המונופולין בגילויי כיעורו

מאמר עיתון
מאת:
מנחם בגין
פורסם בתאריך:
כ"ב אלול התשל"ו, 17 בספטמבר 1976
נושאים:
מפלגות - הליכוד, מערך, מפ"ם. שלום - הסכם שלום. בטחון - מלחמת ששת הימים, עסק הביש. מדינות - מצרים. הסכסוך הישראלי פלסטיני - ערביי ישראל
מאמר אקטואלי של מנחם בגין המדבר על מסמך של מפלגת העבודה (הודלף) שדן בהקמת מפלגת אחות למגזר הערבי שמטרתה להחליש את רק"ח ,בהמשך המאמר הוא דן בראיון שנערך עם מאיר עמית ראש מוסד לשעבר שדן בשחרור אסירי ציון היושבים במצרים לאחר ששת הימים, בהסכמי הביניים עם מצריים ולבסוף בסקרי הבחירות שהתפרסמו באותה העת
ציטוטים נבחרים מהמאמר חיפוש חדש

 המונופולין בגילויי כיעורו 

(מעריב, 17.9.1976)

 א.

השבוע ניתן לאזרחי ישראל למלא פיהם צחוק מריר. שר הבריאות איש מפ"ם, שוב נתפנה מן הרופאים, האחיות ובתי החולים, והציג בישיבת הממשלה שאלת תם: מדוע ניתן למר מאיר עמית, ראש "המוסד" לשעבר, לגלות סודות מישיבות הממשלה שדנה בשחרורם של אסירי ציון מקהיר, אחר מלחמת ששת הימים?

ימים מספר לפני הצגת השאילתה הסודית הזאת, שנועדה מתחילה לפרסום ברבים, נתנה מפלגתו של מר שם-טוב פומבי למסמך פקידותי, שסומן באותיות האזהרה החמורות "סודי ביותר". אחד מפרשני מפ"ם המוסמכים אף מצא לנחוץ "להתוודות" (ב"ה, לא בימי סטלין) לאמור: "מדי פעם שקלנו את היתרונות והחסרונות שבעצם הפרסום ולא אחת גברה הדעה, כי מוטב לגנוז את החומר".

אין פלא. הפרשן הנכבד מגלה לנו מקצת מן הלבטים. "הפרסום יחשוף אולי את ישראל לביקורת מבחוץ ויציג מסמך של פקיד בכיר המבטא כביכול את השקפתה הרשמית של ישראל. לטובת העניין, חשבנו, אולי מוטב לפעול בדרך אחרת ולא לגרום תסיסה מיותרת הן בקרב האוכלוסייה הערבית והן בחוץ לארץ".

אולם השיקולים הנגדיים גברו, ובמיוחד, כמסתבר, "הידיעות על פעילותו המעשית של י. קניג, הממונה על מחוז הצפון". מי שקרא את השיקולים נגד ובעד פרסום המסמך הכמוס, יצטער, מבחינת האינטרסים האמיתיים של המדינה, על שלא גברה, בתוך המפלגה הקואליציונית, הדעה, כי "מוטב לגנוז את החומר". אכן, קמה תסיסה (מיותרת) הן בקרב האוכלוסייה הערבית, והן בחוץ לארץ.

העצות, אשר ניתנו למשרד הפנים (בוודאי לא למשרדי הבריאות או הקליטה) על ידי מחברו, או מחבריו, של המסמך, הן רעות בתכלית. כולן כבר הובאו לתשומת לבו של הציבור הרחב – זולת שתיים. אעמוד אפוא, על שתי ההמלצות, שאינן ידועות, אלא למעטים, אשר היתה להם הסבלנות לקרוא את התזכיר המודלף במלואו. למען הדיוק אמסור את רשות הדיבור למחברים הנכבדים:

-          "כדי ליטול את 'בכורת' נשיאת המאבק הלאומי וייצוג ערביי ישראל מידי רק"ח, ולתת פורקן ליושבים על 'הגדר', יש להקים מפלגה אחות למפלגת העבודה, אשר הדגש בה יהיה על רעיונות שוויון, הומניזם, תרבות ולשון, מאבק סוציאלי והרמת דגל השלום באזור. על המוסדות להיערך כדי לקיים נוכחות סמויה ושליטה במפלגה זו.

-          להשקיע כל מאמץ אפשרי להביא את כל המפלגות הציוניות לידי קונצנזוס (כך במקור) לאומי בנושא ערביי ישראל – כדי להוציאם מהמאבקים פוליטיים הפנימיים". עד כאן.

כתבתי לעיל "מחברים", אףע ל פי שהמסמך נושא את שמו של מר קניג. אינני בטוח, אם היה לי הכבוד להכיר את האיש, אך קיבלתי, כי הוא איש מפד"ל. אין להניח, על אף הכל, כי דווקא הוא יציע להקים בקרב האזרחים הערביים "מפלגת אחות" למפלגת העבודה. קראנו, בינתיים, כי מספר עסקנים חשובים על המפלגה השלטת היו שותפים לניסוחם של סעיפים שונים בתזכיר החשאי. מהם, בוודאי, יצאה ההמלצה רבת ההשראה על "האחות".

עתה הנני ממליץ בפני הקוראים להפסיק לשניות מספר, את הקריאה הנמשכת, ולשוב בעיניהם לשתי ההמלצות, כפי שנוסחו על ידי המחברים. ההואלתם לעשות כן, גבירותי ורבותי? אימרו נא, בליבותיכם, אם לא מצאתם כמוני, כי בהמלצות הללו משמשים בערבוביה הצביעות והכסל. חריפים הביטויים; אינני בטוח, אם הם חריפים דיים. רעיונות שוויון (על רקע התזכיר כולו)... מאבק סוציאלי... נוכחות סמויה ושליטה... כל אלה במפלגת האחות למפלגת העבודה, בנוסח הנודע.

ואחר כל אלה באה המלצת הפטריוטיזם בשיאו. יש להביא להסכמה כללית, של כל המפלגות הציוניות, כדי להוציא את ערביי ישראל "מהמאבקים הפוליטיים הפנימיים". לכך ייקרא בלע"ז קונצנזוס לאומי, בשני שלבים. שלב ראשון: מוקמת מפלגת ערבים, שהיא אחותה האוהבת והאהובה של מפלגת העבודה. רעיונות השוויון והתרבות והמאבק והשלום מספקים למפלגת העבודה קולות ומנדטים לכנסת. שלב שני: כל המפלגות הציוניות מסכימות, כי זו הדרך היחידה (קונצנזוס!) לשרת את מדינת ישראל. תחי הציונות – בלי מרכאות.

לפני היו מחברים רגילים לסיים את מאמריהם בהערה רבת רמזים: פירושים מיותרים. מזמן נגמלנו מהרגל זה. צריך לפרש. לכן אסכם את הפרק בלא כחל ושרק, לאמור: תסבך המונופולין השלטוני הוא גם מכוער מאוד.

ב.

מר מאיר עמית, אף הוא חבר ותיק וחשוב במפלגה המונופוליסטית, מצא לנחוץ – וקיבל בוודאי רשות – לספר לנו מזיכרונותיו על שחרורם של אחותנו ואחינו, אסירי ציון, נידוני פרשת-מי-נתן-את-ההוראה. על נושא זה תקף ראש "המוסד" דאז את הממשלה ש"התנדבה", ובמיוחד את מר משה דיין אשר "איבד גובה", לפי הביטוי העממי, עוד יותר משרים אחרים. מתחילה, הודיע שר הביטחון דאז, כי לא ייכנס לדיון פומבי עם מר עמית, אך לאחר מכן הגיב על דבריו כפי שהגיב. ייתכן, כי עוד נשמע על סוגיה זו משניהם.

לי ידוע, כי מר עמית יודע, שהיו חברי ממשלה, אשר לא "איבדו שום גובה" ותבעו במפגיע כל העת כי אסירי ציון בקהיר – כך קראנו להם בכל דיונינו – ישוחררו תוך חילופי השבויים בין ישראל ומצרים אחר מלחמת ששת הימים. מדוע לא אמר זאת בראיון ההתנדבות של זיכרונותיו הנבחרים?

מר עמית גם יודע, כמובן, כי בגבוֹר לחצם של הורי החיילים השבויים התנדבו שני חברי הממשלה לקיים פגישות שכנוע עם המשפחות המודאגות. הבינונו היטב לדאגתם הטבעית, אך "לאלה שלא איבדו גובה" היה ברור, כי אם הפעם לא נשחרר את אסירי ציון מי יודע אם נזכה לראותם. לכן המשכנו במאמצים, לרבות שכנוע המשפחות של חיילינו, שבויי המלחמה.

מר עמית התפאר, כי הוא "השיג" את הארכה מלוי אשכול ז"ל, אשר נהג כלפיו באבהות בחינת "ישחק הילד", כדבריו הבלתי רציניים. הייתכן כי מר עמית שהשתתף בדיונים ועקב אחריהם לא ידע על ישיבה מיוחדת, אולי מכרעת, אשר בה, בהשפעת לחצן המוסרי של משפחות השבויים, עמד להתקבל סיכום כי יש לבצע את חילופי השבויים ללא דיחוי נוסף, ואילו אחד מחברי הממשלה הציע לדחות את ההכרעה לשבויים ימים, כדי לאפשר עוד מאמץ לשחרר את אסירי ציון, הוצעה זו התקבלה על דעת ראש הממשלה ושרים אחרים?

ואמנם, ארכה זו איפשרה את שחרורם של אסירי קהיר.

אין לי ספק כלל, כי מר עמית יודע יפה על סעודה חגיגית עם האסירים המשוחררים שבה השתתפו שני חברי הממשלה אשר עשו משהו למען שחרורם. ומניין לי הביטחון הזה? ראש "המוסד" דאז זימן לפונדק אחד את אסירי ציון ואת השרים הללו.

אף על פי כן, שמע כל בית ישראל מפיו של מר עמית כי הוא טיפל, הוא לחץ, הוא "השיג" את הארכה, הוא שחרר – הוא ואין זולתו. אחרים רק "התנדנדו".

נכנס לזירה שר החוץ והכריז לפני עם ועדה, כי הוא אשר עשה  בממשלה את כל החיל בשחרורם של אסירי ציון. אם כך, מדוע הוזמנו שני שרים – ולא הוא עצמו – לפגישה המרגשת עם הבנים הטובים שזכינו להוציאם לחופשי ולהשיבם למולדת? הן גם שר החוץ יודע על הסעודה החגיגית ההיא – או שמא השכיחה מלבו?

אם אני זוכר היטב – אמר מר אלון – הרי הגשתי ערעור על ההחלטה שלא לכלול את נידוני הפרשה בחילופי השבויים. יש אולי לשבחו על הסתייגותו. הוא באמת אינו זוכר טוב, או זוכר לא טוב. לא היה ערעור כזה. הסיבה היא, כי לא היתה החלטה כזו. נהפוך הוא. כלה שרים, שטיפלו בעניין בתוקף תפקידיהם, הסכימו בעקבות מלחמת ששת הימים לעשות מאמץ, בטרם ישוחררו השבויים המצריים, להביא לשחרורם של אסירי ציון. אלא שהעניין נתמשך, ומשפחותיהם של שבויינו שלנו, לפי טבע אנוש, החלו שואלים: עד מתי נחכה עם שחרור בנינו, החיילים? מי יודע, מה עלול להתרחש במצרים? איך נדע את הסבל, שהוא מנת חלקם של בנינו?

הנימוקים היו אנושיים מאוד, עמוקים, מדאיגים. משום הדחייה החוזרת הגיע רגע שבו עמד להתקבל הסיכום. על פי הצעתו של שר הביטחון, לבצע את חילופי השבויים. לא דובר אז כלל על בעיות חומריות, כפי שטען לשווא מר עמית. אלא בתביעה החוזרת של המשפחות: שחררו את בנינו!

בישיבה ההיא, ממש ברגע האחרון, הוצע כי ניתן לעצמנו עוד כשבועיים כדי להמשיך במאמצים ונקיים פגישות הסברה עם הורי השבויים ואחיהם. קיימנום. וזכינו, ברוך השם, לראות בגאולתם גם של שבויי המלחמה וגם של אסירי ציון. אבל ההצעה לגבי הארכה לשבועיים לא היתה של שר העבודה דאז ושר החוץ דהיום.

חבר ממשלה אחר הציע אותה. ראש הממשלה אימץ אותה.

קראתי השבוע את הדברים הללו ואחרים, ותהיתי האם כל האנשים המכובדים האלה, חניכי אסכולת המונופולין, אינם מסוגלים להכיר בזכות כלשהי של זולתם. הרושם הוא כי לגבי עולה חיובית אין קיים באוצר מילותיהם גוף ראשון מספר רבים, אלא תמיד: אני, אני, אני. ולהיפך, לגבי קבלת אחריות על מאורע שלילית. כל המעורבים ב"פרשה" האומללה טענו: לא אני, לא אני.

לאחר המחדל המחריד, על סף מלחמת יום הכיפורים, הוצע לעם ישראל להודיע, באיזו התוודות כוללת: "כולנו אשמים". אבל מי הציל את אסירי ציון? לשאלה זו, ולא רק לזו, ניתנת תשובה שמקורה אני-יות (אגוטיזם בלע"ז) דלה וצרה. כאשר המדובר בשיקולים, בהחלטות ובמעשים משותפים, מתי ילמדו מוכי תסביך המונופולין לומר במידת הגינות: אנחנו?

ג.

מר רבין, ראש הממשלה, מציג שאלה חוזרת באסיפותיו המרובות: האם נאמר לערבים או לאמריקנים – או שלשום או לא כלום? נוסח השאלה הרטורית הזאת מכוער. ראש הממשלה בא לרמוז כי אלה החולקים על דעתו  ד ה י ו ם  צרי-אופק, ואומרים או-או, ואילו הוא מוצא לו דרך ביניים מתונה, סבירה – ושלום על ישראל.

מאחר שאינני יוכל להניח כי מר רבין כבר שכח את המסמכים הרשמיים, אשר בניסוחם השתתף, ועליהם הורה לחתום לפני שנה אחת בלבד, אין לי ברירה אלא לשער כי הוא מוכן לבטל במחי יד, או בפליטת פה את אשר דרש, כתב וחתם. וזה חיזיון חמור העלול לפגוע בנו קשות בעתיד הנראה לעין. מחמת רצינות העניין, אביא לידיעת הקוראים שתי תעודות מדיניות מקוריות.

בהסכם (הביניים) בין מצרים ובין ישראל נאמר בסעיף 8 בזו הלשון המתורגמת:

            "הסכם זה נחשב על ידי הצדדים כצעד חשוב לקראת שלום צודק ובר-קיימא. אין זה שלום סופי".

ולהלן:

            "הצדדים ימשיכו במאמציהם לשאת ולתת על הסכם שלום סופי במסגרת ועידת השלום בז'נבה בהתאם להחלטה 338 של מועצת הביטחון".

במלים פשוטות, שני הצדדים התחייבו כי בעקבות הסכם הביניים יעשו מאמץ להגיע להסכם שלום סופי (ההדגשה שלי – מ.ב.)

אבל על סעיף כזה, גם אם ניסוחו אינו מקרי, אפשר לומר כי אין בו התחייבות מוחלטת אלא "עשיית מאמץ". בא המסמך השני ומבהיר, ללא צל של ספק, למה הכוונה. הנני מביא, בשלמותו, את סעיף 6 במזכר ההסכמה בין ממשלות ישראל וארצות הברית מיום ה-1 בספטמבר 1975. נאמר בו:

            "ממשלת ארצות הברית מסכימה עם ישראל (ההדגשה כנ"ל) כי ההסכם הבא עם מצרים צריך להיות הסכם שלום סופי".

נשים לב לזהות בנוסחאות העיקריות בשני המסמכים: השגת שלום סופי. היא אינה מקרית, כמובן. בשפת המשפט הארצי או הבינלאומי קוראים לכך "פירוש אותנטי". בהסכם המצרי-ישראלי נאמר, כי ייעשה או "יימשך" המאמץ להגיע להסכם שלום סופי, ואילו בהסכמה הישראלית אמריקנית נקבע, כי ההסכם הבא, אחר זה של אוגוסט-ספטמבר 1975, צריך להיות הסכם שלום סופי. יש גם לשים לב לעובדה, כי לא מצרים דרשה זאת מישראל, או מאמריקה, ולא ארצות הברית תבעה כך מישראל, אלא ישראל היא שעמדה על ההתחייבות הזאת. על כך הננו למדים במפורש מן הנוסח של סעיף 6 למיזכר ההסכמה: ממשלת ארצות הברית מסכימה עם ישראל וכו'. ממשלת ישראל הציעה; ארצות הברית הסכימה, לא להיפך.

יוצא, אפוא, כי לפני שנה, או לפני שנה אחת בלבד, היה זה ראש הממשלה וחבריו אשר אמרו, קבעו, אף דרשו כי אחר הסכם הביניים יהיה שלום (במודגש: הסכם שלום סופי) או... אם להשתמש בביטויו של מר רבין לא כלום לכל הדעות, לא עוד הסכם ביניים, אשר עליו שוב נאמר במפורש, כי הוא אינו הסכם שלום סופי.

עוד לפני יום הכיפורים, אומר מר רבין לאמריקנים: כל נדרי... את אשר דרשתי מכם, בתקיפות האופיינית לי, הנני מבטל לחלוטין. ואילו לציבור הוא אומר, על אף הדרישה, ההתחייבות והחתימה: מה, או שלום או לא כלום?

יסלח לי, מר רבין, אך זוהי התנהגות שאינה ראויה לראש ממשלה. לא נאה.

ד.

בשבועות האחרונים נערכו ארבעה סקרי דעת קהל. עצתי החוזרת לידידיי היא שלא לסמוך עליהם. אבל כפי הנראה דווקא המונופוליסטים מתחשבים מאוד בהערכות אלו של ציבור מצומם, הבאות ללמד על נטייה מסוימת של המצביעים. והראיה, מפלגת העבודה הזמינה שני סקרים ושומרת על תוצאותיהם בסוד.

באחד מהם, כפי שנודע, הקדים "הליכוד" את "המערך" ב-4%; בשני קודם "המערך" ל"ליכוד" באחוז קטן יותר. בסקר הלא סודי של מכון "דחף", שוב עולה "הליכוד" על "המערך" ואילו בסקר אשר מר ישעיהו בן-פורת הוא מפרשו הצטמק הפער בין "המערך" ובין "הליכוד" ל-4 מנדטים, במקום ה-12 בבחירות האחרונות.

אם יש משמעות לסקר דעת הקהל, אפשר לומר לכל הדעות, בלי הפרזה, כי "המערך" ו"הליכוד" הם היום בבחינת שני כוחות מרכזיים, שקולים. יוצא, כי "הליכוד" התקדם מאוד לקראת הבחירות הבאות, ויש לו סיכוי, על פי הכרעת הבוחרים, להרכיב ממשלה חדשה בישראל.

על אפשרות של חילופי הממשלה במדינה קורעים עסקניה של מפלגת העבודה קריעת אבֵלים. כפי שפורסם הם דברים על "קטסטרופה" – אם הם לא יהיו עוד השליטים, תבוא עלינו "קטסטרופה" רחמנא ליצלן.

זהו התסביך, זוהי השחצנות של המונופולין. בכל המדינות החופשיות בעולם רואים בחילופי הממשלה ביטוי חיובי, נאה, נותן כבוד לדמוקרטיה. הן כך שולט העם – בפתק הבוחר הוא משגר את שליחיו ומחליפם, וחילופי הממשלה מתקיימים על פי רצון העם בשקט אזרחי, בתנאים נאים.

בשביל המונופוליסטים שלנו יופיה של הדמוקרטיה הוא אסונה. לדעתם, אסור להחליף את השלטון כי שלהם הוא. והם מדברים גבוהה על דמוקרטיה לא רק, כפי שנאמר, במגזר הערבי, אלא גם בקרב אזרחים יהודים. כמה מכוער הוא המונופולין בצביעותו?

האמת היא כי "הקטסטרופות" היו דווקא תחת שלטונם של המונופוליסטים – מן "הפרשה" עד ל"מחדל", מן הירידה ההמונית, ועד לערעור יסודות המשק, מן הסימנים המדאיגים של התפוררות חברתית ועד למשבר החמור בשירותים החיוניים, ועד לזעזוע העמוק בכל יחסי העבודה.

כדי לשחרר את העם מן הקטסטרופות האלו והאחרות, יש להקים ממשלה חדשה בישראל. גם המונופוליסטים שלנו צריכים להתחיל להתרגל למחשבה שיש אפשרות או סיכוי, כי בשנה הבאה, על פי הכרעה דמוקרטית של ציבור הבוחרים, תקום ממשלה לא עוד בשליטתם, וייטב לו לעם.

שנה טובה ומבורכת לכל בית ישראל.