הממירים שלום בשטחיות

 הממירים שלום בשטחיות 

(מעריב, 30.9.1973)

 א.

נגיע לשלום בדרך הפשרה הטריטוריאלית. אין דרך אחרת. שלום תמורת שטחים. כך אומרים ממירינו לפלגיהם, לסוגיהם. הם מוסיפים, כי כל מי שאינו מקבל את תכניות החלוקה למיניהן, דוחה את השלום, או אף מונע אותו. פסקנות כפולה זו מלווה נימוקים מוסריים, לגבי שאיפת השלום האנושית, כיעור הסיפוח, שליטה בבני לאום אחר, והצורך בביטחון. הטענות, הקשורות בנימוקים אלה, מושמעות במידה רבה של תוקפנות, כיאה למטיפים מעל. האין היא באה ללמד, או לחפות, על חולשה? נוכל להשיב לשאלה זו, אם נתבונן בחיבת חלוקת-ציון, בעיני השכל הישר.

ניטול את הסיסמה המפורסמת: שלום תמורת שטחים. אלה שדבקו בה לא יתבוננו, לכן לא ידעו, כי היא סותרת לחלוטין את המציאות. השטחים, כמקובל לומר, הם בידינו; אבל בידי מי הוא השלום? העם היהודי כולו, מאז החל שב אל-מאין-בא,רוצה בשלום עם הערבים, בארץ ישראל ובסביבתה. הערבים מיאנו לקיימו ומסרבים לעשותו. זוהי האמת. יכול משקיף להצטער על הסירוב, או לגנותו, או להצדיקו; להכחישו אין הוא יכול, אם אין הוא רוצה להתכחש לעובדות.

השלום הוא בידי הערבים; השטחים הם בידי היהודים. אף על פי כן, מציעים מחדשי החלוקה, בעקשנות מופלאה,   ש ל ו ם   תמורת   ש ט ח י ם .  הכיצד? איך אתה יכול להציע דבר, שאינו כלל בידיך? לפי שורת ההיגיון, היו הערבים צריכים לומר את אשר אומרים הממירים מבית ישראל: ניתן לכם שלום, אם תתנו לנו שטחים. הכיצד? איך אתה יכול להציע דבר, שאינו כלל בידיך? לפי שורת ההיגיון, היו הערבים צריכים לומר את אשר אומרים הממירים מבית ישראל: ניתן לכם שלום, אם תתנו לנו שטחים. על פי אמירה כזו, היו הערבים מציעים את אשר בידיהם תמורת חלק ממה שנמצא בידינו. אבל, כידוע, אין הערבים אומרים אלא את ההיפך מזה. הודעה אחת בפיהם, באוזני כלה יהודים: הבו לנו את השטחים, את כל השטחים שכבשתם, תוקפנים ציוניים, ביוני 1967, ואנו, כתמורה יפה ומספקת, ניתן לכם – אי-שלום (בתוספת תביעה, טבעית על פי צדקתה, להחזרת זכויותיו של העם הפלשתיני לתוך המדינה-בלי-השטחים).

על פי אותה שורת ההיגיון, היו חסידי-חידוש-החלוקה צריכים להכריז: שטחים תמורת שלום. ייתכן, כי אפשר להתפלא, מדוע עד היום לא עלה על דעתם ליישר את היפוך אימרתם. אבל אם נתבונן מקרוב בנבובותם, נראה, כי אין היא מקרית. נשער בנפשותינו, כי הממירים שלנו היו אומרים, לפי סדר הדברים הקיימים במציאות, שהם מוכנים ורוצים למסור לערבים שטחים, לא את השטחים, אלא חלק מהם, בעוד הם מצפים ומאמינים, כי תמורת מסירה חלקית זו יתנו הערבים שלום, יחתמו על חוזה שלום. לו כך היו אומרים, בעברית פשוטה, מסודרת כהלכה, היה מתברר מיד, אם להשתמש בלשונם, כי הם, אנשי החלוקה, דוחים את השלום ואף מונעים אותו. שוב אין זו אלא הימנעות מלהתכחש לעובדות, הידועות לכל בר-דעת, זולת מי שמתבער מדעת. הערבים מודיעים בקהיר, בדמשק וברבת-עמון, כי לא יסכימו, ולעולם לא יחתמו על מסמך, בו יירשם, שחלק כלשהו מן השטחים, אשר ניטלו משליטתם ביוני 1967, יעבור לריבונות ישראל. זוהי עמדתם הרשמית המוצהרת, הבלתי מתפשרת. אם כך, לא יחתמו על חוזה שלום, לא יעשו שלום ואף לא יסכימו למה שמכונה, בייחוד בוושינגטון, הסדר מדיני בדרכי שלום, על יסוד "פשרה טריטוריאלית".

בדברי באלה, הממירים את אשר אין להם במה שהאויב אינו מוכן לתת להם, הוספתי את המלים: אם להשתמש בלשונם. אין הן מקריות. באתי הלדגיש, כי כלל לא היה עולה על דעתי להאשים אותם, שהם, מחמת תביעתם לחלק מהשטחים, דוחים את השלום או מונעים אותו. הצרה היא, כי הם מאשימים בכך, ובתוקפנות רבה, את מר יצחק טבנקין, או, אם מותר להצטרף, אותי. עוולה היא, יכולתי להוסיף, כי היא זועקת השמימה. אין צורך. מוטב שהיגיוננו יישאר צמוד לקרקע המציאות. האמת היא, כי אפילו היו נלהבי החלוקה מסכימים לחידושה על פי קווי ה-4 ביוני 1967, אין לצפות לחתימת חוזי שלום בידי שליטי ערב דהיום? מנין לנו? לא נדבר, כמובן, במקומם של השליטים האלה, כפי שנוהגים מפריחי הסיסמה המהופכת: שלום תמורת שטחים. גם לא אטפל בחשדות, עליהם דיבר, בהתנשאות אופיינית, הסנטור פולברייט. הוא טען, באוזני חבריו לסנאט, כי הישראלים חושדים בערבים בשאיפה להשמידם. זוהי, הוסיף הנואם, חשדנות חולנית המתקרבת לפרנויה. עד כדי כך, והסנטור היה לרופא. הוא מציע לנו חסות, כדי להצילנו מן החולי הרע, כדי להגן עלינו מפני סכנה... שאינה קיימת כלל. חשד שווא והכל רוצים להגן עלינו, אפילו הרוסים, יחד עם האמריקנים, או להיפך.

ב.

לא נדבר בהיפוכים, או בחשדות, אלא בדברים מדויקים, מפיהם של דוברים ערביים מוסמכים ומהימנים. חשוב גם לציין את התאריך. כל מה שאביא לידיעת הקוראים הנכבדים, נכתב ונאמר לא לעת לחימה אלא אחרי הפסקת האש, לא לפני אלא לאחר קבלת יוזמת רוג'רס המהוללת. ב-22 באוגוסט 1970 כותב ביטאונה הרשמי של מצרים כהאי לישנא: "לאחר שישראל תיאלץ לסגת (כוונתו לקווי ה-4 ביוני 1967), יהיה על ההתנגדות הפלשתינית לפתח את שיטות פעולתה וצרכיה הדחופים בשלב החדש תוך קריאה להתלכדות העמים הערביים מסביבה, כפי שהתלכדו סביב העם האלז'ירי. העם הפלשתיני אינו צד בניסיונות הנעשים עתה להשגת הסדר של שלום. לכן אין תוצאותיהם מחייבות אותו, והוא שומר על חופש פעולה מלא".

ביום ה-30 באוגוסט מודיע רדיו קהיר לכל באי עולם: "הערבים לא יישבו, או ינהלו משא ומתן, עם הישראלים. הצעות ארצות הברית (לפי יוזמת רוג'רס) לא יוליכו להסכם שלום בינינו ובן ישראל".

בשתי המובאות הללו יש להבחין היטב בין המושגים: הסדר שלום והסכם שלום. הסדר, מבחינת המצרים, ייתכן. מהותו היא נסיגת הישראלים לקווים שלפני מלחמת ששת הימים. תנאי נוסף הוא, כי, בעקבות ההסדר, יתלכדו כל העמים הערביים סביב ההתנגדות הפלשתינית וכו'. אבל הסכם של שלום או חוזה שלום – זה לא, בשום אופן לא, אפילו היו הישראלים נסוגים והערבים מתקרבים לעבר אשקלון ונתניה.

על כל אלה הוסיף דוברה הרשמי של ממשלת מצרים, חסנין הייכל, את הקביעה העקרונית הבאה: "מצרים שוללת קיומה של מחיצה גיאוגרפית, מדינית או צבאית בינה ובין יתר עמי האומה הערבית, בייחוד במזרח..." פירושים מיותרים. הלא כן? התאריך הוא, השלישי בספטמבר 1970.

לאור הדברים האלה, כיצד נראית האשמתו של יהודי כלפי חברו, במפלגה אחת, או יריבו במפלגה אחרת, כי התנגדותו לחלוקה מונעת את השלום? לו היה ממש בהאשמה זו, היא היתה שבה, במלוא עוצמתה, לחיקם של תומכי המסירה החלקית. הבריות היו אומרים – ואולי עוד יגידו – כי כל מי שאינו מוכן למסור לאויבינו את כלה שטחים, מונע אפילו הסדר בדרכי שלום עמם. אולם האמת היא, כי כל ההאשמות האלו, לו היו הדדיות, אינן במידה שווה – שווא הן. הסיסמה שלום תמורת שטחים תלויה על בלימה. השלום הוא בידי הערבים. והם אינם נותנים אותו בעד חלק מהשטחים. לא זו בלבד שפשרה טריטוריאלית אינה הדרך היחידה המוליכה לשלום; היא אינה דרך.

המלה פשרה משכרת; אך היש חזק מכל י"ש. לו פשרת החלוקה היתה מוליכה לשלום, אילו הזדמנויות היו בעבר להשכנתו. במאי ובנובמבר 1947 הוצע לערבים להתפשר עמנו. פשיטא, איזו חלוקה? לנו הוצע להקים מדינה יהודית כחלק של ארץ ישראל המערבית, בלי ירושלים כולה, בלי לוד ורמלה ויפו, בלי הגליל המערבי, בלי כמחצית הנגב, עם אוכלוסייה ערבית של למעלה מ-45 אחוז. היו יהודים, שקיבלו את התכנית הזו  ב מ ל ו א ה . האם היא הוליכה לשלום? בעקבות הצעת ההתפשרות ההיא, באה עלינו מלחמת השמד שעלתה לנו ב-6,000 הרוגים וכמעט פי שלשוה פצועים.

הצעת התפשרות נוספת הוצעה לאויבינו במשך י"ח שנים. היו כאלה בינינו שטענו, כי קווי 1949-1967 מן הדין (!) שיהיו גבולותיה הקבועים של מדינת ישראל. כדי לא להקשות על ההסברה, כי הקווים ההם מעולם לא היו גבולות וכי לעולם לא תהיה שיבה אליהם – לא אצטט. העובדה עצמה ידועה לכל. האם לא היתה זו פשרה טריטוריאלית לגבי ארץ ישראל מכאיבה, נוראה, אשר לפתע, לפני שלוש שנים ומחצה, נראתה, שוב לכל, כמסכנת את עצם קיומה של מדינת ישראל? כזאת היא היתה מבחינת היהודים; אבל הערבים השיבו עליה באחת, או בשתיים שהן אחת: מצב מלחמה ושפיכות דמים.

במשך י"ח השנים ההן היה מבצע קדש. ארבעה חודשים לאחר מכן שבנו לקווי 1949-1967. המצרים עשו הסדר; הערבים לא עשו שלום. מצב המלחמה נמשך. בהתקפות היתה הפוגה מסוימת בדרום. לא כן בגזרות אחרות. נעשו סידורים בין-לאומיים בחבל עזה ובשארם-א-שייח',

היתה זו "פשרה" מרחיקת-לכת אחר הניצחון. אך שלום לא ניתן לנו תמורתה. מנת חלקנו היתה שפיכות דמים וכעבור עשר שנים בלבד נקראנו, בתנאים הנראים היום לבלתי אפשריים עוד, להגן על עצם קיומנו. האם ניסיון כזה של שנות דור אינו אומר כלום למפריחי יונת הפשרה? ואם כל הפשרות ההן לא הניעו את אויבינו להושיט לנו יד לשלום, מה יסוד טענה כי הצעות התפשרות חדשות, מעבר לקווי ה-4 ביוני 1967, יביאום לחתימת חוזי שלום? להשתכר במלה ולשאת אשליה, אין זה בריא. אבל נושאיה חייבים, לפחות, להינזר מפני תוקפנות מוסרית מעושה כלפי אלה, המוכיחים להם, לא במלים משכרות אלא בניתוח הגיוני, כי אשליה היא.

ג.

נתבונן בסיפוח המכוער. מאז הושמעה הקריאה, בשלהי מלחמת העולם הראשונה, לא לספח ולא להטיל פיצויים, מעוררת מלה זו חלחלה בקרב המחנה המתעקש, על אף כל ההוכחות הנגדיות, לזהות שמאלנות עם קידמה. התוצאה של אותו רעד עצמות היא, כי דווקא המחנה הזה גם סיפח וגם נטל מלקוח.

באשר לארץ ישראל, מן הדין שהמושג סיפוח יידחה ללא סייג. עד מלחמת ששת הימים,ה יה מעבר לקו הירוק, סיפוח בלי זכות; בעקבותיה, כמו אחרי מלחמת תש"ח, מומשה זכות בלי סיפוח. חובה לשאול את האנטי-סיפוחיסטים למיניהם מדוע לא אמרו מלה אחת, לא במשך 3 או 18 שנים, נגד "סיפוחן" של לוד, רמלה, יפו, נצרת ועוד? מדוע הם נטפלים לחברון או לשכם בהתקוממותם המוסרית נגד סיפוחיזם?

אבל השאלה אינה חלה רק על העבר. אנשי פשרת החלוקה מרימים קולם, עד לב השמים, נגד סיפוחה של "הגדה", אבל... ברור להם, כי יש לצרף למדינת ישראל את חבל עזה, את רמת הגולן, את שארם-א-שייח' ועוד משהו. המלה, החמודה בעדינותה, לצרף, אינה מקרית, כמובן. יכלו תובעי החלוקה לומר בפשטות כנה: אנחנו מתנגדים לסיפוחן של יהודה ושומרון, והננו מחייבים את סיפוחן של רמת הגולן, איזור עזה ורצועת שארם-אל-שייח' – אילת. אבל לו כך היו אומרים, בלשונם הם, היו מטריפים את עצמם ברצון לספח, רחמנא ליצלן. לכן, הס הכנות; והכפילות קחי מקומה. יש לצרף תוך התנגדות לסיפוח התיבה המפורסמת, המצילה: תוך מאבק   ת ו ך   שותפות. נהיה נאמנים לציונות   ת ו ך  שמירת אמונים לעולם המהפכה, בראשותה של ברית המועצות. התכנית הזאת לא תמיד היא קלה, אבל, כפי הנראה, אין להשתחרר ממנה. עזה תצורף; יהודה בל תסתפח.

אך משחק המלים לא יועיל. יכולים מצדדי החלוקה לנסות להוכיח, בכל הנימוקים העומדים לרשותם, כי טוב יהיה למדינת ישראל אם עזה תהיה חלק בלתי נפרד ממנה, ורע יהיה לה, אם יהודה תהיה יהודית. אבל הם ייטיבו עם עצמם, אם ייזהרו מפני נימוק אחד: המוסרי. אל יטיפו נגד סיפוח; כי גם הם בעדו. בררנים הם, על פי השקפתם, או אשלייתם, או קפריזתם, ביחס לשאלה מה, והיכן, לספח. אבל הם בעד סיפוח, כלשונם המוטעית. אל יאשימו את בני עמם בסיפוחיות, כי גם האשמה זו, כקודמתה הקשורה במניעת שלום, כביכול, תשוב לחיקם.

ד.

נעבור לבעיה הדמוגרפית. הסיפוחיסטים, אומרים לנו הצירופיסטים, רוצים לשלוט באוכלוסייה לא-יהודית. לכך אי אפשר להסכים. זוהי שלילת זכות ההגדרה העצמית. מאז ימי וילסון, לא הרולד אלא וודרו, מכיר כל איש קידמה בזכות זו, ואין יוצא מן הכלל. אגב אורחא, כדאי לציין, כי בימי וודרו וילסון, נשיא ארצות הברית, אשר קידש את המושג של הגדרה לאומית עצמית, קבעה ועדה אמריקנית רשמית את הכלל החשוב הבא: "צודק הוא שארץ ישראל תהיה למדינה יהודית, אם היהודים, בהינתן להם הסיכוי, יעשוה לכזאת. ארץ ישראל היתה עריסת עמם רב החיוניות... זוהי הארץ היחידה, שבה הם מקווים למצוא בית משלהם, בהיותם מבחינה זו יחידים במינם בין האומות החשובות". אז, לפני 50 שנה ומעלה, היו היהודים מיעוט קטן בארצם היחידה; היום הם רוב גדול בה. אז הכירו האמריקנים בזכותנו לעשות את ארץ ישראל למדינה יהודית. היום ישנם יהודים השוללים את זכותנו לקיים את ארץ ישראל כמדינה יהודית. פרדוכס. והם המתקדמים. ואנחנו הריאקציונרים, כנראה יחד עם וילסון.

אבל אם אין זה מוסרי לקיים שלטון של רוב יהודי, מתוך שווי זכויות, כמובן, על מיעוט ערבי לאומי, מה יהיה, מבחינה דמוגרפית, על הצירופים?

דרוש לנו חשבון. נעשהו. בחבל עזה חיים כ-330 אלף ערבים. בירושלים המאוחדת אשמנו אוכלוסין ערביים במספר כ-70 אלף נפש. במדינת ישראל, לפני מלחמת ששת הימים, התקרבנו לאוכלוסייה לא-יהודית של 350 אלף. אם ניקח בחשבון, על פי עמדתם של דורשי טובת החלוקה, כי אי-פה אי-שם יהיה עוד איזה צירוף-בלי-סיפוח, הרי נסכם באוכלוסייה לא-יהודית בין 750-800 אלף נפש. האוכלוסייה הלא-יהודית, לעדותיה, בכל ארץ ישראל המערבית, היא בימים אלה למעלה ממיליון ו-200 אלף נפש. ההפרש הכמותי, מבחינה דמוגרפית, בין חלוקת ארץ ישראל המערבית לבין אי-חלוקתה, הוא, אפוא, בין 400 ובין 450 אלף תושבים.

במטותא מן המטיפים לחלוקה, לזכות ההגדרה העצמית ולמוסריות, יואילו נא לומר לנו, לבשר ודם פשוטים, מדוע אסור לקיים שלטון רוב יהודי על כמיליון ומאתיים אלף לא-יהודים, ומדוע מותר בכל היתרי הקידמה, לשלוט בכ-800 אלף תושבים לא-יהודיים? לכל הדעות, אין זה אלא הפרש כמותי. החלוקה היא לשני שלישים, כמעט, ולשליש בקירוב. מדוע אתם מכירים במה שהנכם מכנים זכות ההגדרה העצמית של שליש אחד בלבד? מדוע אינכם מעניקים אותה, במוסריותכם כי טהורה היא, לשליש נוסף, אשר לא היה, ערי מלחמת ששת הימים, בשלטוננו? ואם בעיקרון מולט מדובר, מה על השליש השלישי?

אפשר גם לטפל בבעיה הדמוגרפית מבחינה ממשית. לפני שלוש שנים היו שניסו להבהילנו עמה. בעוד שלושים שנה, הסבירו, ישתוו הערבים עמנו במספרם ואחר יעלו עלינו כהנה וכהנה. תחזית מפחידה זו לא התאמתה בעשרת האחוזים הראשונים של הזמן הנקוב. בשלוש השנים האחרונות לא קטן אלא גדל הרוב היהודי בארץ ישראל. הגידול הוא ניכר, בקרוב ל-200 אלף נפש. מקורו העיקרי, כמאז ומתמיד, שיבת ציון. היא גוברת. ומי ששמע דברים מטינה בורודצקיה ואחותה יודע, כי עלייה רבתי מברית המועצות, עוד בעשור הזה, נעשית בלתי נמנעת, גם מבחינת הרוסים.

אלב אלה נימוקים מעשיים. עלי לשוב לעיקרון, למוסר. אם מותר לקיים שלטוננו בשני שלישים של האוכלוסייה הלא-יהודית, מדוע אסור לקיימו בשליש נוסף? ואם אסור להטילו על השליש האחד, מדוע מותר, כלשון המטיפים, לכפותו על שני שלישים? אפשר לדון בבעיה הדמוגרפית מבחינות רבות. אבל יואילו נא הצירופי סטים לא לגלות סימני התקוממות מוסרית נגד הסיפוחיסטים. אף ההאשמה בהשתלטות על אוכלוסייה לא יהודית תופנה נגדם. בלי הטפת מוסר. בבקשה.

ה.

נותרה שאלת הביטחון. למה תובעים אנשי החלוקה-עם-צירופים את עזה, את הגולן, את הרצף היבשתי בין אילת ובין מיצרי טיראן ועוד? התשובה היא, כי אלה דרושים לנו, כדי לקיים את ביטחוננו הלאומי.

אם הביטחון הוא הנימוק, מי עוד יוכל להעלות על דעתו, כי אפשר למסור – למי? את יהודה ואת שומרון ולקיים את ביטחון האומה?

מלך-אויב, בעומדו על עברי פי פחת, אומר, באוזני כל, כי החבלנים צריכים ללכת מן הערים אל הנהר, מערבה, כדי לתקוף את היהודים. אם מלחמת הפראות ביניהם תסתיים, והוא יישאר, זמן-מה, יושב על כיסאו, ולו היו נמסרים לו, על פי תכניות החלוקה למיניהן, אזורי יהודה ושומרון, כלום לא ברור, כי הוא היה משלח אותם עוד יותר מערבה, לעבר כל ריכוזי האוכלוסין היהודיים? ואם ייפו, באחד הימים, אותו מלך, מי הם אלה, העלולים להשתלט, אם יינתן להם, שם, מעברו המזרחי של הנהר? הם גילו את יחסם לחיי אנוש בעקבות חטיפת המטוסים בלי דעת, בוודאי, חזרו על אסכולה, שבה דגל אנרכיסט נשכח, מן המאה ה-19. הוא אמר בשעתו, לאחר מעשה, כי אין חפים מפשע. לפי כלל זה הם נוהגים, אויבינו, כולם, וביודעין.

עם מי מוכנים תומכי הביתור, לחלק את ארץ ישראל? לחלק את ארץ ישראל? בפני מי הם רוצים לסגת? את מי הם נכונים להכניס אל סף בתינו?

השנה המתחדשת, תבוא עלינו לטובה, אם עם ישראל יידע להשיב לשאלות אלו – בלא שטחיות.