המצב המדיני והבטחוני (הרצאה בפני מועצת תנועת החרות) – בשלושה חלקים

חלק א'
אדוני היו"ר, חברי הנשיאות, חברי הכנסת, חברי המרכז, ההנהלה והמועצה לתנועת החרות, חברי ההנהלה של איגוד חרות הצה"ר, אורחים נכבדים, גבירותי ורבותי. בבואי למסור לכם דין וחשבון על המצב המדיני והצבאי אחלק את הרצאתי, שאשאנה כיו"ר מרכז תנועת החרות, לשלושה חלקים על פי תקופות הימים. מן ה-15 במאי 1967 ועד ה-1 ביוני 1967. מן ה-1 ביוני עד ה-11 בו ומן ה-11 ביוני עד היום ועד בכלל. אולם לא אוכל להתחיל בהרצאתי לפני שאומר דברים עיקריים על התקפת הדמים של האויב המצרי על ספינת המלחמה הישראלית "אילת" ליד חופו של סיני.
גבירותי ורבותי, לא רק עלינו אלא גם על האויב לדעת את כל חומרת הפשע שביצע, בהתקיפו ובהטביעו בלב ים, את ספינת המלחמה הישראלית "אילת". האויב פגע בצורה, שאין קשה ממנה, בריבונות ישראל, בכלל הגדול של שיט בלתי מופרע בים הפתוח, בהתחייבותו על פי הסכם הפסקת האש הכללית, הוא שפך את דמם של עשרות מטובי בנינו, והתכוון להוריד למצולות את הצוות כולו. בקשר עם פשע זה כדאי להזכיר את הגדרת התוקפנות אשר ברית המועצות דווקא הציעה בשעתה לשכנותיה באירופה ובאסיה. ומאז היא שבה ומציעה הגדרה זו בפני המוסדות הבינלאומיים.
באמנה מיוחדת אשר רוסיה היתה ייזמתה, נאמר, בין השאר, כי בסכסוך בינלאומי תיחשב לתוקפן המדינה אשר תבצע ראשונה, עם או בלי הכרזת מלחמה "התקפה על ידי חיל הים על אניותיה של מדינה אחרת". שום מדינה בעולם לא היתה עוברת לסדר היום על מעשה דמים פיראטי שכזה; אף ישראל כך.
ב-15 במאי, ידידים יקרים, החל נאצר לרכז בצפון סיני את חילותיו, את אוגדותיו וחטיבותיו המשוריינות. מן היום ההוא קמו והיו חילוקי דעות בישראל בהערכת האיום, הנובע מריכוזי כוחות אלה ליד גבולה הדרומי של מדינת ישראל. בחוץ לארץ אמרו מומחים צבאיים, כי אין שום סכנה צפויה או נשקפת למדינת ישראל מריכוזי הכוחות המצריים הללו. מומחים בשטח צבאי ניסו להבהיר לנו, כי הצבא המצרי התפרס ונכון במה שנקרא "מערך הגנתי" ולא במערך "התקפתי". משהובאה בפנינו האבחנה הזו, דחינו אותה ללא סייג. אמרנו, הן למדינאים שלנו והן, באמצעותם, למומחים הזרים האלה, כי אבחנה זו אין לה כל משמעות מבחינה בטחונה של מדינתנו. בדרך כלל אין מערך אופנסיבי גרידא. כל צבא הנערך להתקפה חייב להתכונן גם להגנה. ואילו בימינו, עם הנשק מהיר הירי, ועם היחידות מהירות התנועה, ניתן משך זמן קצר מאוד להפוך מערך הגנתי להתקפתי.
בעינינו, הדבר העיקרי והמכריע הוא לא אם האויב נערך במערך אופנסיבי או דפנסיבי, אלא אם מערכו הוא אגרסיבי. ולא היה שום ספק בעינינו כי המערך אליו יצאו חילות מצרים דרך קהיר ואלכסנדריה לאורך כל חצי האי סיני, הוא מערך תוקפני לפי ההצהרות של הרודן המצרי עצמו והודעותיהם של עושי דברו.
מבחוץ ומבפנים הושמעו הודעות, לפיהן, החל מן ה-15 במאי, ריכוזי הצבא המצרי אינם אלא, לפי שעה, הפגנת ראווה, כדי להשיג יתרונות ומטרות פוליטיות. אנחנו נתנו הערכה אחרת לריכוזים ההם. ב-19 במאי, בשם תנועתנו, נאמרו הדברים הבאים:
"אולם, העיקר הוא להתבונן במעשיו ובאיומיו של האויב. מצרים הודיעה, כי אם ישראל תתקוף את סוריה, – זהו הנוסח הנאצרי, – תצא מצרים להתקפה על ישראל. איום זה לווה, ומוסיף להיות מלווה, בריכוזי צבא בקרבת ישראל והסביבה. נוכח הודעות ועובדות אלה התנהלה בישראל, וממנה, מערכת הסברה מודרכת אשר דומה לה, או מוזרה ממנה, קשה למצוא."
בכל אלה, נאמר לנו, אין אלא הפגנה לראווה, או ראווה לשם הפגנה. וקשה, אם בכלל אפשר להבין, מהו ענייננו להשמיע פירושים כאלה לדבריו ומעשיו וכוונותיו של האוייב. באשר לכוונות, מיהו היכול לטעון כי הוא חדר למוחם של בעליהן ומשם הוציאן לאור היום. פסיכואנליזה חובבנית של אוייב עדיין לא קבעה את מדיניותו. גם בכך יש לבני דורנו נסיון רב. עליו יש להוסיף, כי כאשר מתרכזים צבאות ומושמעים איומים יש וקורה משהו לאו דווקא על פי הכוונה המוקדמת. ובינתיים נהגה תעמולה הרשמית לא רק בניגוד לענין הלאומי הגלוי, אלא אף בסתירה לכל מקובל בעולם. בכל הסכם בינלאומי לרבות מגילת האו"ם, ואף הסכמי שביתת הנשק, קיים איסור לא רק על תוקפנות, אלא גם על איום בה. קמה מצרים ובאזני העולם כולו היא אומרת, כי תתקוף את מדינת ישראל. באו תועמלנים וקובעים, אף באזני כל העמים; בלוף. לא פשע; צחוק. ודאי, אין לנו שום צורך או סיבה להיבהל מפני איומיו של נאצר, אבל מדוע צריכים אנחנו לטהרו מן העוון של איום גלוי וישיר של תוקפנות. באשר לריכוזי צבא עויינים נקראות מדינות, או מסכימות, להוכיח, כי הם אינם קיימים ואילו מצרים, להיפך. היא לא רק משלחת חילותיה לעבר ישראל, אלא אף מתפארת בכך, ושוב מדוע עלינו לנקותה על ידי האמירה: "לא רציני".
*
ב- 22 לאותו חודש מאי נתקיים דיון מדיני בכנסת, כשבשמו של גוש תנועת החרות – המפלגה הליברלית נאמרו הדברים הבאים:
"יש חילוקי דעות בינינו. אנו ניתן להם ביטוי. ויש צורך מול פני האויב באחדות לאומית, וגם לה ניתן ביטוי. הדיון, לפי הערכתנו, הוא חובה פרלמנטרית לאומית ממדרגה ראשונה. כך נהגנו בימים עברו, גם בימי מבצע סיני, לפניו ואחריו כך ננהג גם בימים אלה.
"מקום שם אין בהלה – אין צורך בארגעה, לא היו ואין שום סימני בהלה בקרב העם הזה ששב והוכיח את אומץ-לבו בשעת מבחן. אולם הרגעה מלאכותית הנוגדת את העובדות, יש בה מן הנזק, היא מאפילה על ראייה, החייבת להיות מפוכחת. היא מחלישה את מידת הערנות הדרושה לעת סכנה אם בפועל ואף בכוח. עמנו חייב לדעת את העובדות לאשורן, מצבנו הבטחוני בימים האחרונים הוחמר, ההחמרה לא במהרה תחלוף. את האמת הזאת חייב לדעת העם שעמד במבחנים רבים, והוא יודע, כי הנה הוא מוקף אויבים הרוצים להכחידו מגוי, גם אם לפעמים קמים מוכים, או מכים בסנוורים, המנסים להשכיח מלבו את האמת הזאת.
"עמנו אינו רוצה בשפיכות דמים. בדור הזה הוא נתן, או נלקח ממנו, קרבן דמים, כמוהו לא היה מאז היות האדם עלי אדמות. הוא לא ישלים בשום פנים ואופן עם שפיכת דם יהודי בארץ אבותיו, עם פגיעות בריבונותו הממלכתית, עם מעשי איבה וחדירות, ונגד תוקפנות זו יפעיל את זכותו להגנה לאומית-עצמית המוכרת במשפט הבינלאומי. הכל יודעים כי מצרים מקיימת עם ישראל מצב מלחמה. ואם מדינה כזאת שולחת לעבר גבולותינו את חילותיה, את טנקיה, את מרגמותיה, את תותחיה – זהו איום גלוי ומפורש בתוקפנות. כך מבין העולם כולו תזוזה מעין זו של צבאות, בנקודת מפגש של שתי מדינות שביניהן, לפי הכרזת אחת מהן, קיים מצב מלחמה.
"זיכינו את מצרים בימים אלה מן העוון השני של איום בתוקפנות גלויה. בינתיים נוצרו עובדות, והעם חייב לדעת אותן לאשורן. עומדים צבאות חמושים, דרוכים אחד מול השני. ראש הממשלה גילה היום את מספר החיילים המצריים העומדים בקדמת סיני. מספר זה מגיע לשמונים אלף חיילים עם שריון, עם אווירונים, עם תותחים, אנחנו כמובן מוכרחים להעמיד נגדם כוח ישראלי. הרודן המצרי נוהג במה שנקרא בלע"ז, ״ברינקמנשיפ״ או מה שאפשר לכנות בעברית אולי ״על-ספיות״. עד היכן תגיע העל-ספיות שלו? אפילו אם לא תפרוץ מערכת שדה כללית, טוטלית, כאשר צבאות כאלה, מחנות כאלה, חמושים ודרוכים עומדים אחד מול השני, כל דבר עלול לקרות ועלולות להתרחש פעולות איבה חמורות מאד. כמה זמן יכולים צבאות חמושים כאלה לעמוד זה מול זה מבלי שתהיינה פעולות איבה? חופש השיט מאילת ואל אילת, חוק בל יעבור הוא, ועל כך אין להוסיף.
"האוייב בדרום מאיים עלינו בתוקפנות אם אנו נפעיל את זכותנו להגנה לאומית עצמית מול התוקפנות של האויב בצפון. אילו היה איום זה מצליח, אם היינו משלימים עם מעשי איבה, מודרכים על-ידי סוריה ומבוצעים על-ידי שליחיה, משום שמצרים מאיימת עלינו בתוקפנות משנפעיל את זכותנו להגנה לאומית עצמית – אזי לא זו בלבד שהיה זה נצחון בלתי-משוער לאויב, אלא מדינתנו היתה הפקר, דם יהודי היה מופקר, ריבונותנו היתה ללעג. משום כך יש לומר במפורש באוזני הכל, כי האיום בתוקפנות מדרום לא יניע את ישראל להשלים עם תוקפנות מצפון. ואם תימשך התוקפנות הזאת תעמוד ישראל בשער, ותפעיל את זכותה להגנה לאומית עצמית, והתקפה על התוקפן איננה תוקפנות אלא הגנה לאומית עצמית. הוא הדין להיפך. היום גם הסורים טוענים שאם יתרחש משהו בדרום אז המה יתקיפונו מצפון. שוב, אילו היה האיום הזה פועל, והיינו נכנעים לו מצפון, אם נפעיל את זכותנו להגנה לאומית עצמית בדרום – היתה מדינתנו ריבונותה וחיי אזרחיה הפקר. ויש איום בתוקפנות מחודשת מדרום. אך היום הודיע אותו ארגון המתקרא ״ארגון השחרור״ שחבריו ניצבו על קו שביתת הנשק ברצועת עזה הכבושה, כי הוא עומד לחדש את המעשים של הפדאינים, ורדיו קהיר קרא בגלוי לתמוך במעשים אלה, בדיוק כמו שרדיו דמשק קורא לתמוך במעשי "אל־פתח".
"נקשיב להודעות האלה ונאמר מלכתחילה כי שום איום בתוקפנות נוספת לא יכניע את ישראל להשלים עם תוקפנות קיימת ונמשכת. את הדברים האלה עלינו להשמיע באוזני אויבינו, באוזני הגורמים הבינלאומיים ובאוזני עמנו. ודאי, עמנו עומד שוב במבחן, והוא עומד בו בכבוד, בניו הלכו כפי שנקראו, והם יודעים שהשירות אינו קל, ואין לדעת מה ילד יום או ליל. אנו מתגאים בהם ושולחים להם את ברכתנו. יהיו חילוקי הדעות בינינו על המשגים שנעשו, על המחדלים על ההסברה המכשילה, אשר יהיו, באשר לעמידת העם מול האויב הוא יעמוד מאוחד, ומאחורי בניו מלוכד, בהאמינו כי הם, בנינו, ירתיעו את האויב מפני תוקפנות או – ידבירוה".
*
ההתפתחות שחלה על רקע שתי ההערכות האלה, כפי שהבאתי אותן בפניכן, בתוספת הוכחות ומסמכים, ידועה לכולם. בין ה-15 למאי ועד ל-1 ליוני נכרתה ברית תוקפנות משולשת בין מצרים סוריה והממלכה שהיתה קרויה "ממלכת ירדן". עמדנו בפני תכנית התקפה בכל שלוש החזיתות, ועלינו לומר את זאת היום, דווקא לאחר הישועה שהיתה למנת חלקנו, לעצמנו לבני עמנו, ולכל העמים, כי אמנם כן עמדנו בפני סכנת השמדה. כוחות צבאיים אדירים רוכזו נגדנו בבת אחת בשלוש חזיתות. המטרה המוצהרת של האוייבים בצפון מדרום ומזרח היתה, לא רק לעלות לכבוש את החלק של ארץ-ישראל שהיה בידינו, אלא להשמיד איש, אשה וילד. זאת היתה המגמה, זאת היתה המטרה, ולאור הסכנה ההיא שכמותה לא היתה נשקפת לעמנו מאז שנת 1945 הוקמה ב-1 ביוני 1967 ממשלת הליכוד הלאומי.
על סף השנה החדשה, אמר ראש הממשלה בראיון עם עתון "מעריב", כי לפי דעתו לא היה צורך להקים את ממשלת הליכוד הלאומי. אין עינינו היום לשום פולמוס בינמפלגתי, בגלל העובדה הפשוטה, כי, כפי שאמרנו ימים ספורים לאחר ה-11 ביוני, לא זו בלבד שאנו נכנסים למערכה מדינית העלולה להימשך זמן, שאי-אפשר להגדירו, אלא המלחמה עצמה לא נסתיימה. ועינינו הרואות – גם במוצאי שבת. זאת הסיבה שבגללה אין אנחנו משתתפים בכל דברי הפולמוס המושמעים והמוטלים מעברים שונים בשבועות האחרונים. אולם, הודעה זו של ראש הממשלה, שלא היה צורך בהקמת ממשלת ליכוד לאומי, אי-אפשר לעבור עליה לסדר היום. עם כל הכבוד, אומר היום באוזניכם, חברים, ובאוזני האומה, כי לפי הכרתנו ועל פי הנסיון והמציאות, לא זו בלבד שהיה צורך להקים את ממשלת הליכוד הלאומי, אלא היה הכורח להקימה.
לפי הכרתנו ממשלת הליכוד הלאומי היא בין גורמי הנצחון. אנחנו יודעים מה התרחש בכל פלוגה, בכל גדוד, בכל חטיבה, בכל אוגדה, בכל מחנה על חולות הנגב, בצפון ולאורך הקו המזרחי. אנחנו יודעים מה אירע בכל בית בישראל, אנחנו אף יודעים מה קרה בכל בית יהודי בתפוצות הגולה, אנחנו אף למדנו מה היתה תגובתם של עמים זרים ברחבי תבל. מליבותיהם, ולא רק מפי-פיותיהם של חיילי ישראל המגוייסים, הנצבים מול אוייב אכזרי, הרוצה לרמוס אותם כדי להגיע לתל-אביב, פרצה קריאת גיל. בכל בית בישראל, ב-1 ביוני אור ליום ו', היה חג. בכל בית יהודי בתפוצות הגולה, קמה והיתה חדווה. ובקרב כל עמי תבל, הורמה קרן ישראל כפי שלא עלתה בדור האחרון.
ודאי, אם מדברים על "הרחבת הממשלה" יש לומר בפה מלא ולהודות כי ההרחבה היתה, אם מותר לומר כך, מצומצמת מאוד. היו שמונה עשר חברי ממשלה ונוספו עליה שלושה. בסך הכל 16%. התוספת הכמותית היא באמת קטנה, אבל שלושת חברי הממשלה שצורפו אליה ב-1 ביוני ייצגו ומייצגים 360 אלף אזרחים בוחרים בישראל על פי התוצאות של הבחירות לפני שנתיים. ממשלת הליכוד הלאומי מייצגת היום למעלה מ-90% של אזרחי ישראל. זוהי מידת ליכוד לאומי שכמותה קשה למצוא. אם היא קמה מרצון חופשי של אומה בת-חורין, באיזו שהיא מדינה דמוקראטית. דומה לה היתה באנגליה בימי דנקרק. אבל באנגליה, שיש לה קיום ממלכתי בלתי מופסק של 1000 שנים, הנטיה והנכונות להתאחד מול פני אויב, קיימת מזה דורות. אצלנו ההתלכדות אף מול פני אויב, אף מול פני סכנה אף בתוך שפיכות דמים, כפי שלמדנו מנסיוננו בדורות שעברו וגם בדורנו זה, בגולה וגם במולדת, כלל אינן שכיחות. משום כך, אותה מידה אדירה של אחדות שהוכחה והופגנה על ידי הקמת ממשלת הליכוד הלאומי, לא זו בלבד שהעלתה את המורל – גורם כביר בלחימה - של צבאנו, אלא במישרין תרמה להשגת הנצחון בשדה הקרב ובזירה המדינית גם יחד. אני סובר, שזכאי ראש הממשלה להתברך ולהתגאות בעובדה שהוא עומד בראשה של ממשלת הליכוד הלאומי. היה צורך בה; היה כורח בה. ואילו כל מי שתרם להקמתה, רשאי לומר: שרתתי את עם ישראל שרות טוב ונאמן.
*
בין ה-1 ליוני לבין ה-11 בו התרחשו מאורעות היסטוריים כבירים, ב-1 ביוני בלילה נתקיימה הישיבה הראשונה של ממשלת הליכוד הלאומי. אחריה נתקיימו ישיבות נוספות, והחל מן ה-5 ביוני יום ב' בבוקר ועד ה-11 ביוני שיחרר צבא ישראל את כל ארץ-ישראל המערבית, רמת הגולן והגיע במסע נצחון אדיר, הפעם לא רק עד שארם א-שייך, אלא גם לאורכו של חלק גדול של תעלת סואץ. גבירותי ורבותי, מאז נתפרסמו ספרים ומאמרים, על מהלך המלחמה הזאת, אינני חושב שיש מקרה שני בהיסטוריה שבזמן כל כך קצר, נכתב כל כך הרבה אחרי... אי-סיומה של מלחמה. אנחנו לא השתתפנו במירוץ כתיבה זו. ולא נרוץ להשתתף בה.
אני, הלילה, יכול רק לומר בפני ידידי וחברי ובאזני האומה, שרבים הספרים שכמותם איננה משתלבת דווקא בסיפור האמת. ורבים המאמרים שלא כל פרק בהם משקף את המציאות, ורבות הרשימות שאפשר למצוא בהן חיסורים חשובים. על המאורעות בין ה-1 ביוני לבין ה-11 היום לא אספר. על פי נסיוננו המיוחד, מן היום בו באנו אל דגלו של זאב ז'בוטינסקי משחר נעורינו, דרך כל המערכות למען שחרור עמנו והצלתו וגאולת ארץ-ישראל, אנו יכולים לומר בבטחון מוחלט "וריטס וינציט". אין כוח שיעמוד בפני האמת. היא תנצח, בימים אלה ובימים הבאים, כפי שניצחה ביחס לימים עברו. ומובן מאליו שעיקר העיקרים היא הישועה עצמה.
היתה לי הזכות לשמוע מפי המהוללים במפקדי צבאנו על מהלך הקרבות, על נכונות ההקרבה, על מעשי הגבורה. כל מה שלמדנו מנעורינו, מאז היינו תינוקות דבית רבן, ועד עת זקנתנו או הזדקנותנו, על מעשי הגבורה של אבות אבותינו בימי קדם, על נצחונות של צבאות, שמספרם עולה על זה של האויב העומד מולם – כל הדפים בהיסטוריה האנושית שהתבוננו בהם, שקראנו אותם שלמדנו אותם – יש והם דומים למציאות במשך שישה ימים, כפי שנתגלתה לעיני העם והעולם כולו, אבל יש וחלק מן הדפים ההם אפילו מחווירים מול פני מה שעשו בנינו הלוחמים, חיילי ישראל ומפקדיהם, בששת הימים, ימי ההסתערות, התקפת הנגד, ההתקדמות, הכיתור, הביתור, המחץ, הגבורה, ההקרבה והנצחון. אשרי העם שככה לו, אשרי העם שה' אלהיו. אשרי העם שכאלה בניו.
נוכח התקפת הנגד שלנו על התוקפנים הועלתה בזירה הבינלאומית ומבחינת המשפט הבינלאומי הבעיה של התוקפנות ושל הזכות להגנה לאומית עצמית והשימוש בה במלחמת הישע בין ישראל לבין אויביו. זוהי סוגיה חשובה מאוד. עלינו לציין כי לא רק אוייבים אלא גם גורמים בלתי עויינים, ואפילו מדינות המכריזות על ידידותן לישראל, טוענים כי על פי המשפט הבינלאומי ועל פי הסעיף השני העיקרי של מגילת האומות המאוחדות המצוה על כל אומה שלא לפתור את סכסוכה האפשרי עם מדינה אחרת על ידי כוח או איום בו – אין מלחמה יכולה להביא לידי שינויים טריטוריאליים. ביחוד באמריקה הלאטינית, בגלל סבות הקשורות בהיסטוריה של עמיה, ממכסיקו ועד פרו, נאמר, כי מלחמה או כיבוש המלווה אותה, אינם יכולים ליצור זכויות, כלומר להביא לידי שינויים טריטוריאליים מוכרים. משום כך עלינו לדון בינינו לבין עצמנו, ועם באי כוח העמים, ללא כל חשש, בסוגיה זו של תוקפנות, מלחמה, שחרור, כיבוש וזכות.
*
ביחס לתוקפנות חיפשו רבים הגדרה נכונה ויש לשער שעדיין לא מצאוה. אולם אופיינית העובדה, כי דווקא ברית המועצות, החל מימי ליטווינוב בשנות השלושים, אינה פוסקת לחפש ולהציע הגדרה מדוייקת של אגרסיה של תוקפנות. ואמנם כן בקיץ 1933 על פי יוזמתה של מוסקבה נחתמו בין ברית המועצות לבין שכנותיה באסיה ובאירופה, אפגניסטן, תורכיה, פולין, רומניה ואפילו שלוש ארצות הבלטיות הקטנות: אסטוניה, ליטא ולטביה, שעדיין היו מדינות עצמאיות – בין כל אלה לבין ברית המועצות נחתמו אמנות המגדירות מיהו בתנאים מסויימים התוקפן. יש לשער שבעיקר פחדה רוסיה מפני התקפה רבתי מצד אסטוניה.
הנה כי כן, זאת היא ההגדרה שהזכרתיה, שהוצעה על ידי ברית המועצות למדינות אותן מניתי. ולא רק בחבר הלאומים אלא גם בארגון האומות המאוחדות היא חידשה את הצעתה. וכפי שלמדנו, אך לפני מספר שבועות הצליחה ברית המועצות בנסיונה לקבל המלצה של מליאת עצרת האו"ם לאמור: בעצרת עצמה יתקיים דיון על הסוגיה המשפטית, המדינית והצבאית מי הוא התוקפן. ובכן אלו ההגדרות הסובייטיות ביחס לתוקפנות. התוקפן בסכסוך בינלאומי יהיה זה או תהיה זו המדינה אשר הראשונה תבצע את אחת הפעולות הבאות: א. הכרזת מלחמה על מדינה אחרת, פלישה של כוחותיה המזויינים, עם או בלי הכרזת מלחמה, לשטח של מדינה אחרת, התקפה על כוחות יבשה, ים ואוויר, עם או בלי הכרזת מלחמה, על האניות והאווירונים של מדינה אחרת, בלוקדה ימית של חופים או נמלים של מדינה אחרת, מתן סיוע לקבוצות מזויינות המוקמות של שטחה של אותה מדינה אשר חדרו לשטחה של מדינה אחרת, או סירוב, על אף הבקשה של המדינה שלתוכם חדרו קבוצות מזויינות אלה, לנהוג בשטחה שלה בכל האמצעים אשר לרשותה כדי למנוע מקבוצות אלה כל סיוע או הגנה.
לאור האמנה הזו. לאור ההגדרות האלה יוצא: א. מדינות ערב ערכו תוקפנות נגד ישראל על ידי הכרזת מלחמה על ישראל. הכרזת מלחמה זו היתה מפורשת, ראש ממשלת דמשק הודיע: "האומה הערבית עומדת כולה מאוחדת בעיצומה של המערכה, שמטרתה למחות את ישראל מעל למפה". כלום נשמעה אי פעם בהיסטוריה הכרזת מלחמה יותר ברוטאלית? זו איננה הכרזת המלחמה החגיגית שהיתה מקובלת בימי הביניים, אף במאה ה-19, עם מסירת ההודעות על ידי השגריר, עם הפרידה מראש המדינה, עם הליווי של השגריר. אחרים הם ימינו. זוהי הכרזת מלחמה שמטרתה היא לא לפגוע בריבונות, אפילו לא לתפוס שטח אלא למחות ולהשמיד את המדינה שנגדה מוכרזת התוקפנות הזו.
נאצר מצדו אמר באחד מימי מאי: "המטרה המרכזית איננה חסימת מיצרי מפרץ עקבה, אלא השמדת ישראל". חוסיין אמר: "זאת הפעם אנחנו קמים כדי לשחרר את הארץ השדודה בלשונו 'פלסטין'". בכל אלה היתה הכרזת מלחמה. לכן, על פי ההגדרה הסובייטית, הופעלה נגדנו התוקפנות המשולשת. בלוקדה של חופים ושל נמל. חסימת מיצרי אילת, כדי לחסום את הדרך אל הנמל הדרומי שלנו, בנתיב מים בינלאומי, על פי ההגדרה הסובייטית זוהי תוקפנות. ועתה הפיסקה החמישית על קבוצות מזויינות החודרות לשטח של מדינה ועל אף התביעה לפרק אותן לא להגיש להן סיוע והגנה ממשיכות להיות קיימות ומוסיפות לחדור. מבחינה זו מדינות ערב מקיימות תוקפנות במשך כל 19 השנים מאז קמה מדינת ישראל. במידה עוד יותר גדולה הן עשו כן עד מבצע סיני, במידה הרבה יותר גדולה עשו כן בשנה האחרונה, ועלי להוסיף, כי מאחר ששמענו את ההודעות, הן של הסורים והן של המצרים והן של השליטים ברבת עמון, מאחר שאנחנו רואים את המעשים, על מדינות ערב לדעת, כי הן, על פי ההגדרה שהוצעה על ידי ברית המועצות, לא רק לשכנותיה אלא לכל עמי תבל, אף לפני מספר שבועות מעל במת ארגון האומות המאוחדות. תוקפניות. הן במצב מוכרז וקיים ונמשך של תוקפנות.
חלק ב'
התקפת-נגד על התוקפנות היא חובה ולא רק זכות, התקפת נגד על האגרסור היא הגנה לאומית, היא טבועה במשפט הבין לאומי. לרבות סעיף 51 במגילת האומות המאוחדות המדבר על זכות טבעית, "אינהירנט רייט". והיא כמובן מוצאת את ביטוייה במשפט הבין לאומי על פי מסמכים אחרים. בשעתו הגדיר צ'רצ'יל את חוזה לוקרנו כחוזה הבין-לאומי המשפטי המדוייק ביותר שנכתב אי פעם. באותו חוזה נאמר כי שלוש מדינות, צרפת גרמניה ובלגיה מתחייבות לעולם לא לעשות מלחמה, לא לפלוש, לא לתקוף אחת את רעותה – זולת למטרה של הגנה לאומית חוקית.
הניתוח של המסמך הזה הוא בעל חשיבות גם בשביל תקופתנו ועניינינו. מאז ימי גרוציוס הוכרה במפורש הזכות לעשות מלחמה על ידי כל מדינה ריבונית בתוקף ריבונותה. בפעם הראשונה התחייבו שלוש מדינות, בערובה של שתי מדינות אחרות, בריטניה מזה ואיטליה מזה, לעולם לא לעשות מלחמה, לא לתקוף ולא לפלוש, זוהי התחייבות מוחלטת; אבל יש לה יוצא מן הכלל: השימוש בזכות ההגנה הלאומית. היוצא מן הכלל חל על אותן שלוש המדינות. לשם הגנה לאומית, נגד התקפן, מותר יהיה לתקוף, לפלוש ולעשות מלחמה, כך מפרשים גם בעלי סמכא. במשפט הבין-לאומי את ההתחייבות שהקיפה הפעם מדינות רבות, משני עברי האוקינוס האטלנטי, לעולם לא לעשות את המלחמה מכשיר במדיניות הלאומית, "אינסטרומנט אוף נשיונל פוליסי" החרותה בחוזה הקרוי על שמו של קלוג, לעתים על שמו של קלוג ובריאן, לעתים הקרוי חוזה פאריס.
זאת היתה התחייבות, בלע"ז "רנונסיישן אוף וור" מוחלטת. אבל בסעיף שני של אותו חוזה קלוג-בריאן או חוזה פריס, נאמר שמדינות אשר תפרנה את ההתחייבות הזאת לא תהנינה ממנו, במלים אחרות, אם מופרת ההתחייבות שלא לעשות מלחמה, או לא לעשותה מכשיר במדיניות הלאומית.
לפי ההגדרות כפי שקראתי אותן, שוב מותר ואף חובה היא, נגד התוקפנות לערוך התקפה נגד; והתקפת נגד על התוקפן זוהי הזכות הלאומית להגנה עצמית.
לאחר הדברים האלה ברור שאותו סעיף 2 במגילת האומות המאוחדות חל על אויבינו, לא עלינו. ובעקבות מלחמה שיש בה שימוש בזכות הגנה לאומית עצמית כנגד תוקפנות, כדי להביס אותה – שינויים טריטוריאליים הם חוקיים, הם מקובלים והם אף חרותים במשפט הבין-לאומי. כך נעשו השינויים הטריטוריאליים כמעט אחרי כל מלחמה בחוזה שלום, במשא ומתן על חוזה שלום. אלזס-לורן נכבשה מידי צרפת אחרי מפלתה בסדן בשנת 1870. בחוזה השלום אחרי מלחמת העולם הראשונה חזרה, בהסכמתה של גרמניה, על פי החוזה של ורסאי, אלזס-לורן להיות חלק בלתי נפרד של צרפת. גרמניה נאצית שבה וכבשה את איזור המריבה ההיסטורי המפורסם הזה בשנת 1940 ואף סיפחה אותו אליה. בשנת 1945 חזרה אלזס-לורן להיות חלק בלתי נפרד של צרפת. נשיאה של צרפת טוען כי אין לעשות פיט-אקומפלי [מצרפתית fait accompli, מעשה מוגמר] על ידי מלחמה, כפי שתיארתי אותה, בהתאם למשפט הבילנאומי ולזכות להגנה לאומית עצמית. אין עדיין חוזה שלום בין גרמניה לבין צרפת, אבל אלזס-לורן, שסופחה באופן בלתי חוקי על ידי התוקפן הגרמני, חזרה להיות חלק בלתי נפרד של המולדת הצרפתית.
וירושלים, שכם, בית-לחם וחברון? ודאי שיש הבדלים. לא אעמוד עליהם היום; מספיקה עצם השאלה. אם שם, בעקבות מלחמה נגד תוקפנות בוטל סיפוח בלתי-חוקי והוכרה הזכות ההיסטורית לבעלות, על אחת כמה וכמה ביחס לנחלת אבותינו ההיסטורית אשר זכותנו עליה נצחית היא ושום כיבוש זר מעולם לא ביטל את הזכות הזאת. לא רק בורסאי גם בטריאנון גם בסבר גם בלוזאן. עם תורכיה נחתמו שני חוזי שלום אחד בסבר שנקרע על ידי קמל פשה אטטורק, והוא הומר בחוזה שלום בלוזאן. בכל החוזים האלה נקבעו שינויים טריטוריאליים מרחיקים מאד, כתוצאה ממלחמת העולם הראשונה והדברת התבוסנות בה.
משום כך עלינו לדחות לחלוטין את הטענה, שאין לה כל יסוד במשפט הבין-לאומי, כי לאור מה שהתרחש בין ה-5 לבין ה-11 ביוני, לא יתכן מבחינת משפט העמים לערוך באופן קבוע שינויים טריטוריאליים. נהפוך הוא,זכות וחובה לערוך שינויים טריטוריאליים בעקבות מלחמה כזו. התוקפן – לעולם אל יחזיק בידיו את אשר השיג בתוקפנות הדמים שלו. מי שמדביר תוקפנות, מי שמביס תוקפן, זכותו היא לקיים במשא ומתן בחוזה שלום שינויים טריטוריאליים.
עלינו להשתמש, גם בגלל סיבות אלו, במושג-המדיני והמשפטי הממשי: חוזה שלום. על פי המשפט הבין לאומי, כפי שגדולי המומחים מסבירים לנו, מסתיימת מלחמה באחת משלוש הדרכים הבאות: הפסקה פשוטה של פעולות האיבה, חוזה שלום או הדברה. סביוגיישן, בלע"ז. זוכר אני, כי ביום ההוא, כאשר היה ברור שגרמניה הנאצת הובסה, הכריז צ'רצ'יל, לא במקרה: ועתה הגיעה השעה "טו סבג'יגט נאצי ג'רמני". להדביר אותה, להחזיק אותה במצב של הדברה. עתה נסתיימה המלחמה בינינו לבין אויבינו התוקפנים על-ידי הפסקה פשוטה של פעולות איבה. אין הדברה ואין חוזה שלום. במצב זה יש לבדוק מה באמת אומר המשפט הבין-לאומי, מה קובע הנוהג הבין-לאומי ומה היא המציאות הבין-לאומית. לאוטרפכט שפירסם את עבודתו העיקרית של אופנהיים, "אינטרנשיונל לו" המשפט הבין-לאומי קובע: "מאחר שבמקרה והמלחמה מסתיימת על-ידי הפסקה פשוטה של פעולות האיבה חוזה שלום שעדיין לא נחתם איננו מכיל את התנאים לשלום בין הצדדים הלוחמים, השאלה עולה האם המצב שהיה קיים בין הצדדים לפני פורץ המלחמה 'סטטוס קוו אנטה-בללום', צריך להיות מוחזר לקדמותו, או המצב כפי שהוא קיים בין הצדדים בזמן שהם פשטות הפסיקו את פעולות האיבה 'סטטוס קוו פוסטבללום', צריך להוסיף להיות קיים". הרוב של המחברים, בצדק, קובע שהמצב כפי הוא קיים בשעה שהופסקו פעולות האיבה נעשה על ידי הפסקתן כאילו מוכר על-ידי אותה הפסקה ומשום כך היסוד ליחסים הבאים העתידים בין הצדדים הוא הסטטוס הקיים".
עלי להוסיף שהמומחה למשפט הבין-לאומי, באותיות זעירות, שתמיד צריך לקרוא אותן, מעיר או מאיר כי ההשערה על הסכמה שבשתיקה אפשר לבטלה על-ידי מחאה מתמדת, ומחאה מתמדת כזו מצד אויבינו מושמעת. אולם, מבחינת הסטטוס לא ההשערה קובעת אלא המציאות, כפי שראינו גם באירופה אחרי מלחמת העולם השניה, (ואל סוגיה זו עוד נשוב הערב). יוצא, איפוא, כי באין חוזה שלום על פי המשפט הבין-לאומי לפי דעת רוב המחברים, המצב הקיים הוא הקובע את היחסים בין הצדדים הלוחמים.
חשוב לנו להשתמש במונח המדיני המשפטי המובהק הזה, חוזה שלום, גם מבחינת מה שעינינו כבר ראו ואזנינו כבר שמעו בזירה הבין-לאומית. אנחנו בבית ספר פוליטי למדנו, לכן על תנועתנו, לפני כולם לדעת, שהזירה בין-לאומית היא בעלת חשיבות אסור להתעלם ממנה ומן המערכה הנמשכת בימינו אחרי כל מאבק מזויין.
*
הנה כי כן, לפני כעשרה ימים ביקר אצל נאצר שר בריטי לשעבר הלא הוא סיר דינגל פוט אחיו של מייקל פוט, הידוע לנו יותר טוב, שהוא גם אחיו של לורד קרנדון, הלא הוא נציגה של בריטניה בארגון האומות המאוחדות. סר דינגל פוט נסע למצרים כדי לנסות תקן את היחסים בינה לבין בריטניה, ומעל עמודי ה"אובזרבר", מן המקור עצמו, פירסם שליחו של שר החוץ שר החוץ הבריטי ג'ורג' בראון את הדברים הבאים: "בקאהיר הנוסחה המקובלת עתה למציאת הסדר במזרח התיכון היא נון-בליג'רנסי, אי-לוחמה. המצרים משוים את המצב האפשרי במזרח-הקרוב עם המצב הקיים למעלה מ-20 שנה באירופה המרכזית, מקום שם בעקבות שביתת הנשק של 1945 עם גרמניה מצב המלחמה נסתיים אולם חוזה שלום סופי עמה עדיין לא נחתם.
עלינו לשים לב לדברים אלה של משקיף בריטי. המצרים מציעים היום את הנוסחה של אי-לוחמה, או בלע"ז נון-בליג'רנסי. שמעו, שמעו: נאצר אומר היום שאפשר היה להתחיל בהחייאת הסכם שביתת-הנשק משנת 1949 אשר "למעשה קבע את ההתפתחות לקראת אי-לוחמה". את זאת אומר נאצר באוקטובר 1967. אנחנו זוכרים שטענותיה של מצרים, בעקר ביחס לזכותה כביכול לסגור את תעלת סואץ בפני שיט ישראל, מבוססות על תביעת הלוחמה לבליג'רנסי או מצב מלחמה. כך פירשו המצרים את אמנת קושטא מ-1888 המבטיחה חופש שיט לאניות סוחר ומלחמה נושאות דגל כלשהו. ואילו, כך טענו המצרים, אם יש מצב מלחמה, על פי אותה אמנה, הם זכאים לסגור את התעלה בפני האויב, בפני מדינה שעמה הם מקיימים מצב מלחמה.
עכשיו התעורר נאצר ואומר שהסכמי רודוס משנת 1949 בעצם קבעו מצב של אי-לוחמה והוא מציע לנו הסדר כזה. איך הוא מפרש את המצב של אי-לוחמה ראינו במוצאי שבת, ליד חוף סיני. אבל עלינו לזכור כי הנוסחה הזו, כפי שידוע לנו, של אי לוחמה מתגלגלת עתה בין משלחות האו"ם. מדי פעם בפעם נפגש נציג אמריקאי עם נציג סובייטי, נציג לטינו אמריקאי עם נציג אירופאי, נציגה של יוגוסלביה עם נציגה של הודו, תומכי המערב ותומכי המזרח ונייטרליסטים. מדי פעם בפעם הם נפגשים ומנסים לעבד נוסחה. תכנה העיקרי של הנוסחה הוא, כי הערבים יכריזו נון בליג'רנסי, והמצב יוחזר לקדמותו. משום כך נודעת חשיבות מדינית רבה לתביעתנו לחוזי שלום, חתומים ולמשא ומתן ישיר על תנאי כריתתם.
הפירוש שלפיו בחוזה שלום יש מלכתחילה השערה של ויתורים טריטוריאליים חסר כל יסוד במשפט ובנוהג ובמציאות הבין-לאומיים, כפי שהוכחתי על-ידי איזכור חוזי השלום בורסאי ובטריאנון בסבר ובלוזאן. נהפוך הוא, חוזי השלום ההם חתמו שינויים טריטוריאליים. ובמשא ומתן על חוזה שלום יש מה שנקרא במשפט הבין-לאומי, "סעשן" Cession. על פי הסכם, גרמניה, בחוזה שלום של ורסאי, הסכימה וחתמה על אותם השינויים הטריטוריאליים לטובת צרפת או לטובת פולין, או לטובת דניה או לטובת צ'כוסלובקיה שקמו בעקבות מחמת העולם הראשונה. את הנוסחה של נון-בליג'רנסי יש לדחות על הסף ללא סייג, ואנחנו נדחה אותה על-ידי הגורם הבין-לאומי המשפטי. החיובי, המובהק: חוזה שלום. באין חוזה שלום, המצב הקיים – קיים ויהיה קיים. כך קובעות האסמכתאות במשפט הבין-לאומי.
בחלק השני של שיחותיו עם מנהיגי מצרים מצא דינגל פוט שהם מוכנים להשוות את המצב במזרח התיכון למצב באירופה המרכזית בסוף מלחמת העולם השניה. אמנם גם באירופה, לאחר מלחמת העולם השניה נחתמו חוזי שלום עם מסירות בהסכמה (Cession). יש חוזה שלום עם רומניה בולגריה ועוד. אולם בין גרמניה לבין רוסיה, פולין, צ'כיה, בריטניה ואמריקה אין עדיין חוזי שלום. ומה היה במשך 22 שנה? ברוך השם, עומדים הרוסים בחבל של פרוסיה המזרחית ולעיר הבירה של אותו חבל שבמשך דורות רבים היה נקרא קניגסברג, הם קוראים כיום קלינינגרד. ואילו פולין עומדת לאורך אודר נייסה וטוענת שזה גובלה הקבוע לעולמים. זה מצב שנמשך כבר לא כפי שהמצרים אומרים 20 שנה אלא 22 שנה, באין חוזה שלום. והעולם מכיר במצב זה אם להלכה ואם למעשה די-יורה או די-פקטו. למשל, גנראל דה גול בא לאחת הערים מעבר לקווים שבשנת 1939 היא היתה קרויה על שמו של הינדנבורג והפולנים "פילנו" אותה. גנרל דה גול, נשיאה של צרפת, אומר שם: "זוהי העיר הפולנית יותר מכל ערי פולין". הוא מכיר בגבולה הקבוע של פולין גם להלכה, בעקבות מלחמת העולם השניה. ובאשר לשטחים המוחזקים. בליבה של אירופה המזרחית והמרכזית, על ידי רוסיה – כמובן, מוסקבה אינה שואלת – אבל העולם כולו מאשר את ההחזקה הזו למעשה והמדינות המערביות, ארצות הברית של אמריקה, בריטניה איטליה ואחרות שאינן מכירות בגבול כגבול קבע – מה הן אומרות? יבוא חוזה שלום ויקבע.
אם המצרים עושים השוואה כזו, מה אנחנו כי נלין עליה. זוהי באמת ההשוואה הנכונה על פי המשפט הבין-לאומי. אולם חובתי להבהיר הבדל מסויים בין נוסח הודעה שהיה קיים עדי ועידת חרטום לבין נוסח החלטה שפורסם בעקבותיה, לאחריה. ובאופן מיוחד לפני מספר ימים. עדי ועידת חרטום נאמר: "כל עוד אין חוזה שלום נעמוד בכל המקומות אליהם הגיע צבאנו ביום הפסקת האש ללא יוצא מן הכלל. לדעתי, זו היתה הודעה נכונה. להלכה צריך היה להניח – אני מדגיש: להלכה – שיכול להיות משא ומתן על חוזה שלום, אדגיש את המלה פעם שלישית: להלכה, ואסור לבטל אותה, מבחינת המשפט הבין-לאומי ומבחינת הזירה הבין-לאומית. אבל, נתכנסה ועידת הפיסגה הערבית בחרטום. היא קבעה, בשם כל מדינות ערב, כי אין מכירים במדינת ישראל, אין משא ומתן עמה, לא יהיו חוזי שלום אתה. זוהי עובדה מדינית מובהקת. אסור להתעלם ממנה. אין עוד לומר בישראל: "כל עוד אין חוזה שלום", יש לומר: מאחר ואין חוזה שלום וגו'. זה סילוגיזם. מאחר שאין חוזה שלום, המצב הקיים, מוסיף ויוסיף להיות קיים. זוהי המשמעות של החלטת הממשלה, שנתקבלה לפני ימים מספר. הממשלה קובעת: מדינות ערב מסרבות להכיר במדינת ישראל לנהל משא ומתן ולכרות עמה חוזי שלום. נוכח עמדתן זו של מדינות ערב, תוסיף ישראל לקיים במלואו את המצב שנקבע בהסכמי הפסקת האש, על פי המשפט הבין-לאומי, על פי המציאות הנראית לעין באירופה המרכזית, באישורן של מדינות ערב, על פי הצורך של בטחון ישראל וזכותה בימים באים.
הבאתי הודעה אפיינית של דינגל פוט בשם מנהיגי מצרים. אבל מפיו למדנו בפעם הראשונה על דברים אחרים שבאזניו השמיע נאצר עצמו ואף הם אופייניים מאוד. שאלתי את נאצר, מספר לנו דינגל פוט, מה ביחס למפרץ עקבה, נאצר אמר, שלפי דעתו "הרפובליקה הערבית המאוחדת – כוונתו למצרים – היתה זכאית בכל שעה במשך עשר השנים האחרונות לסגור את המפרץ, לאניות ולסחורות של ישראל. בפעם הראשונה, אומר נאצר, הרגישה מצרים את עצמה חזקה במידה מספקת כדי לעשות זאת".
איך שליט, כשאלהים בא להענישו מבלבל במוחו, ואומר דבר שטות כזה – לאלהי ישראל, המכביד את לב פרעה, מימי קדם ועד ימינו שלנו – פתרונים.
השמעתם? באוקטובר 1967 אומר נאצר שהוא הרגיש את עצמו מספיק חזק, במאי 1967 לסגור את המפרץ – חזק מאוד. מסתבר, כי החישוב שלו היה מוטעה בתכלית, אבל לא זה העיקר. בהודעתו ובהודאתו, העיקרי הוא חלקה השני. מה אומר לנו הרודן המצרי? לפני שנשיב לשאלה זו, נזכור מה היה אז, בסוף 1967 במפרץ. עמד שם חיל האו"ם. עשר שנים לפני כן הודיעה מדינת ישראל מעל במת ארגון האומות המאוחדות שסגירת המפרץ לשיט ישראלי תיחשב – איך אומרים הרוסים, ל"פעולת תוקפנות". על הודעה זו של מדינת ישראל סמכו ידיהם נציגי ארה"ב של אמריקה, נציגי בריטניה, נציגי צרפת. הרוסים לא היו צריכים באופן מיוחד לאשר את ההודעה שלנו כי הם אישרו אותה כבר בשנת 1933 באמנה המיוחדת בין אסטוניה וליטא ולטביה, לאמור: בלוקדה לאורך חופים ועל נמלים. ובכן כל העולם סמך ידו על הודעה זו של מדינת ישראל, כי סגירת המפרץ תיחשב כאקט של תוקפנות שנגדו יכולה ישראל להפעיל את סעיף 51 למגילת האומות המאוחדות כזכות הקבועה במשפט הבין-לאומי. אחר כל אלה, אומר נאצר, מצרים היתה זכאית בכל שעה ב-10 השנים האחרונות לסגור את המפרץ, כלומר אניות ישראליות וסחורות ישראליות לא תעבורנה. דברים אלה, לאור מה שקרה בין ה-5 ל-11 ביוני, כשאנחנו כבשנו את שארם אל שייך, הם אופייניים מאד; הם חלים לא על העבר אלא על העתיד. פירושה של הודעת נאצר באזני דינגל פוט היא, שבכל תקופה אחרת תראה את עצמה מצרים זכאית לסגור את המפרץ. השאלה היא רק מתי היא תחשוב, שהיא בשביל מעשה זה חזקה במידה מספקת, מתי היא תחשוב או מתי היא תטעה לחשוב. מהודאה זו משתמעת מסקנה: חופש השיט במפרץ אילת תלוי בנוכחות צבאית של ישראל והיא שתבטיח את השיט החופשי לכל אומות העולם.
אביא עוד סוגיה אקטואלית. בשבועות האחרונים עולות ויורדות הצעות יחס למינוי נציגו של המזכיר הכללי בשביל המזרח התיכון מטעם ארגון האומות המאוחדות. מתחילה היתה סברה שעצרת האו"ם תיקרא לבחור בנציג כזה, בינתיים קמה נכונות להטיל את הבחירה הזאת על מועצת הבטחון. אין לדעת היום אם הוא ייבחר ואין לדעת מה יהיה כתב סמכותו. אבל עלינו להבהיר את הסוגיה הזו במלים שלא תשתמענה לשתי פנים. הנציג הזה התחיל להיקרא "מתווך", והנה מסתבר שעל פי מגילת ארגון האומות המאוחדות עצמה בסעיפה ה-33 סדר הדברים במקרה של סכסוך בינלאומי, עוד לפני שהוא מובא למועצת הבטחון, הוא כזה: משא ומתן, חקירה, השלמה, תיווך, בוררות, דיון משפטי ועוד. פירוש הדבר שמגילת האו"ם קובעת את סדר הדיונים במקרה של סכסוך והראשון הוא משא ומתן. לכן מוצעת הבטחון, על פי המגילה המחייבת אותה, קודם כל חייבת לקרוא למשא ומתן בין הצדדים. נכון שיש גם תיווך, אבל בסעיף 33 ישנו גם מושג של בוררות, לכל מובן שאין בוררות אלא בהסכמת שני הצדדים. כמו כן שאר הדיונים הקבועים בסעיף 33, הם על פי הסכמת שני הצדדים. קבענו איפוא: ראשית, משא ומתן, ולמשא ומתן כזה חייב לקרוא האו"ם. אם במקום שלישי או הרביעי קיים תיווך, אין הוא יכול להתקיים אלאן בהסכמת שני הצדדים, וישראל הודיעה, שהיא לא תסכים עוד לשום תיווכים.
*
אם נפנה מן הזירה הבין-לאומית אלינו, נאמר כי לאחר הישועה הגדולה יש לנו עדיין בעיות. אלו הן בעיות שלאחר נצחון, לכל הדעות, יש להעדיף אותן על צרות של כשלון. אחת הבעיות העיקריות העומדות לפנינו קרויה הבעיה הדמוגרפית. ביחס לבעיה זו עלינו לומר דברים מפורשים כפי שאנחנו נוהגים מאז ומתמיד.
ראשית, בא המיפקד והוא הוכיח את נכונות התיזה שאנחנו נושאים אותה זה למעלה משנות דור, שנים רבות לפני הקמת המדינה, כאשר המצאנו תזכיר לועדת החקירה מטעם האו"ם ונפגשנו אתה בביתו של המשורר יעקב כהן ז"ל, קבענו כי המספרים מימי השלטון הבריטי על האוכלוסיה הערבית בארץ ישראל אינם מדוייקים ואינם נכונים. בהתאם לקביעה זו שללנו במשך שנים את המספר הדמיוני שנדבק לפליטים הערביים. אמרנו שהוא מוגזם מאד. לאחר הנצחון חזרנו והשמענו את הטענה כי המספרים אינם מדוייקים. הם מופרזים. בא המיפקד והוכיח כי התיזה שלנו היתה נכונה. המספר כפי שניתן היה מופרז ב-400,000 נפש. אבל הבעיה הדמוגרפית שבגללה חסידים מובהקים של הרעיון הדמיוני על מדינה דו-לאומית, החלו לפתע "לאיים" עלינו, עלינו במדינה לאומית – קיימת. להבדיל בין מדינה דו-לאומית לבין מדינה דו- או רב-אתנית. או דו – או רב-אוכלוסייתית. תלמידיו של ז'בוטינסקי תמיד ידעו להבחין בין מושגים וללכת בעקבות האבחנה הנכונה, בדרך הנכונה.
הרעיון של מדינה דו-לאומית היה דמיוני. לפיו היתה צריכה לקום בארץ-ישראל מדינה יהודית-ערבית, והממשל בה היה מתחלק שווה בשווה. טוב שאז איש לא העלה את הרעיון של ממשלה ובה 21 חברים. אבל מספר חברי הממשלה, לפני הפיכתה לממשלת ליכוד לאומי היה די מתאים מבחינה זו. 18 ניתן לחלוקה. 9 מיניסטרים יהודים, 9 מיניסטרים ערביים, וכך לאורך כל הקו ברשויות המדינה, זה הרעיון של מדינה דו-לאומית: שוה בשוה, בשלטון, ברשויות. אנחנו דחינו רעיון זה ואמרנו שאין בו שום אחיזה במציאות. הנכם רואים מה קרה לעם ישראל כאשר בהסכם דו- או תלת-מפלגתי ניסו לקבוע בסעיף 5 איך תורכב הועידה מלכתחילה. עכשיו נבין מה היה עמנו, לו תכנית כזו של מדינה דו-לאומית היתה מתגשמת, האפשר להקפיא את החיים?
מספיקה שאלה זו כדי להבין שצריך לדחות, גם היום, כפי שצריך היה לדחות בעבר, את ההצעה הזאת של מדינה דו-לאומית. לא כן מדינה של דו- או רב אתנית. מעולם העם היהודי לא טען למדינה בארץ אבותיו שבה יהיו יהודים בלבד. מעולם לא היתה טענה כזו. מעולם לא עלתה סיסמה כזו על דגלה של הציונות הממלכתית, מעולם לא הגיש תביעה כזו לאומות העולם תיאודור הרצל, מעולם לא דיבר על כך מקס נורדאו כשהוא דרש בשנות ה-20 על פי ביטויו המפורסם "לזרוק" חצי מליון יהודים לארץ-ישראל (הלואי והיו שומעים בקולו ומי יודע אם גורל עמנו גם בגולה לא היה אחר). מעולם לא דרש דבר כזה זאב ז'בוטינסקי. הוא עמד בפני ועדת פיל, בפני חקירת שתי וערב של חבריה, שאחד מהם, אם זכרוני אינו מטעני, הומבולט, שאל אותו מה יהיה על המדינה היהודית שאתה מטיף לה, הן זה רעיון שלא ניתן להגשים אותו, יש רוב ערבי בארץ-ישראל. השיב לו זאב ז'בוטינסקי: זה רעיון מציאותי לחלוטין, תנו לנו אפשרות להביא לידי מצב שבו יהיה רוב של 51 אחוז יהודים בארץ-ישראל והרעיון שלי מוגשם. ודאי, זאת היתה תשובה לשאלה קנטרנית. מובן מאליו שלא על 51 אחוז בלבד בנוי הרעיון של מדינה יהודית, עם רוב יהודי. אבל תשובתו של נושא רעיון הממלכתיות, אחרי הרצל, בדורנו, היא אופיינית מבחינת ההכרה, שאפילו רוב קטן יאפשר לנו להקים ולקיים, כפי שזוהי זכותנו וחובתנו, מדינה יהודית בארץ-ישראל.
חלק ג'
אינני רוצה בגלל סיבה מובנת, להציג שאלות רטוריות על הסכמה להקים מדינה בחלק קטן של ארץ-ישראל, בו היה רוב יהודי פחות מ-55 אחוז, העיקר, יש היום רוב יהודי גדול בארץ-ישראל המשוחררת המערבית. דיברו קודם על אוכלוסיה ערבית של 40 אחוז; המיפקד הוכיח שזה איננו המספר הנכון. המדינה היא מדינה יהודית. הארץ הזו יש לה שמות שונים. אחד מהם ניתן על ידי אוייבינו כדי לקטנר אותנו. על משקל פלישתים שלא פסקו לשפוך את דמנו במשך דורות רבים. שונאינו קראו לארץ הזאת בשם פלסטינה, בשפות אחרות פלסטין, פלשתיין, פלשתינה. השמות השאולים הם שונים, אבל הארץ הזאת יש לה שם אחד ויחיד ומייחד, היסטורי ונצחי, מימי קדם ולעולמי עד, – ארץ-ישראל. ובארץ ישראל היהודית, עם היהודים המקיימים בה את המדינתם, ואת שלטונם, יכולים לחיות אזרחים בני לאום אחר ובני דת אחרת, ערבים ודרוזים, מוסלמים ונוצרים, זאת הכרתנו, זה רעיוננו. את הרוב היהודי צריך לקיים; ונקיים אותו על-ידי עלייה רבתי. נכון שעדיין לא החלה, אבל היא תבוא. אנחנו מאמינים בכך באמונה שלמה. ומובן מאליו שראשיתה עתה מן הארצות החופשיות.
מיליונים יהודים – אנחנו נאמר להם גם הלילה הזה, ונשוב ונודיע באוזניהם במישרין משניפגש עמם בארצות תבל: יהודים, ולפני הכל ציונים, היום העלייה ציונה, שיבת ציון המונית, היא בבחינת פיקוח נפש לאומי, פיקוח נפש על פי אמונתנו ומסורתנו הנעלות דוחה שבת, דוחה כל דבר, פיקוח נפש לאומי דוחה ומן הדין שיידחה שיקולים אלה או אחרים, גם כלכליים. ולבני הדור הצעיר הטוענים לסיום האוניברסיטה נאמר: בארץ-ישראל יש אוניברסיטאות טובות מאוד, ותוקמנה עוד. פיקוח נפש לאומי דוחה כל דבר, צריך לעלות בהמונים. אמנם כן, כדי לאפשר עליה המונית צריך לדאוג לקליטה המונית, כדי שתהיה קליטה המונית דרוש משטר של קליטה, כדי שיהיה משטר של קליטה, דרושים, על פי הכרתנו, שינויים יסודיים במשטר הכלכלי הקיים במדינת ישראל. אולם אסור לומר: עד שלא יחולו שינויים אלה אנחנו נשב בניו-יורק, בואנוס איירס, במונטבידאו ובלימה, בסנטיאגו ובפריס. ראשית עד לבחירות הבאות יש הרבה זמן, שנתיים, בימינו, הן תקופה שלמה. לכן, לפי דעתי, צריך עתה להוסיף לחשוב על ארץ הבחירה ולא על עולם הבחירות. יבוא היום. זה חוק הדמוקראטיה, אך עתה המערכה בעיצומה. המלחמה עדיין לא נסתיימה, מכל מקום, שנתיים כפי שאמרתי, זה זמן רב, ואין לדעת. יש תקוות, יש הכרח תהיה הסברה. אבל אין לדעת מה תהיינה התוצאות בשנת 1969. בגלל פיקוח נפש לאומי צריך לעלות היום ולא לדחות את יום העליה עד שיחולו השינויים. צריך לעלות גם כדי לעזור להביא לידי השינויים שיביאו לידי קליטה, שתביא לידי עליה.
רציתי לומר שביחס לעתיד הנראה לעין יש ויש – ואל תחשבוני למשמיע פרדוכסים – תקווה טובה לעלייה רבתי גם מרוסיה. אם ישאלו הבריות: כלום אפשר היום להשמיע דברי תקווה ואמונה כאלה? הן הרוסים מגדפים אותנו, וניצבו לצד אוייבינו. אף על פי כן, ומי יודע אם לא הודות למצב כפי שהוא נוצר בחודש מאי ויוני, יש יסוד לתקווה שעוד ימינו, בעזרת השם, נראה את היהודים במדינה האדירה ההיא שסגרה עליהם יוצאים ובאים ברינה ובחדווה ציונה, למולדתם ההיסטורית.
*
אני רוצה להביא לכם בהזדמנות זו ידיעות מופלאות מעמידתה של היהדות בברית-המועצות. לא זו בלבד שזכות להשמיע אותן, חובה להביא אותן. הידיעות הן ממקור ראשון, מפי אנשים שהיו בשבועות ובחודשים אלה שם. היהודים בברית המועצות מקשיבים לרדיו, רואים את הטלביזיה, קוראים את העתונות, כל יום הם שומעים על "התוקפנים הישראליים". באחד הימים – אני מספר משהו מן החיים עצמם – נערה יהודיה, חברה בקומסומול נתבקשה להציג את עצמה, קמה הנערה ואמרה: "שמי מירה אגרסובנאיה" (מרים התוקפנית). האיש סיפר לי את הדברים המופלאים האלה על הגאווה שבה עומדים יהודי ברית-המועצות, על סילוק הפחד, על אמירות גלויות בדבר הסכנה שהיתה צפויה לנו, של השמדה, ועל הישועה הגדולה על מכתבים הנקראים על ידי הצנזור, אדירים בתוכנם, מופלאים בניסוחם.
אחד הסיפורים על היהדות הזו שכאילו נולדה מחדש, בהיתקשרותה אל הגוף ואל הנשמה של העם היהודי, חל על לא יהודים, האיש שסיפר מה שראו עיניו ושמעו אוזניו הוסיף, כי בהיותו בין שמים וארץ נפגש עם קצין סובייטי בכיר. הקצין הזה כנראה יודע מה שאירע פעם ברוסיה בימי הצאר, כשהיתה סיסמה מפורסמת הכה ביהודים והצל את רוסיה. אמר לו אותו קצין שעבר: "פעם אצלנו היו אומרים 'הכה ביהודים'; עכשיו אומרים: 'הכה כמו היהודים'". אבל העיקר: בגלל ההתפתחויות האלה היהדות הרוסית נוטשת לפי טבע הדברים את ההתבוללות. גבירותי ורבותי, האנטישמיות המופגנת – אנחנו תמיד נבוז לה. אבל זה חוק בהיסטוריה העברית; מקום שם יש התנגדות, מצד אלה שבתוכם היהודים גרים בגולה, היהדות מתלכדת ומתאחדת, מקום שם יש הזמנה: בואו לתוכנו, היו כמונו, אף על פי שבלב הדברים נראים לגמרי אחרת, מאשר הם מושמעים בפה – שם אין התבדלות, כפי שקרא לה אחד העם, למען הלאום, אלא יש התבטלות למען ההתבוללות.
זאת הסכנה, היא עדיין קיימת, היא היתה וגדלה בברית המועצות במשך שנות דור, לקראת יובל ה-50 של המהפכה האוקטוברית שבאה בעקבותיה של מהפכת החרות של פברואר 1917, נולדה יהדות ברית המועצות מחדש בהשפעת עמידתו של העם הקטן הזה בארץ אבותיו. הרוסים יודעים את זאת, הם אינם יכולים עוד לבולל את היהודים האלה. דבקו בעם היהודי, במסורתו, באמונתו; בעתידו המובטח לו במולדת, בארץ אבותיו. משום כך, לפי טבע הדברים, יש להניח, כי ממשלת ברית המועצות כממשלת רומניה, הונגריה, פולין, תבין שבאינטרס שלה הוא לאפשר להמוני בית ישראל ברוסיה להתאחד עם עמם בארץ אבותינו. יום זה יבוא. ונהיה בעזרת השם עדים לשיבת ציון המונית גם ממזרח. קיים העם היהודי במערב ובמזרח. על ידי עליה, שהיא פיקוח נפש לאומי, ושתבוא – אנחנו נקיים את הרוב היהודי, בארץ-ישראל המשוחררת לעולמים, יחיו בה, תושבים ואזרחים ערביים דרוזים בשיווי זכויות, כפי שאנחנו מאמינים. וכך תתקיים ארץ-ישראל כמדינה דו או רב-אתנית לא דו-לאומית. מדינה יהודית בארץ אבותיו של העם היהודי.
יש גורם שני, וגם עליו צריך כמובן לעמוד היום. גבירותי ורבותי, את הדברים יש לומר במפורש. נשתמש במונח ארצישראלי ישן. עם העליה מבחוץ דורשה עליה פנימית, אבל למה לנו השמות האלה, בפשטות: הבו לנו בנים, לרוב. גם לזה דרושה עזרה, אמר לי איש אחד היודע את הסוגיה, כי מימי נפוליאון השלישי, אי שם בין שנות ה-60 וה-70 של המאה הקודמת ועד שנות ה-30 של המאה ה-20, זאת אומרת במשך 70-60 שנה העם הצרפתי החל להתמעט, קמו חכמים בעם הצרפתי, וקבעו מענקים מיוחדים, "לפמיי נומברז" [la famille nombreuse], משפחות מרובות ילדים. והנה כי כן אחרי 70-60 שנה, הודות לתכנית זו, העם הצרפתי מתרבה והולך במידה שכמותה היום קשה למצוא באירופה המערבית. אני חושב שמה שעשו הצרפתים גם אנחנו יכולים לעשות.
אל יבהילונו איפוא בבעיה הדמוגראפית מבחינת ארץ-ישראל וקיום מדינת היהודים כפי שאנחנו חזינוה מאז דבקנו בדגל הציונות הממלכתית.
*
גבירותי ורבותי, על רקע אמונתנו זו אביא היום בפניכם שני מסמכים בלבד, מתוך מספר שאי אפשר להגדירו, ביחס לאמונתנו וביחס לימים שבאו עלינו. בליל לידתה של תנועה זו, ביום ה' באייר תש"ח, במוצאי שבת, 15 במאי 1948, נאמרו מתחנת שידור של ארגון לוחם ומשחרר, בין השאר, הדברים הבאים:
"מדינת ישראל קמה אך זכור נזכור, כי המולדת עדיין לא שוחררה. נמשכת המלחמה ועיניכם הרואות כי לא שוא דיברו לוחמיכם; הנשק העברי הוא שיקבע את גבולות השיפוט של השלטון העברי. כן הוא במערכה זו; כן יהיה בעתיד. המולדת היא שלמות. הנסיון לבתרה לגזרים הוא לא רק נסיון נפשע; הוא גם נסיון נפל. המולדת היא שלמות היסטורית וגיאוגרפית. מי שלא מכיר בזכותנו למולדת כולה, אינו מכיר גם בזכותנו לשטח משטחיה. ואנחנו על זכותנו הטבעית והנצחית לא נוותר. נישא את חזון השחרור המלא נישא את חזון הגאולה השלמה, ונגשימו. בבוא היום נגשימו. כי חוק עולם הוא; אם עובר, או אם מישהו מעביר, קו מפריד בין מדינת הלאום לבין מולדתו, אחת דתו של הקו המלאכותי: להיעלם."
כשמונה שנים לאחר הלילה ההוא, ב-7 בנובמבר 1956, לאחר נצחון אדיר אחר של צבאנו, עם סיום מבצע סיני נאמרו בשם התנועה הזו בכנסת בין השאר הדברים הבאים:
"והמסקנה העיקרית היא: הארץ נשארה הרבה מאד לרשתה, מה רווח הלב בשמענו את הודעת צבא ישראל על עזה משוחררת. אמר צבאנו: שטח מולדת שנקרע מעליה, חזר לחיקה. השבח וההודיה לשמע מלים אלה. אבל אם עזה היתה עיר אבות שנקרעה מעל המולדת, מה היא ירושלים, חברון מהי, בית לחם מהי? לא עוד ייאמר בישראל, בבואנו לדרוש מבצע שחרור של אדמת אבותינו, תוקפנות 'התפשטות' הגבול נקבע בהסכם רודוס וכזה הוא ישאר". "העם כולו יסיק מסקנה משחרור השטח הכבוש בדרום. אדמת מולדת, הנמצאת תחת כיבוש זר אינה פוסקת להיות אדמת מולדת. הכיבוש הזר אינו מפקיע את זכותנו הנצחית על אדמת אבותינו ובנינו. כל העם חייב היום להתאחד סביב הכרה זו, ובעזרת ההשגחה העליונה נזכה כולנו, במהרה בימינו; הממשלה הכנסת, ורבבות בני עמנו – לעלות להר הבית כדי לתת שבח והודיה לאלהי ישראל על שהוציאנו, בדור הזה, מעבדות לחרות-אמת".
*
לפני 11 שנים, לא זכינו. היום זכינו, אם על נושא זה דברים אלה אמרתי – הכל אמרתי, ואין להוסיף. גבירותי ורבותי. הבה נתבונן ונדע, האמנם כן, עדיין נשפך דמנו, ועומדות בפנינו בעיות מורכבות, לא תמה הכוס המוגשת לעם הזה אשר דמו נשפך כמים מדור לדור, עוד הדרך רב ורבה המלאכה, אולם מי שהתבונן בעבר, של שנות אלפים של העם הזה אשר לתולדותיו אין אחות ומשל בהיסטוריה האנושית, הוא ידע כי מאז ימי החשמונאים, לא היה עם ישראל כה מושרש וכה חזק, וכה אדיר וכה מחודש אונים, כפי שהוא בימים אלה להם זכינו בדור ההשמדה, התקומה, הישועה והגאולה.
נהיה איפוא ראויים למפנה ההיסטורי הכביר שחל לנגד עינינו, כן, השבח והודיה לאבינו שבשמים, – בכל לבנו ובכל נפשנו נאמר את הדברים האלה – על אשר הוציאנו מתהום דמים לפסגת השחרור, על אשר הפר עצת זדים, ובברכתו נתנו לנו בנינו הלוחמים, הגיבורים, את הנצחון. ונוסיף לקיים את שליחותנו למען עמנו ולעמן ארצנו. תהיה בימים אלה בתוכנו הכרה כפי שלא היתה בנו. ומאז בשלבים שונים נטלנו על עצמנו אחריות שאין לה שיעור לעתיד עמנו, בצאתו ללחום למען שחרור הצלתו וגאולתו, את העם הזה אנחנו משרתים באמונה, בנאמנות, בעיניים פקוחות באהבה רבה. למען הבטח את שלומו ואת בטחונו, את עתידו ואת חרותו בארץ אבותיו. המלחמה לא נסתיימה; המערכה המדינית היא בעיצומה. לכן, אני את דעתי אביע – אני מקווה שבשמכם – דרושה אחדות לאומית. יש להוסיף ולקיים ממשלת ליכוד לאומי בישראל, ונוסיף לשרת את עמנו ולעשות את המלאכה, מתוך הכרה שהיא העיקר, גם אם יש קשיים, גם אם יש החלטות, שלא היית רוצה שתתקבלנה, ונתקבלו; ויש החלטות, שהייתי רוצה בקבלתן והן עדיין לא נתקבלו. עיקר העיקרים: להוסיף ולשרת את העם הזה למען שמור על פרי הנצחון האדיר, של בניו הלוחמים. נהיה ראויים לשליחות הזאת ונקיים אותה – בשם אמונתנו כפי שנשאנו אותה משחר נעורינו ועד היום הזה, ושקיבלנוה ממורנו ורבנו זאב ז'בוטינסקי; בשם האמונה כפי שנטעה בלבותינו – נישא תפילה, כי נהיה ראויים, בלב אוהב ובשכל טוב, להוסיף ולשרת את עם ישראל למען לא תופר עוד לעולמים אלא תקויים ותחושל ותקודש, הברית הנצחית המשולשת – של אלהי ישראל, עם ישראל וארץ ישראל.