המטרה והשיטה בלחימה מהפכנית
המטרה והשיטה בלחימה מהפכנית
(מעריב, 16.3.1973)
א.
ההחלטה לצאת ללחימה מהפכנית, היא מן הקשות בחיי האדם. המדובר הוא לא בצבא סדיר על מטהו, יחידותיו ותכנונו. אמנם, טולסטוי כתב בנימת לגלוג עצוב על הפניית הטורים ימינה ושמאלה; בין התכנית, שנקבעה מראש, ובין המציאות, הנוצרת בשדה הרב, אין, לעתים, אלא קשר מקרי. גם המזל ממלא תפקיד במבצעים המתוכננים על כל פרטיהם. עובדה היא, כי אפילו נפוליאון בונפרטה, בתיאורו, מאיטליה, את תכונותיהם של מפקדי חילותיו, הוסיף, לגבי כל אחד מהם, את המלים: יש לו, או אין לו, מזל בשדה הקרב. מימי מלחמת העולם הראשונה נתפרסם במיוחד נוסח של הודעה חוזרת מטעם המטה האוסטרי; צבאותינו, תוך ניצחון, נסוגו, על פי התכנית, לעמדות חדשות שנקבעו מלכתחילה, אבל, במלחמת העולם השנייה הסביר צ'רצ'יל, אחר המעשה הרב בדנקירק, כי בנסיגות מוצלחות אין זוכים במערכה.
עם כל אלה, ידוע, כי צבא, הראוי לתפקידו, מכין תכניות שונות "לכל מקרה": יש והן מופעלות, אם לא על פרטיהן, הרי מעיקרן, בשדה הפעולה האנושית. לא תמיד, כמובן, מתאימה התוצאה למחשבה, אבל המתכננים תמיד מאמיני, כי ההצלחה תאיר להם פנים, כי הם ינצחו, תוך התקדמות.
לא כן, הלוחם המהפכני. הוא יודע, כי בצאתו למערכה, אשר אי אפשר כלל לתכננה, האפשרות הראשונה הסבירה, העומדת בפניו, היא שייתפס וייכלא. האפשרות השנייה, שאף היא נראית, על פי הניסיון המצטבר, כריאלית, היא, שישלם בחייו בעד ניסיונו. אין מנוס מפני מחשבת לוואי זו. יחסי הכוחות ידועים. לחימה מהפכנית היא תמיד של מעטים נגד הרבים. האחריות היא נוראה. הבדידות קשה. הייסורים מובטחים. אך הניצחון, רק האלוהים יודע, האם, ומתי יבוא.
לא ייפלא, אפוא, שהאדם, בכל התקופות, משלים, זמן רב, עם דיכוי, או עוול אחר, עד אשר הוא מחלט לקום וללחום בהם. תומאס ג'פרסון הותיר לנו, לפני מאתיים שנה, הסבר תמציתי לסובלנות הרבה, הקודמת למעשה המהפכני. בבואו להסביר לאומות העולם, מדוע 13 המושבות החליטו לנתק את קשר התלות ביניהן ובין בריטניה, הוא מודה, כי התבונה תובעת, שממשלות, הקיימות זמן רב, לא תורדנה בגלל סיבות קלות, או חולפות. הניסיון מוכיח, כותב ג'פרסון, כי האנושות נוטה יותר לסבול, כל עוד ניתן לשאת בסבל, מאשר לקום וללחום להחלפתן של צורות השלטון, אשר להן התרגלה. אבל אם שורה ארוכה של מעשי עוול ומעל מוכיחים, כי הכוונה היא להטיל עליהם עריצות מוחלטת או אז לא רק זכות, אלא חובה היא להפיל ממשל כזה, ולהקים במקומן משמרת חדשה... זהו דברה העיקרי,ה כלל-אנושי, של הצהרת העצמאות האמריקאית.
ב.
לקראת המחצית השנייה של המאה התשע-עשרה, הסבירו מארכס ואנגלס, בדרך ובנוסח אחרים, את מהותה של לחימה מהפכנית. הם ריכזו והגבילו אותה למאבק החוזר בין מעמדות. מחבריו של המניפסט הקומוניסטי קבעו, בלי היסוס, כי דברי הימים של כל החברה כולה, הם דברי הימים של כל החברה כולה, הם דברי ימיהן של מלחמות המעמדות, האדון והעבד, הפאטריצי והפלבאי, הברון והצמית, האומן והשוליה. אבל אפילו מחזיק באסכולה זו מזכירה הכללי של הסתדרות העובדים בארץ ישראל, ברור לכל אדם משכיל, כי היא נסתרה על ידי הניסיון, מימי קדם ועד ימינו אלה. אילו ההגדרה המרכסיסטית היתה נכונה, היכן היה מקומן, בדברי הימים, של המלחמות לשחרור לאומי? מספר מקורי, ישן, למדנו על דו-שיח, אשר בעקבותיו התחולל מפנה גורלי בתולדות ישראל. אל הכפר מודיעים באו אנשי המלך. הם ביקשו לראות את אחד הנכבדים, מתתיהו, ודרשו ממנו לעשות את מצוות המלך. תביעה זו לא לוותה באיומים, אלא דווקא בהבטחות שובות לב:
- ראש וגדול ונכבד אתה בעיר הזו ונתמך בבנים ואחים; אתה, קרב ראשון עושה מצוות המלך, כאשר עשו כל העמים ואנשי יהודה והנשארים בירושלים, והיית אתה ובניך מאוהבי המלך ואתה ובניך תכובדו בכסף ובזהב ובמתנות רבות.
אולם מתתיהו סירב לקבל את ההטבות, במעמדו החברתי והכלכלי,ש הוצעו לו. הוא השיב בהכרזה מהפכנית מושלמת:
- (אף) אם כל העמים... יסורו כל איש מעבודת אבותיו, אני ובני ואחי נלך בברית אבותינו; חלילה לנו לעזוב תורה ומצוות. את דברי המלך לא נשמע, לסור מאבותינו ימין ושמאל.
כך החלה הלחימה המהפכנית של אבותינו המכבים. איזה קשר יש בינה ובין תנאי הייצור ויחסי הייצור? מה בינה ובין אומן ושוליה, בעל אחוזה ואריס? נהפוך הוא. החומר הוקרב למען הרוח. לא רק נכבדות המעמד אלא החיים עצמם הוטלו על כף המאזניים, למען מופשטות האמונה ונצחיותה. כך היה בכל הדורות, לרבות בתקופה הידועה לנו מקרוב, לא מקריאה אלא מן הניסיון הישיר. המרכסיסטים קוראים לעצמם סוציאליסטים מדעיים. עליהם לשוב ולהתבונן בשורש, אשר ממנו צמחה כל האסכולה שלהם. אם לא ירצו להתכחש לאמת ההיסטורית, הגלויה לעין כל, יהיה עליהם להודות, כי מוריהם נתנו להם תורה, שאינה עומדת במבחן המדע של ההיסטוריה. ההגדרה, המופיעה במניפסט הקומוניסטי, היא לכל הדעות, חלקית; משום כך, אין היא יכולה להיות נכונה. אנו נתקרב להגדרה שלמה ומייחדת, אם נאמר, כי דברי הימים של החברה האנושית הם קורותיה של התנגדות הנדכאים לאלימות המדכאים.
זוהי מהותה של הלחימה המהפכנית, בין אם פורצת ומתחוללת בגלל מניעים לאומיים, או דתיים או חברתיים. האדם מגיע לקצה גבול יכולתו לשאת בסבל שהוטל על בני עמו או בעלי אמונתו, או אנשי מעמדו, מסקנתו היא, כי אלה אשר בידיהם השליטה, ולרשותם הכוח, משתמשים באלימות, כדי לשלול זכות, או לקיים עוול. זהו הגילוי הפשוט, המכריע. השליט הוא האלים. חוקיו אינם אלא הסוואה, לעתים אפילו ביטוי, לכפייה עריצותית. לכפייה זו יש להתנגד; הזכות, והחובה, היא להעבירה מן העולם. זוהי כוונת התפילה; ותעביר ממשלת זדון מן הארץ. אם השלטון הוא אלים ברשעותו, אין מי שקם ללחום בו חוטא באלימות, אלא להיפך, הוא מקיים את מצוות ההתנגדות לאלימות זדונית. יתרון הכוח הפיסי הוא, תמיד בידי המדכאים; עליונות הכוח המוסרי היא בידי המעטים המתקוממים. כך נוצר שיווי משקל, מיוחד במינו, המאפשר להמשיך בהתמודדות, וגם להביאה, ביום מן הימים, לסיום מוצלח. בלעדי אותו איזון הכוחות, שמקורו בספירות שונות, היו כל מלחמות השחרור נכשלות; עובדה היא, שרבות מהן נסתיימו בניצחונה של החרות.
ג.
טוב לציין, כי דווקא לחימה מהפכנית, על הקורבנות והייסורים הקשורים בה, מעוררת משהו יפה, מאחד, בלב אנוש. היא באה להוכיח, כי, על אף כל הרע עלי אדמות, יש יסוד להאמין ברגש הצדק של האדם.
לפי טבעו נוהה בן אדם אחר ההצלחה, או המצליח. אימרות, שהיו לנחלת הכלל, מבטאות את הנהייה, או הנטייה הזאת. בשעתו, אמר אוסקר ויילד, כי דווקא מעשים יוצאי דופן מביאים הצלחה. זהו תרגום חופשי, בלי יפי הצליל המקורי של אימרתו הצינית: Nothing Succeeds Like Exsess. באו האמריקנים, אולי גם הם אירים ממוצאם, השאירו את הצליל אך שינו את הגירסה ואמרו: Nothing Succeeds Like Success, או בתרגום פתוח חופשי – אין לך דבר המצליח כהצלחה עצמה. אולי גם בפתגם עממי זה יש מידה של ציניות; אבל גם קורטוב של ריאליזם אינו חסר בו. אנשים מחבבים הצלחה.
אך עובדה מעניינת היא, כי, לגבי לחימה מהפכנית, לא זהו קנה המידה להערכה אנושית. מלחמות המעטים נגד הרבים לא תמיד נסתיימו בהצלחת הראשונים; רבים המקרים, בהם גברו האחרונים. אבל גם הכישלון לא מנע מן הלוחמים הכרה, או אף הערצה. צדקת העניין. לא הצלחת הפעולה, היתה לאמת המידה. ניתן מספר דוגמאות.
המכבים ניצחו. אך אין לומר זאת על נצורי מצדה. מבצרם נכבש. עמם שועבד. אף על פי כן, לא פסה אהבת העם לגיבורי הקרב האחרון, השרירים שנחשפו אחרי 1900 שנה, היו למרכז משיכה לזקנינו ולנעורינו; מודיעין, שממנה יצאו המנצחים, אפילו מקופחת, עדיין, בהשוואה עם המצודה שנפלה לפני צר ואויב. הרבים, הלגיונות של רומי, אינם עוד; המעטים, מגיני מצדה, לא נשכחו; לא יישכחו.
בר-כוכבא שב ומרד בשלטונה של רומי. מתחילה הלך מחל אל חי. אך המערכה המרדנית, נסתיימה בתבוסה נוראה, שממנה לא קם העם אלא אחר 1813 שנים. אף על פי כן, לא פסק עמנו לראות, במשך כל השנים הללו, בלוחם שהיה לנשיא, גיבור מופלא, סמל לעוז היהודי, שהיה ועוד יחודש. והוא חודש, הודות למה שנשאר בזיכרון-לב-האומה.
אספרטקוס קם על רומי האדירה. הוא קרא לנידוני הזירה של שעשועי דמים ללחום במעניהם, לעבדים למרוד באדוניהם. גם הוא הלך, מתחילה, מהצלחה לניצחון. העבדים, אשר שחררו את עצמם, גברו על לגיונות מאומנים. אבל קרסוס גבר על אספרטקוס. ולכל אורכה של דרך אסיה הועמדו אלפי צלבים, שעליהם הוקעו ומתו המורדים המובסים. אך שמו של אספרטקוס הועבר מדור לדור, בספרי הלימוד של כל העמים, בהתפעלות ובהוקרה. ברבות הימים, קמו חכמי היסטוריה, אשר טענו, כי מלחמתם של אספרטקוס וקרואי הדרור שלו היא הצודקת ביותר בתולדות אנוש, באשר היא התנהלה נגד עבדות, לא סמלית, מדינית, אלא ממשית, ישירה אישית.
אפשר היה להביא דוגמאות נוספות רבות, מתולדותיהם של עמים אחרים, לתקופותיהן; אין צורך בהן. הוכח כי ביחס למלחמת מעטים נגד הרבים, קמה אחדות דעות, כמעט כלל-אנושית. אפילו נכשלים המעטים הלוחמים, זוהרת, בקרב עמים רבים צדקת מלחמתם. בהכרה זו יש משהו מרומם רוח. האמונה בניצחון הצדק לא שווא היא.
בין אם המערכה היא סדירה, ובין אם היא מהפכנית, אין להבדיל בין המטרה לשיטה. האחת קובעת את השנייה; לעתים, אפשר ללמוד מן האחרונה על הראשונה. אם המטרה היא צודקת, יטיל על עצמו הלוחם מגבלות, הנובעות מהתפתחותו התרבותית של האדם, למען תצומצם, ככל האפשר, הפגיעה הקשורה בכל שימוש בנשק. כן להיפך, אם השאיפה נושאת עמה עוול, ינהג האדם, כאילו לא יצא עדיין מן המערה, או מהיער.
זכורה אחת השיחות הליליות, שהתנהלה בברכטסגאדן, בשנה שלפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. אותו רודן דמים היה בטוח בניצחונו, לרשותו עמד כוח עצום. והוא ייעץ לגנרלים שלו להשתמש בו בלא הגבלה. היו ברוטאליים, כך ציווה עליהם. והם, ברצון, שמעו בקולו. לא ברור לנו אם הבור השליט ידע, מנין באה לשפות האירופאיות המלה ברוטליות. אבל הוא, בוודאי, תרגם לשפת המציאות את מקורה הרומי: היו חייתיים. בקושי רב, בייסורים אשר אין להם שיעור, נחלצה האנושות מן המלתעות האלו.
יש משהו טראגי בתקופתנו, שדווקא קריאה אשמדאית זו שבה ומהדהדת בה, ואף מוצאת מידה של הבנה בחלקי עולם שונים.
נשוב ונשים מבט, מרחוק, במרתף החארטומי, שבו נורו שני הדיפלומטים האמריקנים והנציג הבלגי. מדוע במרתף? שוב אין אנו יודעים מה למדו אנשי הספטמבר השחור, שלוחת הפתאח, על הפלת המשטר הצארי, על מהפכת החרות של פברואר 1917, על תפיסת השלטון בידי הבולשביקים, על לנין וסבירדלוב, על העיר שנקראה אז יקטרינבורג, על משפחת הצאר שהוגלתה שמה, על סופה במרתף, וקִצה בבור סיד... אם הם למדו, או קראו, על המאורעות ההם, ייתכן, כי הם רצו להוכיח את ההמשכיות ההיסטורית למהפכנותם. מה הקומוניסטים הרגו את הצאר ובני ביתו במרתף, כן עושים מהפכני הפתאח עם "נציגי האימפריאליזם" של היום.
באחד הימים אולי נדע, אם יש יסוד כלשהו להשערה זו. בינתיים, הגיעה לאוזנינו קריאתם של אנשי פאתח אלה, לאחר שהסגירו את עצמם בידי השלטונות הסודאניים: פלשתין, המהפכה תנצח!
ה.
איזוהי המהפכה? אנשי פאתח, או שלוחתו הקרויה בשם "ספטמבר השחור", אינם המעטים הנלחמים ברבים. נהפוך הוא. הם שליחי הרבים, הרוצים להכחיד את המעטים. שליטה של סודאן, הגנרל נומיירי, גילה ואישר זאת לאחר רצח הדיפלומטים הזרים בארצו. קיימנו, אמר נומיירי בשידורו, שיתוף פעולה מכובד עם ההתנגדות הפלשתינית, ובראשה ארגון פאתח. הענקנו להם אפשרות שהייה אצלנו, ללא הגבלות. הבטחנו להם זכות תנועה בתוך סודאן ומחוצה לה (ההדגשה שלי –מ.ב.) ללא הגבלות. הענקנו להם את הזכות להשתמש בשירותי השידור שלנו, ללא פיקוח... על ההודאה הפומבית הזאת, שבאה מחרטום, יכולים אנו להוסיף, כי אם סודאן כך, על אחת כמה וכמה מצרים, לוב, אלג'יריה, עיראק, סוריה, לבנון, כוויית ועוד. אחד השקרים הכמעט-מוסכמים בימינו הוא, כי הפאתח מייצג את החלשים הנלחמים בחזקים. ולא היא. אירגוני המרצחים הערביים הם שלוחותיהן של מדינות, המצטיידות בכל כלי הנשק החדיש, על עשרות מיליוני תושביהן, ועל מיליארדי הדולרים של הכנסתן השנתית. אנחנו, בארץ ישראל, הננו המעטים, העומדים נגד תוקפנות דמים, מתוכננת ומתמדת, של הרבים.
מטרתם של הרבים הללו ושלוחותיהם אינה הצלת עם, אלא השמדת עם: לא שחרור ארץ משלטון נוכרי, אלא גזלת מולדת מעם ששב אליה; לא תיקון עוול, אלא חידוש העוול, שנעשה לעם היהודי, ואשר כמוהו לא נגרם לעם אחר.
משום היות המטרה בת-עוולה, כזאת היא גם השיטה, המופעלת כדי להשיגה. האדם יודע, כי אין תופעה נוראה בחיים מן המלחמה. לפיכך הוא שואף, במשך כל הדורות, לעשותה פחות אכזרית, או, אם מותר לומר כך, יותר מתורבתת. אחד הכללים המקובלים, העתיקים הוא, כי אין פוגעים בשליחי עמים, במלאכות, אפילו היא באה ממחנה האויב. גם כללים אלה כבר בוטלו על ידי השמאלנות הריאקציונית בחלקי עולם שונים, ובמיוחד על ידי שליחי הרצח של מדינות ערב. לשיטתם, אין כללים תרבותיים, אין מגבלות אנושיות. סוחר כי ייקלע למלון, אפשר, וצריך, לרצחו נפש. דיפלומטים, כי יבואו למסיבת פרידה, מותר להופכה לטבח מרתפי, שאחריו נשמעת הקריאה: תחי המהפכה המנצחת!
מזכיר המדינה, מר רוג'רס, קרא לאנשי "ספטמבר השחור" בשם "פראי אדם". הגדרה מדויקת. אבל שר החוץ האמריקני, וכל עמיתיו במאה מדינות, ישימו נא לב, כי הפראים הללו הם שליחיהן של חברות ארגון האומות המאוחדות. כל עוד לא יופעלו אמצעי לחץ בין-לאומיים, ממשיים, נגד השולחי,יוסיפו השליחים להתקלס בכל הכללים האנושיים, ולשפוך דמי נקיים, לא רק מבין היהודים אלא גם מקרב עמים אחרים.
זאת למדנו, וחובתנו להוסיף וללמד:
אם המטרה היא שלילת זכות, השמדת עם, אומרי לו לנושא הנשק: היה חייתי. אם המטרה היא גאולת עם, קיום זכות, אומרים לו ללוחם: היה אנושי.
