הממשלה והצד שכנגד

תנועת החרות היתה הראשונה, שהעלתה בפני המוני העם את בעיית היחסים ההדדיים לבין האופוזיציה (נדמה לי כי המונח העברי "הצד שכנגד" הנהו התרגום הנכון של המלה הלועזית, הן מן הבחינה הלשונית והן מן הבחינה המרושונית). באזני רבבות אזרחים שמענו את הדרישה, שיחדל בישראל ערבוב המושגים והתחומים. הסברנו, כי לאומה חפשית דרושה גם ממשלה וגם אופוזיציה. ביתר דיוק: לא פחות משדרושה למדינה ממשלה יציבה – דרושה לה אופוזיציה חזקה. אין לזהות את הממשלה עם השלטון.הממשלה היא חלק של שלטון העם; והצד שכנגד הוא חלקו השני. שונים הם התפקידים המעשיים של שני חלקי השלטון, אך ערכם בבנין הממלכתי – שווה. בפשטות: כל מקום שאין שם אופוזיציה – מת החופש. באין צד שכנגד, מזדהה מושג הממשלה עם מושג שלטון, אך שלטון חדל להיות שלטון העם, והופך להיות שלטונה של כת טוטאליטרית.

לבעיה זו נודעת חשיבות מיוחדת במדינתנו. מדינה צעירה אנחנו. הנחנו את היסודות לבנין הממלכתי, ומאחורינו "מסורת" של גבאות גלותית מוסווית במשחק פרלמנטרי. נוסף על כך קיימים בישראל – וכנראה יוסיפו זמן רב להתקיים – תנאים מיוחדים שבהם נבצר ממפלגות, ללא יוצא מן הכלל, להשיג רוב מוחלט של קולות הבוחרים. ספרו, כי מנהיגי מפא''י קוו לקבל בבחירות האחרונות לאסיפה המכוננת רוב של למעלה מן 50%. אם נכונה השמועה, הרי מוכיחה היא, כי סחרחורת אחזה את ראשי מפא''י. התקווה תקווה שוא היתה, וכנראה שוא תהיה עוד שנים רבות. טוב או רע, אך אלה התנאים המדיניים האוביקטיבייים בתוך מדינתנו.

מפלגה, המקבלת רוב יחסי , זכאית וחייבת להרכיב ממשלה. אולם ברור שאין היא יכולה לעשות זאת לבדה. היא מוכרחת להתחבר עם מפלגות אחרות. כך קמה ממשלת-שותפות; ואין ספק, שבתוקף המציאות, זוהי הממשלה היחידה האפשרית בארצנו. ממשלת שותפות, גם כשהיא בטבע הדברים הריהי חלשה מממשלה הבנויה מקשה אחת, ובכל זאת תוכל להיות ממשלה יעילה והוגנת כאחת. הדבר תלוי בכך, אם תדע הממשלה לנהוג בעם ולשרתו בלא לרדות בו; אם השותפות בממשלה תהיה גם שותפות באחריות; אם מול הממשלה יהא ניצב בבית-הנבחרים צד שכנגד; אם אותו צד שכנגד יהיה לא רק שווה ערך כי אם גם שווה זכויות.

הממשלה הבלתי נבחרת (אין לקרוא לה זמנית, כי כל ממשלה אינה אלא זמנית) לא קיימה את התנאים האלה, לא במהותם ואף לא בצורתם. עם בחירת מוסד המחוקק העליון של המדינה – הגוף היחיד המייצג היום בשלמותו את רבונות העם – הגיע הזמן לתקן את המעוות ולהניח יסודות בריאים לשלטון העברי, על שני חלקיו החיוניים.

שמענו כי ראש המפלגה, שהשיגה בבחירות את הרוב היחסי, דרש מאת המפלגות הרוצות להשתתף בממשלה להתחייב מראש לאחריות קבוצית למדיניות הממשלה בשאלות החוץ, בעניני הפנים, בבעיות החינוך והדת וכו'. זוהי דרישה צודקת. הצגנו אותה, כאמת הממשל ההגון, לפני הבחירות ובתוך מערכת הבחירות. אמנם, אין אנו בטוחים, שמפא''י הייתה מקבלת דרישה זו, אילו היו יחסי הכוחות בינה לבין מפ''מ או בינה לבינינו, הפוכים מאלה הקיימים עקב הבחירות; אבל העובדה שדרישה צודקת במהותה נוחה היא מבחינה מדינית ליריבינו, אין בה כדי לבטל את צדקתה של אותה דרישה. אנשי מפ''מ, המקללים את מפא''י בגלל "רפורמיזם בוגדני" שלה – יצטרכו להחליט, אם עליהם ללכת עם ה"רפורמיזם" אל ממשלה, או לקום נגדו מחוץ לממשלה. "מפ''מ היא האופוזיציה היחידה בתוך הממשלה" – התפארו בעבר אנשי מפ''מ, אך דברים כאלה אינם רק תרתי דסתרי; זה משהו גרוע הגרוע מסתירה הפנימית: זוהי שטות. היום מבקשים "שדכני" מפ''מ "להזדווג" עם מפא''י בממשלה בצורה שלא נודע עד כה בתולדות ה"שדכנות": קודם הם מונים לעיני כל ובאזני כל כתריסר מומים שמצאו ב"כלה": היא פוזלת (מערבית-ימנית); חטוטרת יש לה. מוכת שחין היא רחמנא ליצלן, ועוד כהנה וכהנה. ומיד עם סיום ספירת המומים משתחוה ה"שדכן" ופיו נוטף דבש: "החתן" מבקש את ידך, רק בך הוא רוצה ורק אתך יכונן את משפחתו... אלה הם כרכורים משונים ודוחים, האופיניים למפלגה, אשר התהום בין הלכתה המדינית לבין המעשה המדיני שלה היתה תמיד לא רק לרגליה אלא בדמה ממש. ה"שדכנות" כזאת, היא, בסופו של דבר, שאלה של "טעם" ואולי של נדוניה; הרי יש "בני טובים" המשלימים עם חטוטרת בגלל ה"תשלום". אבל ההכרעה מן ההכרח שתבוא. והיה, אם תיכנס מפ''מ לממשלה שתורכב ע''י מפא''י, ידע העם כי הולכת היא שלובת זרוע עם ה"רפורמיזם הבוגדני", כי קמו והיו הנשואין בינה לבין "הכלה הפוזלת, המצורעת והגבנת". כמובן, דינם של כל שאר גורמים המור שניים כדינה של מפ''מ: למד הממשלה או לצד שכנגד. אפשרות שלישית אין ולא תמצא, או שלא תהיה לנו לא ממשלה ולא אופוזיציה, כי אם – קנוניה, המועלת מעילה מתמדת באמון הבוחרים.

עם העברת הקו המבדיל בין שני גורמי שלטון התקין, יובן גם תפקידה אמתי של אופוזיציה מורשונית. היא תהיה פטורה מן האחריות למעשי הממשלה, ואף-על-פי-כן – או משום כל דוקא – תהיה שותפה לאחריות לגורל המדינה. אי לראות באופוזיציה "שור" המועד תמיד לנגח את המנהלים בפועל את עניני הממשלה. להפך יש לראות באופוזיציה את אחד הגלגלים שעליהם נשענת עגלת המדינה בהתקדמותה. חלוקת התפקידים פשוטה היא: אם העם הוא נושאה הראשון והאחרון של הרבונות, ואם נבחרי העם בבית-המחוקקים מייצגים את הרבונות, הרי אותם הנבחרים שלא נכנסו לממשלה, מוסיפים לשרת את העם ע''י הדרכה מתמדת, הדרכה להמוני העם ולחברי הממשלה כאחת. הדרכה זו מפרה את המחשבה מדינית. יש והאופוזיציה מניעה את הממשלה לעשות את צעד הנכון; יש והיא מונעת אותה מלעשות דבר רע. למעשה עצם קיומה של האופוזיציה הראויה לשמה, משפיע לטובי על דרכי הממשלה והחלטותיה. כל ממשלה שנבחרת חושבת מיד על היום שבו תצטרך להבחר שנית. ממשלה שמולה ניצבת אופוזיציה,תזהר מלגרוע ממדת תמיכתו של הצבור בה, כשם שתזהר מלהוסיף אהדה לצד שכנגד. אולם לא רק בשאלות הגדולות של "המדיניות הגבוהה" נודעת חשיבות רבה לפעילותם של נבחרי העם באופוזיציה: הם יכולים וחייבים לפעול, למנוע ולהניע גם בשאלות יום-יום. עוול כי יעשה לאזרח, האופוזיציה תגיב עליו ללא דיחוי. גרימת עוול ע''י נושאי השררה אינה דבר בלתי-שכיח. אין צורך לדגול בתיאוריה אנרכיסטית, כדי לדעת כי כל שלטון מביא בכנפיו עוול מסוים ליחיד; על אחת כמה וכמה - שיטה שלטונית, המבוססת על מפתח מפלגתי נפסד, על שאיפות מונופוליסטיות ועל הפליה פרוטקציוניסטית. מלחמה מתמדת בעוול מתמיד הריהו הכרח למדינה ולאומה; מלחמה זו היא מתפקידי האופוזיציה בתוקף מעמדה. אזרחי המדינה חייבים לדעת כי יש להם על מי להשען בקרב נציגות שנבחרה על ידיהם. הם חייבים לדעת, כי לא כל הצירים כבולות ידיהם באזיקי משמעת המפלגתי, המחייבת אותם לתמוך בחברי הממשלה או בעושי דברה. בבית-הנבחרים ישבו גם נבחרים חפשים, המסוגלים לדון בכל מקרה לגופו, ללא פזילה לעבר ספסלי המיניסטרים. ההכרה כי יש "פה" למקופחים, פה אשר שום פיתויים ושום איומים אינם עשויים לסתמו, תעמיק את הבטחון ביעילות המוסדות הדמוקרטיים, ותחנך המוני העם לאומץ לב אזרחי, שני גורמים נפשיים אשר בלעדיהם אין הדמוקרטיה אלא sham democracy כלומר שלטון עם למראית-עין בלבד.

הסיעה המורשונית של תנועת החרות מקבלת על עצמה את התפקיד הממלכתי והאזרחי, המוטל עליה מתוקף מעמדה הנוכחי בתוך האספה המכוננת. לא תהא מצדנו אופוזיציה לשמה, ולא תהא בקורת לשמה. לא נטפל אל הממשלה באשר היא הממשלה ואנו הצד שכנגד. נדון את הממשלה לפי מעשיה: מעשים טובים נשבח, רעים נגנה. אך שום דבר לא נרשה להשתיק. לא נתחשב במעמדו של שום אדם, יהא מי שיהיה. עם עוול יעשה, נעמיד את האיש בפני אותו דין ציבורי, אשר בית-הנבחרים משמש לו כבמה עליונה. נבחרי העם אנחנו. קבלנו שליחות מטעם רבבות אזרחים. אחריותנו רבה, ונעשה כמיטב יכלתנו כדי להיות ראויים לאמון, שנתנו בנו שולחינו