הצבאי הלאומי, בפיקודו של דוד רזיאל, להתקפת-נגד על אלה שקמו להוכיח, עד פרוץ מלחמת העולם השנייה, כי לא תיתכן מדינה יהודית בארץ ישראל. מסמכים שנתפרסמו לאחרונה הוכיחו, כי עוד בשנות העשרים הראשונות החליטו גורמים בריטיים במזרח התיכון ובלונדון לבטל את משמעותה של הצהרת באלפור. מתוך גורמים אלה נרמז לא פעם לערבים, כי יקומו ויתקיפו את היישוב העברי. אבל לכל הדעות השתמשו הבריטים בהתקפות הערביות כדי להוכיח, גם בזירה הבינלאומית, כי ההתנגדות הערבית המקבלת אופי של התקוממות מזוינת ומוצאת ביטויה בדם ואש מונעת כל אפשרות של הגשמת "השאיפות היהודיות-הציוניות". ככתוב בהקדמה הזכורה פחות למכתבו המפורסם יותר של באלפור אל לורד רוטשילד. המרד העברי בארץ-ישראל חיסל לחלוטין מה שוודג'בוד קרא בשעתו "לא סיבה אלא אמתלא" לחיסול הציונות כלומר את היוזמה המלחמתית של הערבים בארץ ישראל. שינוי יסודי זה בא לידי ביטוי בדיונים ובדין וחשבון של הוועדה המעורבת האנגלו-אמריקנית משנת 1946, בדיונים בפני ועדת החקירה מטעם ארגון האומות המאוחדות, וכן בעצרת האו"ם עצמה.

-קמנו להוכיח כי התנגדות עברית מזוינת בארץ ישראל תמנע מן השלטון הבריטי כל אפשרות של קיום סדיר. האסטראטגיה שלנו בשטח זה היתה לפורר את האדמיניסטראציה הבריטית הרגילה, לא לתת לה מנוח להוכיח את אוזלת-ידה. זאת כידוע, הוכחנו. מתוך התבוננות וגם מתוך נסיון למדנו שהשלטון הבריטי בימים שבהם היתה קיימת האימפריה האדירה שהשתערה על ארבעים מיליון קילומטרים מרובעים יותר משהוא עומד על הכוח הוא נשען על הפרסטיז'ה. ודאי, גם פרסטיז'ה הוא גורם של כוח. אבל אם הבנת כי היא היסוד של השליטה, נסללה לפניך הדרך לפגוע בה. ואכן, בכל תקופת מלחמתנו המחתרתית שמנו לב במיוחד לפרסטיז'ה השלטונית הבריטית, לא רק בארץ אלא ברחבי תבל והשתמשנו בכל הזדמנות, בייחוד אם היא ניתנה לנו על-ידי הבריטים עצמם, כדי להלום ביסוד הזה של שליטתם. על כך היה מקונן מרה במשך כל שנות המרד העברי איש, אשר בשבילו הפרסטיז'ה האימפיאלית הבריטית היתה חשובה מעל לכול, הלא הוא וינסטון צ'רצ'יל.

-החלטנו על קיומה של מחתרת גלויה. ודאי, יש במושג זה סתירה מניה-וביה, אבל מציאות החיים יודעת פאראדוכסים כאלה. אמת בהם. בארצנו אין הרים גבוהים ואין יערות-עד, מהם יכולים להגיח בימינו פארטינזאנים ובהם הם יכולים להסתתר בין מיבצע למיבצע. שני האלמנטים הגירוגרפיים והטופוגראפיים האלה, העומדים לרשותם של פארטינזאנים, כפי שלמדנו מימי קדם ועד ימינו אלה, אם באירופה ואם באסיה, לא עמדו לרשותנו. משום כך, אולי בלית ברירה החלטנו לפעול ממעין מחתרת גלויה. חיינו בעיר ככל איש אחר כביכול. בה תיכננו והכינונו את המיבצעים הקרביים. השיטה היתה – "הלום והיעלם". לאחר המיבצע לא הלך איש מקרב חיילינו למקום סתר אלא, אם מותר להתבטא כך, הוא נעלם בתוך הקהל הרחב. מבחינה זו היתה המחתרת הארצישראלית שונה כמעט לחלוטין מארגוני המחתרת הידועים בחלקי עולם שונים.

-ההחלטנו לתת נשק בידי לוחמינו רק לצורך המיבצע המתוכנן. בעניין זה היו בתקופה ההיא הבדלי ידע ושיטה בין הארגון הצבאי הלאומי לבין ארגון לח"י. ארגון לוחמי חרות ישראל, אשר זכויות היסטוריות לו במלחמה נגד השלטון הבריטי, נהג בימים ההם לתת נשק בידי חבריו בדרך קבע. כפי שהוסבר לי על-ידי מפקדו, ניתנה ההוראה לנהוג כך לאחר שאברהם יאיר, מחוללו של ארגון לוחם זה, נרצח על-ידי המשטרה הבריטית. ואולם אנו סבוריים היינו, כי האסטראטגיה של מרד מחייבת להימנע מנשיאת-נשק יומיומית העלולה לסכן את הלוחם יותר משהיא נותנת לו בטחון חיים או כושר היעלמות. מצד אחר, התנגשויות ספוראדיות ופתאומיות בין לוחמים מזוינים לבין כוחות האויב, העולים עליהם בדרך הטבע בעוצמת האש, עלולות לגרום לשיבושים חמורים בתיכנון המיבצעים ובהוצאותם אל הפועל. באחד הימים ההם הובאו כל הנימוקים האלה בפני מפקדו של ארגון לח"י. עלי לציין, כי לקראת סיום התקופה שבה אנו עומדים החליט גם ארגון לח"י לא לתת עוד נשק אישי ללוחמיו. מאז גם אצ"ל וגם לח"י החזיקו נשקם במחסנים ולא הוציאוהו אל למיבצעיהם.

אלה היו ששת הכללים העיקריים באסטראטגיה ובטאקטיקה של המלחמה המחתרתית, כפי שקבענו אותם בתקופה הראשונה שנמשכה, כאמור, מראשית 1944 ועד נובמבר של אותה שנה.

בתקופה ההיא הנחנו גם את היסודות הארגוניים לצבא-מחתרת לוחם חילקנו את הארגון לארבע חטיבות ונתנו בהן סימנים: ח"ק, חת"ם, צ"ם, וי"ם. שתי החטיבות האחרונות, שפירושן הוא צבא המהפכה ויחידות מוחץ, לא יצאו מגדר תיכנון. החטיבות המעשיות היו הראשונות: ח"ק, כלומר חיל הקרב, שעליו הוטל להוציא אל הפועל את כל תכניותינו הקרביות וחת"ם, כלומר חיל התעמולה המהפכנית, שעסק בהסברה מתמדת של מיבצעינו. כלל גדול היה אצלנו: עשה והסבר, הסבר והוסף לעשות. גם מבחינה זו נבדלה מחתרתנו ממחתרות רבות אחרות. הבנו, ומעולם לא נעלם מנגד עינינו, כי המטרה היא מדינית, בעוד אמצעי הלחימה הם צבאיים. מטרה זו דורשת הסברה בלתי-פוסקת. עמנו עם-הספר הוא. צריך להסביר לו מה אנו עושים ואיך אנו עושים. וכך תמיד הסברנו, במידה שיכולנו לעשות כן, בלי להפר את חובת הסודיות.

בתקופה ההיא היו מיבצעים רבים לערך. מהם אבחר, לשם הבהרת השיטה והדרך, בשלושה. כוונתי להתקפה המשולבת על מפקדות הבולשת והמשטרה הבריטית; להרחקת המשטרה הבריטית מן הכותל המערבי ופריצת מבצריה במוצאי יום הכיפורים; ולכיבוש נשק מידי הבריטים. שני מיבצעים אחרים קדמו להתקפה המשולשת על מפקדות הבולשת הבריטית. אבל ההתקפה הזאת העמידה את המרד נגד השלטון הבריטי, בעיקר בעיני האנגלים עצמם אבל גם בעיני היהודים והערבים, באור שונה לחלוטין מזה שבו ניסו גרומים שונים לראות עד אז את ההתנגדות העברית. מבחינת ההשקפה האנגלית יש להזכיר, כי באחד הימים ההם פורסם מאמר אופייני ב"טיימס" בלונדון. העיתון הגדול הזה הוסיף להתייצב בכל עמודיו על בסיס הספר הלבן משנת 1939. המאמר הנזכר דן במה שעלול להתרחש בעתיד הקרוב בארץ-ישראל, אם בריטניה תקיים את המדיניות המוצהרת שלה, כלומר אותו ספר לבן. אחד הביטויים האופייניים ביותר, שבו השתמש בעל המאמר, נחרת בזכרוננו והסב את שימת לבנו. עלינו לצפות, כתב ה"טיימס", לכמות מתקבלת על הדעת של אלימות (A reasonable amount of violence), בארץ ישראל. במלים אחרות: בעל הנבואה המרגיעה, הניח, מתוך שלוות-נפש מקבולת כי בעקבות השלמת ההבטחה לחסל את הציונות יתרחש משהו מצד היהודים, יהיו מחאות ואי אלו פעולות בלתי חוקיות, אבל כל זה בגבולות מסוימים, או כפי שנאמר בכמות "המתקבלת על הדעת". ההנחה היתה, כי על כמות מעין זו של מה שנקרא מעשי אלימות של מחאה אפשר יהיה להתגבר בלי קושי מיוחד. אם ניקח אותם בחשבון מלכתחילה לא יהיה צורך להתחשב בהם בדיעבד, ונתקדם על ידי מדיניותנו המוצהרת לקראת פתרון בעיית ארץ-ישראל על ידי הקמת המדינה הפלשתינאית.

התקפת-מחץ של מחתרת עברית בשלוש ערים גדולות בבת-אחת, כמעט בדיוק באותה שעה, ביופו, ירושלים וחיפה, עם תוצאות קשות מאוד בשביל מפקדות שמורות ומוצרות של הבולשת והמשטרה הבריטית – בן רגע היו מפקדות אלו לתלויות על בלימה – התקפה מתוכננת ומשולבת כזו הוכיחה לבריטים, כפי שקיבלנו לגם ממקורותיהם, כי לפניהם יריב רציני מאד, שיילחם בשלטונם, הרחק מעבר לגבולות שהם שמו, בהתחכמותם כי רבה להתנגדות העברית.

טיהור הכותל המערבי

לקראת יום הכיפורים של שנת תש"י החלטנו לטהר את הכותל המערבי מן המשטרה הבריטית. בעיית הכותל המערבי היתה בשבילנו אחת הבעיות ההיסטוריות החשובות ביותר מאז הכיבוש הבריטי. האנגלים לא פסקו מלהתנכל לזכותו של עמנו על שארית בית תפארתו. בהשפעתם, ואולי ביוזמתם, קבעה ועדה בעלת אופי בינלאומי, כי הבעלות על הכותל היא, כביכול, למוסלמים, ואילו היהודים אין להם אלא זכות להתפלל על ידו. בגלל ההגבלות המשפילות הללו ובעקבותיהן הטילו השלטונות הבריטיים, בין השאר, איסור על תקיעת-השופר המסורתית ברחבת הכותל המערבי במוצאי יום הכיפורים. האיסור האווילי הזה הופר במשך שנים על-ידי בית"ר. מדי שנה בשנה היה נמצא מקרב שורות בית"ר מי שהחזיק שופר באמתחתו, ובבוא העת תקע בו את התקיעה הגדולה הקודמת לקריאה: לשנה הבאה בירושלים הבנויה. אולם מי שראה את המתרחש סביב הכותל המערבי לקראת סיום תפילת נעילה, לא יכול היה אלא להזדעזענוכח חילול השם מקומם הנפש של כל בן-תרבות, ובוודאי של כל יהודי מאמין, במקום הקדוש ביותר ובמקום הקדוש ביותר לישראל. קבוצות-קבוצות של שוטרים בריטיים היו נכנסות, משפנה יום, לתוך קהל המתפללים, ומצפות ואורבות. משנשמעה התקיעה ה"בלתי-חוקית", היו השוטרים הזרים מתנפלים מיד על קהל המתפללים שהקיף את התוקע ומנספים לתפסו. אלות הועפו באוויר וירדו על ראש גב ושכם, ללא הבחנה, של צעעירים וזקנים, אנשים ונשים. היתה זו תמונת-זוועה בלתי נשכחת. ובימים בהם הרימונו את נס המרד נגד השלטון הנכרי, לא יכולנו שלא לפקוד את הקודש בקודשי האומה ולא לעשות מאמץ לגול מעליו את חרפת השיעבוד. והחילול ביד זרים. שבועות מספר לפני יום הכיפורים ההוא החילונו במערכה. כמעט מדי יום ביומו פירסמנו כרוזים, הודעות ואזהרות, בהם הודענו כי לא נרשה בשום פנים ואופן למשטרה הזרה להיכנס לרחבת הכלות כל יום הכיפורים. היתה זו מה שמקובל לקרוא לוחמות פסיכולוגית. אבל הקהל לא יכול היה לדעת, כפי שגם האנגלים לא ידעו, איך תיכננו את המיבצע הזה עד תומו. האמת ניתנה להאמר, כי היתה בימים ההם מתיחות וחרדה רבה בקרב הציבור רבים הניחו וחששו, שאם הממשלה הבריטית לא תטה אוזן קשבת לאזהרתנו, ומטעמי פריסטיז'ה שלטונית תשלח את המשטרה אל רחבת הכותל, יעמדו בה חייליו עם נשק ביד ותפרוץ התנגשות-דמים שאחריתה מי ישורנה. צר היה לנו מאוד, שלא היה בידנו אלא בדיעבד להסיר את החשש הזה מלבם של בני עמנו. הסיבות מובנות.

תיכננו את המיבצע על כל שלביו. בעוד אנו מחליטים להזהיר את הבריטים שלא ייראו ברחבת הכותל המערבי ולהעמיד בה תועק, גמרנו אומר לא לשלוח לתוך הרחבה אפילו אדם אחד מזוין. אך במוצאי יום הכיפורים, בעוד עיני השלטון מופנות אל חרושלים, החלטנו לערוך התקפה על מבצרי המשטרה הבריטית, הלוא הם מבצרי טיגרט המפורסמים, באזורי הארץ האחרים. והיה אם האנגלים ישימו לב לאזהרתנו ולא ישלחו עוד את שוטריהם אל הכותל, הצלחנו מבחינה מוסרית; בפעם הראשונה, לאחר חמש-עשרה שנים יתפללו היהודים ביום הכיפורים ליד האבנים ההיסטוריות ויסיימו את תפילתם בקול השופר כמקובל מדורי דורות, ואיש לא יפריע בעדם. אם לא ישימו לב לאזהרתנו, ירדפו את התוקע ויפריעו את התפילה, תתפרש ותובן ההתקפה על מבצרי המשטרה, שעות מספר לאחר מעשה-החילול האנגלי כתשובה מידית של המחתרת לאותו מעשה בלתי נסבל. התוצאה שהושגה היתה משולשת: המשטרה הבריטית הואילה לא להופיע ברחבת הכותל המערבי ביום הכיפורים תש"ה. כפי הנראה, בסתיו של שנת 1944, לאחר שורת המיבצעים הקרביים שלנו, התייחסו השלטונות האנגליים ברצינות לאזהרתו של הארגון הצבאי הלאומי.

השוטרים הבריטיים לא נכנסו עוד לרחבת הכותל, אלא עמדו עד תום התפילה, לרבות תקיעת השופר, מחוצה לה. כפי שהמודיעין שלנו, הרואה ואינו נראה, מסר לנו בדיעבד, הופיעו השוטרים הבריטיים בסביבת הכותל, לא ברחבתו ובלי שמספריהם יקשטו את שרווליהם. כפי הנראה, נהגו כך ליתר זהירות. ואילו במוצאי יום הצום בוצעה, כמתוכנן, התקפה על ארבעה מבצרי טיגרט. משניים מהם, אשר ההתפקה עליהם הוכתרה בהצלחה מלאה, הוציאו חיילינו כמות של נשק ותחמושת, בימים ההם כלל לא-מבוטלת, שהובאה למחסני המחתרת.

מארבע מאות – לעשרת אלפים

כיבוש נשק בריטי, בידי לוחמינו היה לנו לאחת השיטות המקובלות של הלחימה. השתמשנו בה במידה גוברת והולכת בארבע תקופות המרד שלאחר-מכן. כך גדל כוחנו בתהליך המלחמה עצמה. מתי-מעט היינו. משהתחלנו, לא התפקדו אלא פחות מארבע מאות לוחמים בשורותינו; לקראת סיום מערכותינו הצבאיות התקרב מספר לוחמי הארגון במולדץ ובמילואי הגולה, לעשרת אלפים. נשק מועט ביותר היה בידינו משהתחלנו במלחמתנו, אך את מרבית נשקנו כבשנו במשך השנים מידי האויב עצמו. ניתנה בכך הוכחה ממשית ומשכנעת, כי באידיאל גדול, באמונה בצדקתו ובהחלטה ללחום על הגשמתו אפילו חוסק נשק לא יהיה למכשול בדרכך, כי תמיד תוכל לכבוש את אמצעי הלחימה מידי האויב.

בקשר למיבצע המשולב במוצאי יום הכיפורים תש"ה הודענו, כי נתבע מאת השלטון הבריטי הכרה בזכותנו כקומבאטאנטים, כפי שדרישה זו הוצגה על-ידי בעלות הברית בשביל לוחמי המחתרת באירופה. הודעה זו משנת פרסמה בסתיו של שנת 1944 נראתה תיאורטית לחלוטין, אולם בה הונח היסוד לכל מה שהרחש בשנות המרד שלאחר-מכן לגבי נסיונותיו ורצונו של השלטון הבריטי להוציא להורג על-ידי תלייה את שבויי המחתרת.

התקופה השנייה התחילה בנובמבר 1944 (הסתיימה בספטמבר 1945) שמה העברי מן הראוי היה שייקרא "העונה", אבל שמה המקובל, שייזכר בוודאי לדורות, יהיה דווקא הלועזי. בקיצור, הכוונה ל"סיזון".

כבר בחודשי הקיץ של שנת 1944 התחילו מגיעים לאוזנינו איומים, שאם לא נפסיק את מלחמתנו נגד השלטון הבריטי, יסתער עלינו ארגון ה"הגנה" ויחסלנו. כדי למנוע הוצאתם לפועל של איומים אלה החליטה מפקדת הארגון הצבאי הלאומי, עלי לקיים פגישה עם יושב-ראש הסוכנות היהודית, על-פי הצעתו של שליחו האישי. הפגישה הזאת בינינו לא נתקיימה. ימים מספר לפני המועד שנקבע הודענו יושב-ראש הסוכנות היהודית, כי נציגו האישי יביא בפנינו את השקפתו ואת השקפת הסוכנות היהודית. היה זה על-פי כל הסימנים אדם, שנהנה מאמונו המוחלט של מר בן-גוריון. ההודעה שנמסרה לנו אמרה: פיו – כפי. אינני מכחיש, כי כאשר נפתחה הדלת ולחדר נכנס שליחו ונציגו האישי של יושב ראש הסוכנות היהודית היתה הופעתו כהפתעה לי. ראיתי לנגד עיני את ד"ר משה קליינבוים, הלא הוא ד"ר סנה.

השיחה בינינו היתה ממושכת. נדרשנו במפורש להפסיק את מלחמתנו נגד השלטון הבריטי. הדרישה, כמובן, נדחתה. אבל החלק המעניין ביותר בשיחה היה מוקדש להסברת הפרספרטיבה לאחר גמר המלחמה, כפי שנראה בימים ההם בעיני הסוכנות היהודית ומנהיגיה. התברר שמנהיגים אלה סמכו על כך כי אנגליה תיתן לנו מדינה יהודית. היסוד להנחסה זו, או לפי מה ששמעתי בערב ההוא לבטחון הזה, נמצא בשיחה בין וינסטון צ'רצ'יל לבין ד"ר וייצמן המנוח. צ'רצ'יל, כפי שנמסר, אמר את הדברים הבאים: אני חילקתי את ארץ ישראל בפעם הראשונה (הכוונה לקריעת עבר הירדן מזרחה משטח הבית הלאומי בשביל העם היהודי), אני אשוב ואאחד אותה, ואחר כך אחלק אותה פעם נוספת, ואתם תקבלו "את השזיף הגדול ביותר מן הפודינג". בזכות הבטחה זאת ועל יסודה היו מנהיגנו משוכנעים, שאין צורך להילחם, אין טעם להילחם, ואפילו אסור להילחם. הרי אנו עומדים לקבל את השזיף מן הפודינג! לא פחות אופיינית מזו ההבטחה המתוקה היה הסברו האישי של צ'רצ'יל, כפי שנמסר לחוגי הסוכנות היהודית על-ידי בנו ראנדולף. ראש ממשלת בריטניה באותו זמן התבטא כך: אחר המלחמה לא יהיה עוד דבר, שאני ורוזבלט לא נוכל יחד לעשותו. וינסטון צ'רצ'יל הוא, בלא ספק, אחד מגדולי האנושות והגדול בין מדינאי תקופתנו. אמת זו יש לומר על אף יחסו אלינו בתקופה השואה הגורלית, שבה עמדו לרשותו לא רק כשרונו בלבד אלא גם אמצעי שליטה וביצוע. אבל הדברים שהוא השמיע, כפי הנראה כדי לנסות לקיים את "השקט והסדר" באזור הרגיש של ארץ-ישראל, היו לא רק מעורפלים וסתמיים בכוונת-מכוון, אלא גם קלי דעת מעיקרם. מיד עם סיום המלחמה נגד גרמניה, בקיץ של שנת 1945, לא היה עוד צ'רצ'יל ראש ממשלת בריטניה, ואילו רוזבלט, גם אם נבחר ברביעית להיותנשיא בארצות-הברית, הלך לעולמו על סף סיום המלחמה. מסתבר, כי עמנו היה צריך לדחות כל מאמץ עצמי להצלה, לשחרור ולגאולה, בגלל הבטחתו של אדם אחד, שלפיה הוא ואדם שני יוכלו אחרי המלחמה העולמית לעשות כל מה שירצו לעשות.

גירוש ה-251

בעצם הימים ההם גורשו מארץ ישראל למחנה ריכוז באפריקה 251 יהודים, רובם לוחמים מאצ"ל, קצתם מלח"י וקצתם אזרחים שלא נמנו עם שום ארגון לוחם. על גירוש זה מסר הודעה דראמאתית בפארלאמנט הבריטי וינסטון צ'רצ'יל עצמו, והביע את תקוותו, כי על-ידי האמצעי החדש שננקט על-ידי השלטונות הבריטיים תושג המטרה וייפסק מה שהוא, ולא רק הוא קרא "הטירור". צ''רצ'יל תבע אז במפורש, כי הסוכנות היהודית תשתף פעולה עם השלטונות האנגליים בדיכוי המחתרת העברית הלוחמת ובחיסולה. קריאה כזו יצאה גם מלפני שני המפקדים הבכירים של כוחות הבריטיים באזור. שוב נמסרה בדראמאתיות הודעה רשמית, בה נאמר, כי המפקד הראשי של צבאות בריטניה במזרח התיכון קיים פגישה מיוחדתעם מפקד חיל-המצב הבריטי בארץ ישראל, ועם מזכירה הראשי, והם קוראים ליהודים בארץ ישראל לשתף פעולה עם השלטון נגד מה שכונה הטירור היהודי.

בשלב ההוא היה שיתוף פעולה מיבצעי הדוק בין אצ"ל ובין לח"י. כנגד קריאת המפקדים הבריטיים החליטו שני ארגוני המחתרת אף הם לפרסם הודעה, שבה נקראו אזרחיה היהודיים של ארץ ישראל שלא לשתף פעולה עם השלטון האנגלי אלא לעזור ללוחמים בו. ודאי, היה הבדל יסודי מאד מבחינת הכוחות, שעמדו לרשותם של האלמונים שפירסמו קריאתם אל אחיהם, והכוחות שעליהם חלשו שני השליטים, אישים ידועי-שם של בריטניה הגדולה. אבל בהפגנה קטנה זו נתנו ביטוי להכרת הריבונות של במולדתנו. יש לציין, כי הכרה זו ליוותה אותנו כל ימי המלחמה. לוחמינו היו משוכנעים לחלוטין, כי מעשיהם לא זו בלבד שהם טובים אלא גם חוקיים, בעוד מעשי המשעבדים לא רק רעים הם אלא גם בלתי חוקיים. הכרה פנימית זו היתה למקור כוח מוסרי אדיר לכל לוחמי המחתרת. אך יש להודות, שהודעתם של שני המפקדים הבריטים השיגה תוצאות מעשיות יותר מאלו שהושגו על ידי קריאתנו.

בימים ההם נפגשנו, בפעם הראשונה ובפעם האחרונה, עם ראש מפקדת ההגנה, אליהו גולומב. הוא אמר לנו במפורש, שאם לא נפסיק ללחום יחסלונו. ניסנו להסביר שאין שום טעם באיום זה. אין אנו רוצים בשום התנגשות עם גורם עברי כלשהו. אמרנו שאנו נלחמים בשלטון הבריטי, ובו בלבד. אתם, הנציגים הרשמיים של היישוב, טוענים שאין אתם רוצים ללחום בשלטון הזה. רצונכם – כבודכם. הסתייגו ממלחמתנו, ואם רוצים את הרשות בידכם גם לגנותה. אבל על שום מה אתם צריכים להפריע לנו, או לפגוע בנו? אם האנגלים יבואו אליכם בדרישותיהם, אמרו להם: אנו מגנים אותם, אבל בסופו של דבר, אתם האנגלים, על-ידי כל מה שאתם עושים בארץ-ישראל, ובייחוד בימים אלה של השמת היהודים באירופה, גורמים מרירות גוברת והולכת; איך נוכל לשתף פעולה עמכם במצב שבו אתם מדכאים את היישוב ונועלים את שערי הארץ בפני בני עמנו? עלי להעיר בדרך אגב, כי לא חלפו אלא שנתיים מאז הצענו לסוכנות היהודית ללכת בדרך הזאת, ודוברה השמיע דברים דומים, ואולי זהים, באוזני הוועדה האנגלו אמריקנית המעורבת, ועל ידיה באוזני האנגלים עצמם. אבל בסתיו של שנת 1944 נפלו כל הסברינו על אוזנים אטומות. נפרדנו בלב כבד. באוזנינו הדהדו המלים: נחסל אתכם.

לאחר גירוש 251 יהודים עמדנו, אצ"ל ולח"י במשותף, לבצע פעולות נרחבות בנקודות שונות בארץ. בגירוש ראינו אמצעי דיכוי מן הסוג החמור ביותר. החלטנו והודענו, כי לא נעבור עליו לסדר היום. אין לפרש החלטה זו כאילו בשלב ההוא נקטנו שיטה של "תגובות". בראשית דרכנו קבענו, כי מלחמתנו מלחמת שחרור היא והמשכה אינו תלוי במעשה זה או זה של השלטון שנגדו קמנו ללחום עד רדתו. אבל כמו בעניין הכותל המערבי כן גם בקשר לגירוש הראשון או במקים מיוחדים אחרים, הכרנו כי יש צורך להשיב במישרין על פעולות-דיכוי מיוחדות. הגירוש דרש, לפי הכרתנו, תגובה מלחמתית מיוחדת ומיידית. ראשית, רצינו להוכיח כי שווא תקוותם של האנגלים לשבור באמצעי זה את רוחם של הלוחמים. שנית, היה עלינו לנסות ולמנוע גירושים נוספים. תיכננו מיבצעים רבים, אולם אפילו אחד מהם לא הוצא בתקופה ההיא אל הפועל. לפני אחת הישיבות המשותפות של נמיגי מפקדות אצ"ל ולח"י הגיעה אלינו בראדיו ידיעה על ההתנקשות שבוצעה בקאהיר בלורד מוין, בידי שני חברי לח"י, אשר בעקבותיה עלו בגבורה ובקדושה על הגרדום. מאורע זה עורר בהלה והיסטריה בקרב "היישוב המאורגן", שחזרה בתקופת המרד רק פעם אחת נוספת, כלומר לאחר המיבצע במלון המלך דוד. ומיד נפתח ה"סיזון", אשר כל זעמו הופנה נגד הארגון הצבאי הלאומי, ונגדו בלבד.

לא תהיה מלחמת אחים

בוועידת ה"הסתדרות", שהתכנסה בימים ההם, נשא יוש-ראש הסונות היהודית נאום ארוך, אשר כל שיקראהו היום תהיה מנת חלקו תדהמה רבה. ראיה לדבר, שבתערוכת המרד, למלאות עשר שנים לחידוש עצמאותנו, הוצג מיסמך ובו חלק מן הדברים המקוריים שהושמעו על-ידי מר בן-גוריון בוועידה של ה"הסתדרות". אנשים רבים אשר קראו את המיסמך הזה נדו בראשם ואמרו, כי מזוי, הוא. הם לא העלו על דעתם ולא האמינו, או שלא רצו להאמין, שדברים כאלה יכלו להישמע. אבל המיסמך היה, כמובן, אמיתי. הדברים הושמעו. אביא מהם משפטים ספורים:

"... ולכן במידה שהשלטון והמשטרה הבריטיים מעוניינים בביעור הטירור במידה זו אנו משתפים אתם פעולה". כדאי לשים לב לאירוניה שבמשפט זה. הכוונה היתה לומר, שאולי השלטון והמשטרה הבריטיים אינם מעוניינים כלל ב"ביעור הטירור". תיאוריה מעניינת זו חזרה ונשנתה גם בתקופות-המרד שלאחר-מכן. לעתים היה עלינו לקבל רושם שהבריטים מעוניינים ממש שנילחם בהם, והיינו צריכים להשתכנע, שהם רוצים כי נפרוץ את מבצריהם ונהרוס את בסיסיהם ולא ניתן להם מנוח ונפגע לעיני כל העמים בפרסטיז'ה שלהם, ועוד:

ולהן נאמר בנאום ההוא: "בלי עזרה לשלטונות ובלי עזרת השלטונות לנו לא נצליח לעקור את הנגע". והקריאה ל"עקירת הנגע" משולשת היתה: לגרש מעבודה, לא לתת מקלט ומחסה ולשתף פעולה עם השלטון והמשטרה הבריטיים. קריאה זו הוגשמה. הסיזון התחיל ונמשך עד שלהי הקיץ של שנת 1945. לוחמינו נחטפו מבתיהם וברחובות, הושלכו למרתפים, הוכו ועונו. רוב החטופים הוסגרו לידי המשטרה הבריטית. זו היתה מנת חלקם של טובי מפקדינו. הבולשת הבריטית היתה מופיעה ביבית או בדרך-המלך,וצידה שליח "המוסדות הלאומיים" האומר לשוטרים הזרים:"זה האיש. קחוהו". מפקדים וחיילים אחרים הוסגרו על-פי רשומות שנמסרו במישרין למפקדת הבולשת הבריטית.

נוכח חרפה זו של חטיפות, הלשנות והסגרות, עמדה לפנינו השאלה: מה לעשות? החלטנו להבליג, ובכוונה הריני מטעים מלה זו. גמרנו אומר להוסיף וללחום נגד השלטון הבריטי במידת האפשר, אך לא להפעיל את נשקנו נגד רודפינו מבית. אמרנו: לא תהיה מלחמת-אחים. משגברו הרדיפות אי אפשר היה לטעון כי הודעה זו היתה מדויקת. היה היתה בימים ההם מלחמת אחים בסיוע השלטונות הבריטיים ובעזרה להם. היתה זו אחת המלחמות האכזריות ביותר. הן בלאו הכי לא היינו רבים בתקופת מלחמתנו הראשונה. ומדי יום ביומו, מדי חודש בחודשו, נידלדלנו מטובי הכוחות שלנו. אולם במחיר כל הקרבנות שהקרבנו בעשרת חודשי ה"סיזון" החלטנו למנוע מלחמת-אחים הדדית. השוכנעים היינו, שאם תפרוץ יקיץ הקץ על תקוות האומה לשחרור וגאולה. הוראה ההבלגה כלפי פנים בוצעה על-ידי כל לוחמינו ללא סייג ועד תום. לא היה אפילו איש אחד בשורותינו שהפר אותה. אך האמת היא שהיה בתקופה ההיא מעין משבר-אמון, הראשון והאחרון בין הפיקוד ובין הלוחמים. לא מעטים היו הלוחמים, שלא הבינו את הדרך הזאת ובלבם פנימה לא השלימו עמה. זעקתם מרה היתה: עד מתי נבלוג ולא נקום על רודפינו ולא נלמדם לקח, כפי שיש לאל ידינו לעשות? אלו היו ימים מרים ביותר. על ההרגשה שאי-אפשר כלל לתאר אותה, הקשורה באבידות הראשונות, נוספו הכאב והצער הקשורים בחרפה של נפילת טובי המפקדים והלוחמים והסגרתם בידי רודפים מבית. יש לזכור, כי בארגון-מחתרת לוחם אין מנהלים "סטאטיסטיקה" אבידות. כל איש בו יקר הוא, מתנדב, קרוב ואהוב.

רודפינו היו מפרסמים מדי פעם בפעם הודעות, שבהן בישרו לעצמם ולאחרים כי האצ"ל חוסל ולא תהיה לו עוד תקומה. היתה בהודעות אלו מידה רבה של התרברבות. אומנם כן, סבלנו, נרדפנו על צוואר ונידלדלו שורותינו, אך כוחנו היה עמנו. במקום אלה שנפלו בשבי באו מפקדים ולוחמים אחרים. על אף כל הקשיים הוספנו, אפילו בימי הסיזון, להוציא אל הפועל מיבצעים נגד השלטון הבריטי. מובן מאליו, שמיבצעים אלה לא יכלו להיות אלא מוגבלים בכמות בגלל הבילוש הבלתי-פוסק של אלפי רודפפים בעיר ובדרך, שנצטוו לעקוב אחרי לוחמינו, לתפסם ולהסגירם. אבל את המלחמה עצמה נגד השלטון הנכרי לא הפסקנו. ומיד עם כמר מלחמת העולם השנייה ערכנו את ההתקפות על אובייקטים צבאיים, כגון גשרים וצינו-הנפט החיוני קירקוק-חיפה. על פגיעה אחרונה זו התאוננה מרה הממשלה בלונדון, בייחוד באוזני ארצות הברית של אמריקה, להזכיר כי הצינור הזה דרוש להספקה חיונית בשביל הצבאות המועברים למזרח הרחוק להמשך המלחמה נגד יאפאן. אבל אנו כזכור הטלנו על עצמנו את ההגבלה בעניין אובייקטים צבאיים רק בקשר למלחמה נגד גרמניה הנאצית. ושוב את אשר אמרנו קיימנו.