המורד הבודד
א.
שמו של מילובאן ג'ילאס שב והופיע בעתונות הבין־לאומית. לא דבר רגיל הוא. אסיר שפוט, השיכחה והשתיקה מלוות אותו. כזהו הדין הבלתי כתוב במדינות חפשיות; מכל שכן במדינות, בהן לא נשמע קול אלא בהיתר. אך ג'ילאס, שמרד בקומוניזם, הן זה הקרוי בין־לאומי של מוסקבה והן זה המכונה לאומי של בלגרד, חלה בכלאו. בזכות מחתו עלה שמו. הוא הועבר מבית הסוהר במישרוביקה לבית חולים בבלגרד, בו נותח. בהזדמנות זו נודע, כי הישיבה בכלא פגעה קשות בבריאותו.
עשרים חודש, או, כפי שאסירים רגילים למנות, שש מעות יום, ישב ג'ילאס במאסר בדידות. אמנם, לא כל חדוות החיים נילטה ממנו בתאו הקטרים טוטליטריים, עם אסירים אחטן, הנעול, כפי שקרה ביחוד במשרים. הורשה לו, או ניתן לו, לכתוב. זוהי נחמה גדולה. המחשבה, הקודמת לכתיבה, מוציאה את האסיר מד' האמות אלי העולם הגדול, בו הוא רוצה להיות, בו הוא מקווה לחיות. בשעת ההתרכזות נעלמים הקירות הקרים והסורג המאפיל והבריח הנעול והחומה המקיפה. המיצר נעשה מרחב, הדמיון מציאות. אולם אין ספק, כי, על אף נחמת המחשבה וחדוות היצירה, נשאר מאסר בודד עינוי נפשי מתמיד, קשה.
האדם הוא ייצור חברתי. לא רק אריסטו קבע זאת. כל אוהב חיים, ולא רק אוהב החכמה, יודע, כי כך הוא, מנסיונו, או אף מהיעדרו. הבדידות, ביחוד אם היא כפויה, נושאת עמה את עצב הגעגועים אל החברה. ורב הוא העצב ומתמיד ומכרסם. בוודאי, גם בין חברתיות ובין בדידות דרוש אותו שווי משקל, המבוקש על ידי חכמי הדורות. חברתיות מופרזת אף היא צרה לאנוש. את זאת ניתן ללמוד, בעיקר, בארץ הגדולה, בה השיתופיות הוטלה על הכל בכל. איך נאנחים שם האנשים, בצנעה כמובן, על הדיור המשותף, על הרחצה בתור, על האכילה בצוותא? איך הם מתגעגעים על מה שהם קוראים בשפתם קצת "אויוטנוסט", על הפינה העצמית, על הבדידות המרגיעה? כזה הוא האדם. לא טוב לו, תמיד, עם הרבים; ורע לו, תמיד, עם עצמו. בשני המקרים הקיצוניים, אנחתו היא אנקתו.
כעבור עשרים חודש הוצא ג'ילאס מתאו הבודד והועבר לתא משותף. לכאורה הוקל לו. שכנים הוקנו לו שנים. מאז היה לו אל מי לפנות בשפת אנוש. מועקת הדומיה הגדולה הופסקה. ההוטב לו? שני שכניו היו פושעים פליליים. קביעה זו עצמה מספקת, כדי לדעת, כי עינוייו הנפשיים נמשכו באמצעים אחרים. הנידון הפוליטי והאסיר הפלילי הם בבחינת שני עולמות. בימים עברו, שאולי נשכחו, הוקמה מחיצה ביניהם גם מאחורי חומת הבידוד המשותפת להם. אך מאז באה אלינו הקידמה הריאקציונית, אין הבדלה. למה להבדיל, שואלים חכמי הפלילים החדשים. הם אף טוענים לעקרון המקודש של שוויון. בפני החוק כולם שווים. עבריין פוליטי, או פושע פלילי, על שום מה להפריד ביניהם? ישבו יחד, ו"יתחנכו" יחד.
במשטר טוטליטרי נחשב עבריין פוליטי לגרוע שבפושעים. שם לא זו בלבד שאין הפרדה מחושבת, אלא יש ערבוב מכוון. סביבת הפושעים הפליליים היא בבחינת עונש נוסף, מתמיד, על מי שהעיז לקום נגד השלטון, או היה לקרבנו, ישב עמם המרדן, וישן עמן, ויאכל אתם, וירגיש וידע. ואם מר גורלו של כל אסיר פוליטי בסביבה הזו, לתוכה הושלך, על אחת ו\כמה וכמה, אם האסיר הוא שליט לשעבר.
הפושע הפלילי הוא מר נפש. הוא מקפץ אגרופו נגד העולם כולו. אך אם מן העולם הגדול בא אליו, יורד אליו, מי שהיה בעל דעה בו, אין גבול לזעם, הפורץ והמופנה כלפי השכן החדש, נציג העולם העויין, השנוא. על פי הנסיון, אפשר לתאר שיחה חוזרת ונשנית, המתנהלת, בתא קטן, נעול, בין ג'ילאס לבין שני שכניו האלמונים:
– היום תורך לשפשף את הרצפה.
– טוב, אשפשף אותה.
– מה טוב? הן לא נאה לך לעשות את המלאכה בידיך העדינות, הא?
– מדוע? נאה גם נאה.
– אל תתחכם, אדוני סגן הנשיא של יוגוסלביה, אל תעמיד פנים ואל תנסה להונות אותנו. אנחנו מכירים אנשים כמוך. שם היית אדם חשוב, גדול, משרתים היו לך, פקודות נתת, ועכשיו אתה צריך לשבת אתנו, יחד אתנו, בצחנה הזאת.
– מה אפשר לעשות? כזהו הגורל.
– איזה גורל? משם עד כאן! חא, חא, חא.
– הניחו לי, חברים.
– איזה חברים? מה חברים? אנחנו לא חברים שלך. אתה אויב העם.
– אני מבקשכם, הניחו לי.
– השמעת? להניח לו? נחש שכמותך. הן בגללך ובגלל שכמותך אנחנו נמצאים פה. תגיד, כמה אנשים שלחת לבית הסוהר, כאשר היית שם, למעלה, גדול וחשוב?
– רק לבית הסוהר הוא שלח אנשים? טפש, שאל אותו כמה אנשים הוא שלח לתלייה. באמת, אדון נכבד, מילובאן ג'ילאס, יושב ראש הפרלמנט שלנו, סגן הנשיא שלנו, אולי תספר לנו קצת על מעשיך הטובים, כמה אנשים צווית לתלות? אבל, אין דבר, יש צדק. עכשיו, אדון נכבד, אתה יושב פה, אתנו, אתנו.
– הם יותר מדי טובים בשבילו. פושע כמוהו לא צריך להחזיק בבית הכלא, לקבר צריך להוריד אותו, לקבר.
ג'ילאס אינו משיב עוד. הוא מחריש. שתיקתו מוציאה את שכניו מן הכלים עוד יותר מאשר תשובותיו המקוטעות. הם מתנפלים עליו בגידופים ובחירופים ובקללות, אם לא באגרופים. הגידופים נשמעו גם קודם, תוך כדי הטרילוג. אי אפשר למסור אותם לדפוס, ואין צורך להעלותם על הכתב. יש להם, בוודאי, גם מהדורה סרבית. שונות הן החומות, אך אחד הוא בית הסוהר. שונות הן לשונותיהן של פושעים פליליים, אך אחת היא שפתם בכל בית סוהר. רעה היא הבדידות, אך לפעמים גרועה ממנה היא "חברה" מסויימת. נראה שג'ילאס הוטל מן הפח אל הפחת. גופו נשבר.
ב.
מילובאן ג'ילאס מרד בקומוניזם, אמונת נעוריו, דרך חייו. הוא, כידוע, לא עשה שום מעשה נגד השלטון הקומוניסטי בארצו, אשר למען הקמתו סבל ולחם. הוא אך קם, בערך לפני שש שנים, והודיע: אינני מאמין עוד והשמיע אני מאמין ישן, שבשבילו הוא חדש.
מי שקרא את ספרו "המעמד החדש", ולא היה קומוניסט, לא ימצא בו אלא דברים מובנים מאליהם. אפשר לומר כמעט בבטחון, כי לו ספר כזה היה נכתב בידי לא־קומוניסט, לא היה נמצא לו גואל הקרוי מו"ל. מי שהיה שר החוץ בממשלת צ'מברליין, סימואל הור, גילה בספר זכרונותיו, לתדהמתו המפתיעה, כי השפעתם של דברים מסויימים תלויה בזמן, בו הם מושמעים. הוא מספר, כי הוא השמיע נאום על פירוק נשק מעל במת הפרלמנט הבריטי. בימיו היתה במה זו, כידוע, מן המהדהדות ביותר בעולם. הנאום גם קבל פרסום ניכר. אך הוא לא עשה רושם ולא זכה לפירושים, אם של שבח ואם של דחייה. כעבור מחצית השנה השמיע הוא את אותם דברים, כפי שהוא עצמו מעיד, בג'נבה, והם הוכרו, ברחבי העולם, כהצהרה מדינית בעלת משמעות היסטורית, מבקיעה אפקים, פותחת תקופה וכדומה. יחסיות זו, החלה על הזמן, כוחה יפה (ואולי לא כל כך יפה) גם ביחס לאדם. יש ודברים מסויימים, אם ראובן ישמיעם, יעברו ללא רושם; אך אם שמעון יאמרם, יהיו בבחינת גילויים.
בספרו של ג'ילאס אין שום גילויים. מלבד העובדה שהוא מחברו. לדוגמא:
"המשטרים הקומוניסטיים הם צורה של מלחמת אזרחים המתנהלת בין הממשלה לבין העם. המדינה אינה רק משטר עריצות; החברה, וכן המוסדות המבצעים של המכונה הממלכתית, נמצאות באופוזיציה מתמדת ופעליה לאוליגרכיה, השואפת לחסל את האופוזיציה הזאת בכח הזרוע. המציאות, אין הקומוניסטים מסוגלים להשיג את מטרתם ולקיים מדינה על הכח בלבד, כפי שאין הם יכולים לשעבד לחלוטין את החברה. אולם יש לאל ידם לפקח על מכשירי הכוח, כלומר המשטרה והמפלגה והן הן המפקחות על כל מכונת המדינה ופעולותיה".
או דוגמא אחרת:
"... המדיה הקומוניסטית אינה יכולה להיות למדינת חוק, או מדינה, בה הרשות השופטת תהא בלתי תלוייה בממשלה ובה ניתן למעשה לקיים חוקים. כל השיטה הקומוניסטית נוגדת מדינה מעין זו. אפילו רצו המנהיגים הקומוניסטים ליצור מדינה כזו, הם לא היו יכולים לעשות כן מבלי לסכן את שליטתם הטוטליטרית. משפט בלתי תלוי ושלטון החוק היו מאפשרים, באופן בלתי נמנע, את הקמתה של אופוזיציה. למשל, אין שום חוק במשטר הקומוניסטי שיאסור ביטוי חפשי של דעה או זכות ההתאגדות. (להיפך) החוקים במשטר קומוניסטי נותנים ערובה לכל מיני זכויות אזרחיות ויסודם, להלכה, הוא משפטי עצמאי. (אבל) במציאות אין כלל דבר כזה".
מה חדש בדברים אלה, ובדומים להם, המשתרעים על למעלה ממאתיים עמודים? אילו פעמים הועלו הערכות כאלו על המשטר הקומוניסטי, לא פחות קולעות, ואולי יותר מעמיקות? החידוש הוא, כי כך אמר, וכתב, פרטיזן קומוניסטי משחר נעוריו עדי היותו לאחד ממנהיגיה של מדינה קומוניסטית, עדי היותו לאחד מאסיריו הנידונים של משטרף שאינו יכול, על פי מהותו, להקים, או לסבול, משפט בלתי תלוי בממשלה. ג'ילאס עצמו הרגיש בזאת. לכן, הוא מקדים ואומר: "כמעט כל דבר בספר זה כבר מצא את בטויו במקום אחר, ובצורה אחרת". ולהלן: "ספור זה יכול להיראות מוזר לאלה החיים בעולם הלא־קומוניסטי, הוא לא היה נראה מיוחד בעיני אלה החיים בעולם הקומוניסטי; אינני טוען לזכות ייחודית, או להכרה, על תארי את תמונת העולם הזה והרעיונות הנוגעים לו. הם, בפשטות, התמונה והרעיונות של העולם, בו הנני חי. אני עצמי נוצרתי בעולם הזה. תרמתי לו את תרומתי. עתה, הנני אחד ממבקריו".
מעתה אפשר להוסיף... ואסיריו החולים.
המקרה ג'ילאס הוא בלתי שכיח בעולם הקומוניסטי. מבחינות מסויימות, הוא אף חסר תקדים, אם לא יוצרו. בהתנהגותו סותר ג'ילאס את אחת מהנחות היסוד של המרכסיזם, לפיה הקיום קובע את ההכרה. הנה לפנינו דוגמא כשהכרת היחיד קובעת את קיומו.
ג'ילאס הגיע לפסגת המעמד החדש. הוא היה לא רק ידידו של טיטו: הוא נחשב ליורשו. הוא היה גבור עטור תהילה של מלחמת שחרור פרטיזנית, שהחדירה בקרב היוגוסלבים את הגאווה, בה עמדו, אחרי שנים, נגד נסיונות ההכנעה של סטאלין. ג'ילאס גם מילא תפקיד גדול במערכת ההתנגדות לשליט הסובייטי המדביר. עברו גדול היה; עתידו מובטח היה. מבחינת שכיות החמדה, היו, בוודאי, חייו טובים מחייהם של מיליונים מבני עמו. מה חס, בשטח החמרי, לאיש האוליגרכיה הקומוניסטית? יום אחד, קם איש כזה ומוותר, מרצונו החפשי, על כל הטוב, הניתן לו ולבני ביתו. על שום מה? על רעיון; עליו בלבד. הלא דבר הוא בימים, בהם מספרים לנו, לא רק בארצות קומוניסטיות, כי למען טובת הנאה יוותר האדם על כל רעיון. ההכרה, שהתעוררה בלבו של ג'ילאס, קבעה את קיומו – עדי בית הכלא.
ג'ילאס ניסה להקים אופוזיציה בארצו. הוא ידע, כפי שמעידים דבריו שלו, כי מוסד זה, הנראה לו חיוני לחרות האדם, הוא בלתי אפשרי במשטר קומוניסטי. ואף על פי כן, ניסה. כנראה, שלא יכול היה אלא לנסות, גם אם ידע, כי אין לו סיכוי להצליח. יש והדרך, בה הולכים לקראת מטרה צודקת, היא עצמה מושכת וקוראת לעלות עליה, גם אם המטרה נראית רחוקה.
וג'ילאס לא זו בלבד שלא נכנע לכשלון; הוא גם לא נכנע – אולי זה קשה יותר – להצלחה. בעצם, ניתן לומר, כי חבריו לשעבר, יריביו, רודפיו וכולאיו, מצליחים. שלטונם לא עורער ולא זועזע. ממערב וממזרח מבקשים, לתקופות, את ידידותה והבנתה של יוגוסלביה הטיטואיסטית. הבנייה, בשיטות ובתנאים של משטר קומוניסטי, נמשכת. הסטיסטיקה מוכיחה, כי הייצור גובר ורמת החיים עולה. שלטונם של טיטו ועוזריו נראה, דווקא בימי מרידתו היחידה של ג'ילאס, מבוצר, מתחזק, מצליח.
כזה נראה גם הקומוניזם דמוסקבה. המדע הקרוי סובייטי תקע את לוניקו בלבנה. חרושצ'וב מתקבל בכבוד מלכים מוזמנים במזרח ובמערב. הכל מתפעלים מהצלחתו המפתיעה אחרי שלושים שנות שלטונו של סטאלין. לברית המועצות נשק אדיר. מוקמים בה מפעלים גדולים. היא גם מרשה לעצמה את המותרות התעמולתיות, או החדירתיות, של מעין תכנית מרשל סובייטית. אילו מיליארדים היא כבר הוציאה לתכלית זו? באחת: הצלחה. אבל ג'ילאס בשלו. אין הוא נכנס להצלחות, לא של חרושצ'וב ולא של טיטו. הוא עומד במריו.
לאלה שהתענינו בגורלו של ג'ילאס, נרמז כי לו הוא היה, בשעתו, מבקש חנינה, היו משחררים אותו לא רק מתא הבדידות, או משכנות רעה בו, אלא מבית הסוהר. מרמז זה, שפורסם בעתונות הבין־לאומית, ניתן להסיק, כי לו הוא היה מודה ב"שגיאותיו", או בלשון המקובלת, הנודעת, מתוודה על סטיותיו, היה זוכה לחסד, או להבנה או לשניהם גם יחד. אבל ג'ילאס אינו מודה אלא בהכרתו; והוא אינו מתוודה. בזה הוא נבדל לטובה ממנהיגים קומוניסטיים אחרים, מוכי פחד ורמוסי השפלה, שלחכו את מגפו של דורסם. הוא עולה, מבחינה זו גם על טרוצקי, אשר בקרוב תימלאנה עשרים שנה להירצחו. המהפכן ההוא, עם הגלייתו הראשונה, בתנאים הקרובים למותרות, בקש לחזור בו, כדי לשוב, וויתר, ניסה להשלים. כניעתו זו חרצה את גורלו של טרוצקי, אם לא מבחינה פיזית, הרי, בוודאי מנקודת ראות מוסרית. ג'ילאס נוהג אחרת. הוא סובל, ואינו נכנע. בדידות הוטלה עליו, והוא לא ביקש רחמים. שכני הצקה ניתנו לו, והוא לא השמיע קול תחנונים. המשטר, עליו קרא תגר "מצליח", אך הוא אינו מרכין ראש בפני הצלחה ובעליה, הוא מוסיף לנהוג, גם אם אין הוא יכול לפעול, על פי הכרתו. הוא דורש שינויים יסודיים. גופו נשבר; לא רוחו.
עמידה כזה, אפילו של אדם אחד, היא תוחלת.
