המושב האביבי

מאמר עיתון: חרות
פורסם בתאריך:
י"ד ניסן התשכ"ב, 18 באפריל 1962
מתוך:
עמוד 2
נושאים:
מדיניות חוץ - או"ם. מחתרות - אצ"ל, המנדט הבריטי. אישים - זאב ז'בוטינסקי. בטחון - מלחמת העצמאות
סקירה הסטורית של בגין על הארועים שקדמו לכינוס מושב האו"ם באפריל 1947, התוכניות הבריטיות לאזור והדברים שקידמו את השתנותן. מאמר חשוב מאד לסקירה היסטורית.
ציטוטים נבחרים מהמאמר חיפוש חדש
הכוונה אינה למושב הכנסת, הבא עלינו, אם יצה השם לטובה, לפעילות מוגברת, שתעלה את קרן ישראל בעמים ואת כבוד בית הנבחרים בעיניו. היום, יושב אני לכתוב על מושב אחר שנתכנס ותקיים בטרם תהיה לנו כנסת ומדינה, על צבאה המתוכנן להפגין את כוחו, כי רב הוא, אף בטרם תהיה לרבים אמונה, כי הם יקומו במהרה בימינו, לנגד עינינו. השתא, בימי אביב זה, תמלאנה חמש עשרה שנה לכנוסו של המשב המיוחד של ארגון האומות המאוחדות לדיון בין לאומי גלוי, הראשון אחרי המלחמות, בבעית ארץ ישראל. בימי המושב ההוא ובדיוניו התרחשו מארעות, צבאיים ומדיניים, בעלי ערך מפנהי [-כך במקור ט.ק.], היסטורי. וכדאי, במלאת עשור ומחיצתו, לסקור אותם, כדי שבנינו ידעו לא רק לשאול אלא גם להשיב, לעצמם ולבניהם ולבני בניהם, כיצד שבנו והיינו לבני חורין.
השאלה הראשונה, אשר עלינו להזמינם ולבקשם להציג לנו, היא זו, אותה קבלנו, על פי מצוות הזכירה הלאומית, מדור לדור: מה נשתנה? מחמדי נפשנו, הקרויים צברים, היו אולי מעדיפים על פי הרגלם הלשוני, להקשות בפנינו: מה פתאום? מדוע נקרא באפריל 1947, מושב מיוחד של ארגון האומות המאוחדות, כדי לדון בעתידה של ארץ זו? יתכן, כי ניסוחם, שאינו מסרתי, אך הוא מביע את מידת הסקרנות הכרוכה, הנמסרת מאב לבן, למען ידעו, הוא אפילו תואם יותר את תוכן השאלה, או את משמעותה, בדור הזה. מה נשתנה הלילה הזה, או היום הזה, או השחר הזה? השאלות הן פשוטות; כמוהן התשובות. כי מן היום ההוא, הנסתר מעבר לאפק הראייה של רוב עמי תבל, בו הוצאנו מבית העבדים, אמנם הוסבר לנו, כי אבותינו ואנחנו עמהם מהרנו מאוד, חשנו ונחפזנו, אבל איש לא טען מעולם, כי "פתאום" יצנו, כלומר בלי מלחמות, בלי אותות ומופתים ובלי יד חזקה וזורע נטויה. לעומת זאת נעשה נסיון בדורנו לטעון, כי כל מה שהתרחש בין אביב תש"ז לבין האביב של תש"ח, בו עלה ובא והגיע חג החרות מתחדש, אירע לנו לפתע פתאום, ללא מעשים בשדה הקרב וההקרבה, בלי אות המרד, בלי מופת הגבורה, בלי היד החזקה, ההולמת בנוגש, בלי הזרוע הנטויה המכה במשעבד. הגויים היו אומרים, כי, על פי אסכולה זו הופיע המושב המיוחד של או"ם כ-Deus Ex Machina; היהודים היו מסבירים, כי הוא לא נקרא אלא בעקבות מכינציה של קשרים הקרויים דיפלומטיים, של וועידות ופגישות ותזכירים. ואחרי המושב האביבי בא זה הסתוי, בו הוחלט על הקמת מדינה יהודית בחלקה של ארץ ישראל, והבריטים (ששלטו בארץ הזאת שלושים שנה) החליטו, כך, סתם כך, לנטוש אותה, והערבים התנפלו עלינו ואנחנו הגינונו על עצמנו והדפנו אותה וכך, אולי אפילו רק כך, קמה מדינת ישראל.
אין, איפוא, נפקא מינה. אם הבנים ישאלונו, בדרך שלמדנו ולימדנו, מה נשתנה הלילה ההוא, או הבקר ההוא, לפני חמש עשרה שנה, או אם ישאלונו, כדרכם בצבריות, מה פתאום מושב האו"ם לדיון בשאלת ארץ ישראל, בה שלוט האנגלי? ומדעו מושב מיוחד? ולמה הוא נקרא לאפריל 1947, לא לפני כן, אך, בעיקר, לא אחרי כן? ומה היה במושב ההוא? אפשר להרבות ולהזמין קושיות. אבל שבתי וסיפרתי: ארבע. מספיק. נתחיל להשיב. עבדים היינו. אף למטה מזה. נידונים היינו, אך מרדנו בעבדות, שהוטלה עלינו, ובגורל הכלייה, שהיה צפוי לנו. מרדנו, קמנו ונלחמנו – ויוציאנו ה'...
ב.
בינואר 1947 נכנס המרד העברי נגד השלטון הבריטי לשנתו הרביעית. למרד זה אופיינים, לא עוד התנקשויות ספורדיות אלא מיבצעי מחץ אדרים, בהם החל הארגון הצבאי הלאומי בראשית 1944, והם גוברים והולכים עדי חדירה, הורסת או "רוכשת", לתוך מבצרי המשטרה ומחנות הצבא, עדי התקפות על שדות תעופה, כדי מרכז המרכזים של שלטון הכבוש באגפו המוחרם של מלון המלך דוד. עד אז היתה כבר ה"הגנה" במצוות הסוכנות היהודית, נגד הארגון הצבאי הלאומי, שניסתה, ב"ענות" החטיפות וההלשנות וההסגרות, להשמידו, ועם האצ"ל והלח"י במערכה הצבאית המוסכמת של תנועת המרי העברית. עד אז כבר הספיקה הסוכנות היהודית לצוות על ארגון ה"הגנה" לנטוש את מערכת השחרור נגד השלטון הבריטי, ואילו המחתרת העברית, כפי שדובריה הודיעו מראש, עם ניסוח ההסכם המיבצעי בין שלושת הארגונים, החליטה כדבר מובן מאליו, להמשיך במלחמה, עדי סילוקו של השלטון הנכרי, לשחרור האומה מעולו. המרד לא הופסק; הוא גבר והלך. מיבצעי המחתרת, אשר שלטון אימפרילי אדיר אינו מצליח לגבור עליה, או למנוע אותם, ערערו את שלטונה של בריטניה בארץ ואת הפרסטיז'ה שלה ברחבי תבל; גבורת הלוחמים העברים, אם בשדה הקרב, אם בבית הדין ואם בתא המוות, מעלה את קרנה של יהודה המתחדשת מעוררת התפעלות בקרב עמים קרובים ורחוקים, במזרח התיכון, באסיה ובאפריקה ובאמריקה, הצפונית והדרומית.
בינואר 1947 מתקיימת בלונדון וועידה ארצישראלית, אחת הוועידות הנודעות, בהן הבריטים מזמנים ציגים יהודיים ונציגים ערביים, כדי "לברר" את טענות הצדדים ולהוכיח, כי אין שום אפשרות ליישב את הניגוד בינהם, ומשום כך לא תהיה ברירה אלא להשאיר, לתקופת מעבר, כמובן, את השליטה על אלה אף על אלה בידי מי שבחר את עצמו להיות בורר עליון בין שבטים ועדות ועמים.
ביום העשירי בינואר 1947 מגיש ארנסט בווין, שר החוץ של בריטניה, מעין דמות משולבת של פרעה עמלקי, או של עמלק פורעני, תכנית חדשה לחלוטין לפתרון, לא סופי, אך צודק כשמירה עצמה, השאלה המטרידה של ארץ ישראל. על פי תכנית זו צריך היה לחלק את ארץ ישראל (המערבית) לאיזורים אתניים, ערבי ויהודי, תחת נאמנות בריטית. תקות המעבר היתה נמשכת עד שנת 1952. לאיזור היהודי היו מוכנסים, תחת פיקוחו של הנציב הבריטי העליון, מאתים אלף פליטים יהודי, במשך שנתיים. לאחר מכן היתה בעית העליה כולה בתחום שיפוטו והכרעתו של הנציב הבריטי. ואילו עם תום חמש השנים היתה קמה מדינה פלשתינאית עצמית, ובה ישוב, או קנטון, יהודי מוקפא, תחת שלטון הרוב הערבי.
הנציגים הערביים דחו את התכנית הזאת ללא סייג. הם לא יסכימו, אמרו, לשום עליה יהודית נוספת ולשום צורה של אוטונומיה, אף תרבותית, ליהודים. טענתם היסודית היתה, כי לא רק יפו היא שלהם, אלא גם תל אביב להם היא. הנציגים היהודיים, כלומר דוברי הסוכנות היהודית לא קבלו את התכנית, כפי שהובאה בפניהם, אבל היו מוכנים לדון, כדי לתקן ותה. הם אף הציעו תיקונים, אם ביחס לשטח הנועד לקנטון היהודי ואם, בעיקר, ביחד לפיקוח הבלעדי של הסוכנות על העליה לתוך האיזור הזה. הם גם דרשו הבטחה, מאת ארנסט בווין, כי, בסופו של דבר, - אלו הן המלים המקוריות בהודעת הסוכנות הרשמית – תוכר עצמאותו של האיזור היהודי. בווין דוחה את כל התיקונים האלה. הם אינם מתקבלים כלל על דעתו. הם נראים בעיניו כבטוי להידחקות היהודים לראש התור. לו נטה להסכים להם, או אף לחלקם, מי יודע היכן היינו היום, אנחנו ובנינו ויושב ראש הסוכנות דאז, ויושב ראש הסוכנות דהיום, כל בית ישראל. כי הם, הנציגים המוסמכים היו מוכנים, על פי הודעותיהם שלהם, לתקן את תכנית הקנטונים ותקופת המעבר. אבל ארנסט בווין דחה את הצעותיהם השקילות והנבונות והמתונות מכל בכל. הרשע המיטיב הלזה – ואני אקשה את לב פרעה והרביתי את אותותי ואת מפתי.. היו דברים מעולם. יש חידושים תחת השמש; אין חדש תחתיו.
עוד חלפו מספר שבועות. וביום ה-18 בפברואר 1947 התייצב בווין בפני הפרלמנט שלו, מסר הודעה ארכה על רצונו הטוב ועל החלטתו הנחושה לפתור את בעית ארץ ישראל, שנתקלו בעקשנות הסרבנית של שני הצדדים, וסיים כך:
"אף שנמסור מיד הודעה על כוונתנו (להביא את ענין ארץ ישראל בפני ארגון האומות המאוחדות) – אנו רואים קשיים גדולים בנוגע לדיון באו"ם בענין זה לפני המושב הרגיל הבא בספטמבר. אנו מצטערים שההסדר הסופי יתקל בדחוי נוסף זה, ביחוד נוכח המשך המעמסה על האדמיניסטרציה הבריטית והשירותים (הצבאיים) המשך תקופה זו. אבל אנו בטוחים, שכיוון שעומדים למסור את הענין לאו"ם, ינהגו כל הנוגעים בדבר מתינו, עד שייחרץ משפטם". ווינסטון צ'רצ'יל, שהיה בימים ההם ראש האופוזיציה, קם למחות נגד הדחייה שתימשך, לפי הערכתו, לפחות שנה נוספת, בעוד בריטניה נאלצת להחזיק בארץ ישראל (המורדת) מאה אלף חיילים ולהוציא עליהם  (מאוצרה המדולדל) בין 30-40 מיליון לירות שטרלינג, כלומר בין 120-160 מיליון דולר מדי שנה בשנה. ריצ'רד קרוסמן, שהיה באופוזיציה לא לממשלה, אלא, במידה מסויימת למפלגתו, טען באזני שרו, כי הדחייה תהיה לשנתיים תמימות, עד לשנות 1949 לפחות. אבל שר החוץ התקיף עמד בשלו: נלך לאו"ם, אך לא לפני ספטמבר 1947.
הצדדים, הנוגעים בדבר בווין, נהגו, כפי שהוא קיווה במתינות. הערבים הוסיפו לא לעשות דבר. הם היו, בימים ההם, פסיביים לחלוטין והתבוננו, במידה של יראת כבוד, במלחמת היהודים נגד האנגלים. הסוכנות היהודית הודיע, כי היא "היתה מעדיפה ליישב את הבעיה עם בריטניה". אבל בדיעבד היא תובעת להגדיל, בתקופת הביניים של שנה, או של שתי שנים או יותר, את מכסת העליה של 1500 רשיונות לחודש. היא גם הבטיחה, כי, אם תוגדל המכסה, הרי היא תהיה מוכנה לחדש את מלחמתה, במה שגם היא, המוכה בסנוורים, קראה טירור. ה"טירור" כידוע, היה חטא ועוון ופשע; אבל בשביל התמקחות עם בווין וממשלתו הוא היה, עתים ככה, ככה, די טוב, אף מועיל.
אפס תקוותו של בווין נתבדתה. לוח הזמנים שלו עליו דברו בגלוי צ'רצ'יל וקרוסמן, נמחק; תכניותיו הושמו לאל. בעיית ארץ ישראל לא הובאה בפני או"ם, במושב הרגיל, הסתוי-חרפי, על עשרות הבעיות העומדות על פרק דיוניו, אלא בפני מושב מיוחד, בפניו לא עמדה אלא בעיה אחת ויחידה זו של ארץ-ישראל, בה נטושה נמשכת, גוברת, מלחמת שחרור, רבת הגבורה התהילתית של מעטים נגד הרבים. כי מלבד הצדדים אשר בווין דבר מם, היה גם צד, שדבר אל בווין ואל ממשלתו ואל צבאותיהם ואל העולם כולו, בשפה שלא יכלה להשתמע לדו-פנים.
ג
האם העובדות, שתועלינה להלן, הבנתן באה לנו לאחר מעשה, כתום חמש עשרה שנה? לו היה כך, אין פגם; לא היתה סיבה להתבייש בראייה בפרספקטיבה. העיקר הוא, כי הראייה תהיה נכונה.
אך האמת היא, כי הבנת נדברים מיסודה היתה מנת חלקה של המחתרת המשחררת מתחילתם. כדי להוכיח את זאת, אביא דברים מקויים, כפי שנכתבו ופורסמו, בבטואונו המחתרתי של הארגון הצבאי הלאומי, ימים מספר לאחר הודעתו של בווין מן ה-18 בפברואר 1947. וכך נאמר בימים ההם:
"הודעת בווין, על מסירת ענין ארץ ישראל לארגון האומות המאוחדות, מלמדת על פשיטת הרגל של השלטון הבריטי בארצינו, כשם שהסתגרות השליטים בגיטאות מבוצרים מלמדת על תבוסתם המחפירה. כך רואים את המצב משקיפי החוץ, שאינם מעלימים, כי מהלומותיה שחל המחתרת העברית הן ששינו את המצב מן הקצה אל הקצה והעמידו את שלטון הכבוש במערומיו לעיני ההעולם. אולם אין ספק, שגם ההודעה של בווין נכללת במערכת התכסיסים הבריטים.."
ולהלן:
"כמה זמן ידונו התכססנים, באיזו צורה לפנות אל ארגון האומות המאוחדות? כמה זמן ידרשו הדיונים במוסד זה, במליאה, או במועצת הבטחון, או בוועדות הנאמנות?
"הבריטים, כמובן, יעשו הכל כדי להאריך את הזמן... רצונם בזה של המשעבדים ינתן להם, אם בתקופת המעבר, שאין לה הגבלה זמנית, תיפסק המלחמה בשלטון הבריטי. מזימה זו תופר, אם מלמת השחרור, לצורותיה רבות הפנים, תימשך; אם יתברר למשעבדים, כי הם לא יטעונו בתכסיסיהם; אם יתברר לעולם, כי לא ריב עדות כאן, אלא מלחמה של עם."
ועוד:
"זהו איפוא, תפקידנו הראשוני בימים הבאים: להלחם: להוסיף להיות, ולהופיע בפני כל הגורמים הבין-ללאומיים, כאומה ולא כעדה, כאומה לוחמת ולא כפושטי יד אומללים כאומה עצמאית ברוחמה, הנאבקת על עצמאותה המדינית נגד משעבדיה".
כך הסברנו לאומה ולא רק את אשר צריך לעשות אלא גם, באופן כללי, כמובן, כי האוייב קרא כל מלה מפרסומינו, את אשר אנו עומדים לעשות. ואת אשר הבטחנו, לעמנו כן למשעבדיו, קיימנו.
ביום ה-1 במרץ 1947 יצאה יחידת קרב של ארגון הצבאי הלאומי למבצע מחץ בתוככי ירושלים הנצורה. איזור הגנה הבריטי, אחד הבווינגרדים המפורסמים, נפרץ בקרב ישיר עם משמרות חמושים בכף רגל ועד קדקד ועם כוחות שריון של תגבורת מובהלת; מועדון הקצינים הבריטיים, המבוצר והמגודר, נחרב כליל. יחידות קרב אחדות שלנו תקפו את כוחות האוייב בקשת רחבה, בפינות שונות של הארץ הכבושה, במשך 24 שעות רצופות.
כיצד קבלה לונדון את הידיעות מארץ ישראל? לשאלה זו השיב לנו, בפוס האביב של שנת תש"ז, סופר "הארץ", בבירת בריטניה, לאמור:
"ההתקפה בירושלים באה כזעזוע ללונדון בסוף השבוע. עתוני הערב הוציאו מהדורות עם כותרות גדולות על כל ידיעה נוספת שנתקבלה. העתונים מדגישים שזו הפעם הראשונה ערכו, הטרוריסטים את התקפתם בשבת (ההערה היתה נכונה; כדי למנוע פגיעה באוכלוסיה האזרחית לא היתה ברירה אלא, באורח יוצא מן הכלל, לאשר את הביצוע בצהרי יום שבת) והם מבליטים, שההתקפה בוצעה בתוך האזור המוגן. "סנדיי אכספרס" כותב, כי בריטניה צריכה להסתלק לחלוטין מארץ ישראל, ומיד".
אבל העיקר לא התרחש בפליט-סטריט, אלא בווסטמינסטר. סיפור המעשה ההיסטורי יהיה קצר בתכלית. צ'רצ'יל דפק על השלחן (בפרלמנט הבריטי!) וצעק ודרש להחיש את הפנייה לארגון האומות המאוחדות. שר המושבות המסכן הבטיח לברר מיד את האפשרות של כנוס מושב מיוחד של האו"ם, שיוקש לבעיית ארץ ישראל. צ'רצ'יל, דעתו עיין לא נחה. הוא הוסיף ושאל, כמה זמן עוד תימשך המלחמה האומללה הזאת בארץ ישראל, על הקרבנות הנוראיים שהיא דורשת ועל האמצעים הנגדיים של השלטונות (הטלת מצב צבאי), שאיש אינו יודע אם הפעם יהיו מועילים יותר. דובר הממשלה שב והבטיח למסור בהקדם הודעה על הברורים באו"ם בקשר עם האפשרות של כנוס עצרת מיוחדת. תם הוויכוח. בא המעשה. לא עברו אלא שבועות מספר, ועל פי בקשתה הדחופה של בריטניה, בהסכמת המעצמות הגדולות, החליטה מזכירות האו"ם לכנס, בחודש אפריל 1947, מושב מיוחד של האסיפה הכללית לחברי ארגון האומות המאוחדות, בעוד על סדר יומה בעיה אחת: ארץ ישראל.
מה פתאום, בני? קרא ועד: כך, רק כך, לא אחרת, כונס, לפני חמש עשרה שנה, אותו מושב אביבי, בו הדרישה להקמת מדינה יהודית ועלתה, בפעם הראשונה גם על ידי המדינה ששמה הרשמי הוא ברית הרפובליקות המועצתיות הסוציאליסטיות. וודאי מלחמת שחרורנו לא הוכרעה במיבצע אחד, בהתקפת חמץ אחת; היתה בה שרשרת ארוכה של פעולות וקרבנות והוכחות, שהשפעתן מצטברת לאמר, לא תישבר ההתנגדות העברית, היהודים ראויים למולדת, כי הם נלחמים עליה, או, כפי שהרצל ניבא וכבת: היהודים הראויים למדינה יזכו לה; או כפי שז'בוטינסקי חזה ושר. טל מפרה, טל חיים, טל המרד, אוי רוותה כל ארצנו טלי.. אולם באשר למושב המיוחד של האו"ם, לפני חמש עשרה שנה, אין ספק, לאור העובדות הלויות המיסמכים החורתים, כי בעוד בריטניה קשה להזמנו, הרי הארגון הצבאי הלאומי, במיבצעו של ה-1 במרץ 1947 גרם לזימונו.
ד.
במושב ההוא של הארגון הבין לאומי קם ניצגה של רוסיה ה סוביטית, הלא הוא שר החוץ שלה דהיום, מר אנדריי גרומיקו, והודיע לאפתעת הכל, כי לדעת ממשלתו קים קשר היסטורי בין העם היהודי לבין ארץ ישראל, כי הגיע הזמן לעשות את העם הזה, היהודי, לאדון לגורלו, וכי, לשם כך, יש להקים מדינה יהודית בארץ ישראל.
ושוב: מה נשתנה? או אולי, מה פתאום? שאל עמיתי, הקשה בני, ותקבל תשובה כהלכה. כהילכת חג האביב, שהיה גם בימים ההם, אף בזמן הזה, לחג החרות.
 עוד לפני כן החלה מוסקבה להתענין במתרחש בארץ ישראל הכבושה והלוחמת. למשל, בימי המצב הצבאי, שהוטל בעקבות מיבצענו ב-1 במרץ, שידר רדיו מוסקבה, לאחר תיאור הנגישות באוכלוסיה העברית המתקוממת, את ההודעה הבאה:
"על אף האמצעים הללו ממשיך ארגון המחתרת העברי, הארגון הצבאי הלאומי, בהתקפותיו נגד הצבא הבריטי, וגרם לו אבידות רבות".
אולם בעצרת האו"ם מסר נציג ברית המועצות הודעה הרבה יותר כוללת, שבאה להמחיש את התביעה להקמת מדנה יהודית. הוא אמר:
"ידוע יפה, כי מאורעות אלה נעשים תדירים יותר ויותר. מסיבה זו הם מושכים במידה גוברת והולכת את תשומת הלב של עמי העולם ומעל לכל של ארגון האומות המאוחדות. בגלל תוצאה זו מפשיטת הרגל של שיטת המנדט בארץ ישראל, המביאה למצב חמור ביותר ולמאורעות שטופי דמים בארץ ישראל, הובאה השאלה בפני האסיפה כללית".
דברים אלה הושמעו, מעל במת האו"ם בשם ברית המועצות, ביום ה-14 במאי 1947, ואילו ביום ה-4 במאי אותה שנה נפרץ מיבצר עכו על ידי הארגון הצבאי הלאומי... לא כפי שמיבצע היסטורי זה תואר, בספר ובסרט, המתקראים אקסודוס, כלומר בדמיון סלפני, אלא, כפי שהוא ייראה, בעוד שבועיים, על פי האמת העובדתית, בתערוכת עכו.
 לפיכך זכאים אנו להזכיר לבנינו את אשר נאמר, בסתר המחתרת הלוחמת, באזני חייליה, לקראת חג החרות הממשמש ובא. וכך נאמר לפני חמש עשרה שנה:
"חיילים – בער ובכפר, במולדת ובתפוצות הגולה, בבתי הכלא ובמחתנות רכוז, בשדה העמל ובצל הגרדום – ברכת אחים שלוחה לכם לחג החרות.
מפסח תש"ו ועד פסח תש"ז חלו שנויים רבים בארץ ובמערכות החופש. אשתקד עוד היתה קיימת האחדות הלוחמת של הכוחות העבריים וארגון ה"הגנה" עדיין עמד, על מנהיגיו, חבריו ונשקו, במלחמה. היום יצא, או הוצא, ארגון ה"הגנה" מן המערכה והפך, בידי מנהיגים מובהלים, מסוכסכים ואובדי דרך, למחנה עריקים מרי-נפש.
שנוי זה, עם היותו מצער מאד, לא בא לנו כאפתעה. את אפשרות ההתחמקות מצד מחנה נטול רצון מרוכז ומטרה אחידה לקחנו בחשבון גם בימי התקווה הגדולה. בימים ההם הזהרנו מפני אפשרות הפרידה באחת מתחנות הביניים, בה ירצו ראשי ה"הגנה" לצאת מרכבת המלחמה ואנו, כמובן, נרצה להמשיך עד שנגיע לתחנה הסופית. אמנם, תחנת ביניים זו לא הושגה. להיפך. במשך השנה נתגלו יותר ויותר תכניות החיסול של המשעבד, שהשתולל בערי הארץ, בכפריה ועל חופיה. אולם הפרידה באה. מנהיגי ה"הגנה" עזבו את הרכבת בתחנת בהלה. אף על פי כן, לא נעצרה רכבת המלחמה. אף את זאת הבטחנו בימי הנסיון. ואת הבטחתנו קיימנו. לא זו בלבד שלא הושלט הס בארץ השדודה עם השבתת המאבק, אלא, להיפך, גברה המלחמה הלוך וגבור ושינתה את המצבה הבין לאומי של הארץ מן הקצה אל הקצה. בשנה זו בוצעו על ידי חיילינו ההתקפות האדירות ביותר, המכאיבות ביותר, התכופות ביותר והמקיפות ביותר שבוצעו בזמין מן המזמנים על ידי מחתרת לוחמת נגד המשעבד, המבסס את שלטונו על צבא כבוש, שכמוהו לא היה, מבחינה יחסית, בשום ארץ אחרת. בשנה זו הוצאנו את המלחמה למרחב; מרד גלוי, מצב מלחמה – כך רואה העולם כולו את המצב השורר כיום בארץ. וידנו נטויה.
גן בחוץ לארץ גדל ועצם כוחנו. סביב דגלנו התרכזו שם אלפים. והם הולכים ורבים בכל פינות העולם. העם ברחבי תבל שואב אמונה מחודשת בתקומה מן השלהבת בציון, שהוצתה בידינו ושאין עוד לכבותה. שתלך ותתרחב ותפזר את אפילת היאוש אשר חדר ללבבות רבים עם הטבח הגדול, עם ההשפלה, עם הבגידה עם ההסגר, עם הבריחה מן המערכה.
לפיכך חדלו חגי ישראל המפוארים, המסמלים את רעיון החופש הבלתי מנוצח, להיות בעינינו חגים מופשטים, המזכירים עבר רחוק, שאין עוד לחזור אליו אלא, כפי שזה היה במשך שנות אלפים, בדמיון, בתפילה, בעריגה נפשית מהולה באנחה חסרת ישע. לא. חג החרות, האדיר בחגי האומה, הוא כיום בשבילנו סימן לבאות, חג ממשי של חרות ממשית, הנישאת אל העם על ידי בניו. המוציאים אותו ממצרים בלב מאמין, בהקרבה עילאית במחשבה בהירה, בגבורה שטנה, ביד חזקה ובזרוע נטויה.
אכן, האש שהוצתה בלבנו על ידי אבינו, מורנו ורבנו, אין כוח בעולם שיוכל לכבותה. היא בלך ותגדל ותעמיק ותרחב. בה, באש המרד הקדוש, יימסו כבלי העבדות.
עוד חג גדול, אחרים יהיה באהלינו, חג החרות שהושגה בדם לבנו" ויהי.