המו"ל של הספר תולדות ההגנה

 המו"ל של הספר תולדות ההגנה  

(מעריב, 8.9.1972)

א.

השאלה, מי יוציא לאור את הכרך השלישי לספר תולדות ההגנה, הוכרעה בשלהי הקיץ של שנת תשכ"ח, הזכורים היטב, או, על פי ספירתם, באוגוסט 1968. במשך ארבע שנים לא פורסם דבר על פרשה זו. שני הצדדים העדיפו להחריש. לי מותר לדבר בשם אחד מהם. שתקנו, משום שלא רצינו להכביד על הפתרון, או להביך איש, או להכניס את מישהו למצב של יוקרה נפגעת.

גם עורכיו של הספר לא מסרו לציבור, מאז ועד ערב שנת תשל"ג, על החלפת המו"ל. נימוקיהם היו ונותרו, עמם. אולם עם הופעת כרך ג', הביאה המערכת, במסיבת עיתונאים, את גירסתה שלה, מדוע, וכיצד, הוחלט, כי בעוד אשר שני הכרכים הראשונים פורסמו על ידי משרד הביטחון, בשם "צבא הגנה לישראל, מערכות", הרי האחרון בהם יצא לאור על ידי "עם עובד". על גירסה זו חזרה, בלא בדיקת העובדות, הגברת מאיר, ראש הממשלה. עתה, לא רק, כמקובל לומר, מותר לגלות... אלא חובה מוסרית היא להסביר ברבים את העובדות העיקריות, הכרוכות בסוגיה חשובה זו.

ב.

כרך ב' לספר תולדות ההגנה עורר דיונים חריפים, קשים, חוזרים, בכנסת. אין פל. מצאנו בו דברי סילוף והשמצה על זאב ז'בוטיסקי ותנועתו, האצ"ל וחייליו, דוד רזיאל ופועלו, על שלמה בן-יוסף, גבורתו וקורבנו. למען יבינו הקוראים, תהיה השקפתם בעבר ובהווה אשר תהיה, מדוע לא יכולנו להשלים, כי ספר המכיל דברים כאלה, יופיע בשם הצבא, על חשון המדינה וכל אזרחיה, אביא אי-אלו הוכחות מן המקור.

"בימים ההם, בשנים האחרונות לחייו, היתה מנהיגותו הפוליטית נוטה לשקוע. שעה שהמתיחות הפוליטית בעולם הלכה וגברה וצרות היהודים עלו למעלה ראש, המשיך הוא להרעיש את תנועתו בתכניות ערטילאיות". כך כתבה המערכת של תולדות ההגנה על זאב ז'בוטינסקי. עד היום, בשובי ובקוראי את הדברים הללו, הנני תוהה, מאיזה מקור או רישום, נטלו העורכים הנכבדים, כולם יריביו של זאב ז'בוטינסקי, את ההערכה הזאת על מנהיגותו המדינית, בשנות השלושים האחרונות. תכניותיו של ז'בוטינסקי בימים ההם היו: העפלה, או עלייה ב', או עליית אף-על-פי, בלא רישיונות בריטיים, של אלפי יהודים לארץ ישראל. תגובה, או, בלשון ימינו, תגמול כנגד שופכי דמנו. הצלת העם מהר הגעש האירופי עליו ישבו מיליונים יהודים. מלחמה על חידוש עצמאותנו, על הקמת המדינה היהודית בימינו. האלו היו תכניות ערטילאיות? בשביל מי? האמת הפשוטה היא, כי בשנות חייו האחרונות, הגיע זאב ז'בוטינסקי לשיא בראיית המציאות והנולד. אמרתי, אפוא, בכנסת:

            "כך אנו זוכרים את מורנו ורבנו. דעתכם אחרת? אבל מדוע צריכים ילדינו וחיילינו ללמוד, בשם מדינת ישראל, מפי צבא ישראל, בו כל בנינו משרתים, מפי משרד הביטחון המקוים על ידי כל האזרחים – מדוע צריכים הם ללמוד, בהיסטוריה רשמית, כי בשנים המכריעות והגורליות ההן... המשיך הוא להרעיש את תנועתו בתכניות ערטילאיות"?

על התגמול, שבוצע על ידי חיילי האצ"ל, בפיקודו של דוד רזיאל, ביום ה-14 בנובמבר 1937, כתוב בספר תולדות... ההגנה, כי היה זה "מעשה נקמה ממדרגה ירודה ביותר". הוקעתי השמצה רשמית זו נגד מפקדנו הראשי, גיבור לאומי, במלוא משמעות המושג, סולל דרך בפני האומה, אחד מגדולי חייליה. שאלתי את חברי הכנסת:

            "לאור כל מה שהתרחש מאז, הרוצים אתם, יריבינו הנכבדים, דיון על מה שעשה הארגון המוכר אף בימים ההם, אך במיוחד מחודש דצמבר 1947 ועד ה-15 במאי 1948 ועד בכלל? אם אתם רוצים בדיון זה, תקבלו אותו". הפסיקני חבר הכנסת דוד הכהן (מפא"י) וקרא לעומתי: אתה כתבת ספר על זה. עניתי לו: זהו ההבדל, ידידי ויריבי הכהן. אם אתה תכתוב ספר, לא אביא את מה שכתבת לפני הכנסת. אני מדבר על ספר, אשר בשערו כתוב צבא ההגנה לישראל. בנך משרת בו. בני משרת בו. זהו ההבדל.

עוד מובאה קצרה: "איש האצ"ל, נאמר בספר תולדות ההגנה, חונך על ההכרה, כי כמות הדם שנשפך היא מבחן יחיד למעשה היסטורי, ולא חשוב מה טיבו של דם זה". אדרבה, קראו נא, אזרחי ישראל, מכל החוגים, על הפילוסופיה הזו, המיוחסת ללוחמי המחתרת, עונדי עיטור לוחמי המדינה, שניתן להם בשם האומה כולה; וחישבו על משמעותה, בייחוד בימים אלה: לא חשוב... העיקר שדם יישפך. אין להוסיף.

אך, לאחרונה, חובה להזכיר, כי המערכת הנכבדה תוקפת את זאב ז'בוטינסקי על אשר "לא היה בו העוז לגנות את שלמה בן-יוסף".

לנגד עיני רוחנו עומד זאב ז'בוטינסקי, בכינוס העולמי של בית"ר. לפני שלושים וארבע שנים. הכינוס מקיים ישיבת התייחדות לזכרו ולכבודו של הרוג המלכות הראשון, תחת השלטון הבריטי. זאב ז'בוטינסקי נושא את אחד הנאומים המופלאים, שזכינו לשמוע מפיו. דבריו עודם מהדהדים באוזנינו:

אומרים עליך, שלמה בן-יוסף, כי פעלת בלי פקודה. נכון. אך אם העובדה הזאת צריכה להתפרש לרעתך. הרי אני, ראש בית"ר, מצווה עליך בדיעבד: קום ועשה את אשר עשית.

כדי להשמיע דברים אלה, גם באוזני הבריטים, אשר לא הניחו לו, עד יום מותו, לבוא, או לשוב, לארץ ישראל, לא דרוש היה, כפי הנראה, עוז. נהפוך הוא. אם ז'בוטינסקי לא הצטרף למקהלת הגינויים, נגד הגיבור והקדוש, משמע שהיפוכו מאומץ היה מנת חלקו.

עד כאן מעט מזעיר מן הדברים הנוראים, מקוממי הנפש, שנמסרו, בגושפנקא ממלכתית, ללוחמים, לחיילים, לאזרחים. פניתי, אפוא, לנבחרי האומה בקריאה:

"הייתי מבקש לשאול את כל הכנסת, ללא הבדל סיעה והשקפה: האם באיזו מדינה חופשית ודמוקרטית, נוצר תקדים, שממשלה תכתוב היסטוריה רשמית ובה תשמיץ את יריביה המדיניים, בעבר ובהווה, את המתים והחיים? לא פעם אחת בלבד נאמר: אל תעלו עניינים של העבר בכנסת. ההיסטוריה תקבע. שפיר. אבל מי יקבע את ההיסטוריה?... באנו, אפוא, גבירתי היושבת ראש, ולדרוש דיון בבעיה חמורה זו, בכנסת. לו היה אדם פרטי כותב כך, היה זה עוול, רשע. ישנן השמצות, אנו קוראים אותן. אבל לא היינו מעלים את הבעיה לפני הכנסת, לא כן ביחס לספר הזה, עליו אחראית הממשלה כולה. אם חברי ההגנה רוצי לכתוב ספר על ארגונם, יכתבו. על תולדות הארגון הצבאי הלאומי אל תכתבו אתם, אל תכתוב הממשלה, מי שמכם לכתוב היסטוריה? נכון, היו ימים בהם נפרדו דרכינו, איש אינו מכחיש זאת. אתם גיניתם את דרכנו; אנחנו את דרככם גינינו. אתם גאים בדרככם? אנחנו בדרכנו גאים. מי יקבע? הממשלה? הקואליציה? משרד הביטחון? ההיסטוריונים מטעם?

עמדה עקרונית זו נתמכה על ידי מספר סיעות בכנסת. אך הרוב, לאחר ששמע את תשובתו של ראש הממשלה, מר לוי אשכול ז"ל, החליט, פעמיים, להסיר את ההצעה מסדר היום.

מאז, ועד ימי ממשלת הליכוד הלאומי, חלפו חמש שנים.

ג.

בקיץ 1968 ביקש עמיתי, מר דיין, להודיעני, כי בקרוב עומד להימסר לדפוס כרך נוסף של ספר תולדות ההגנה, וכי הוא הטיל על אחד מעורכיו, או מחברו, מר סלוצקי, להעמיד לרשותי מספר פרקים, הנוגעים לאצ"ל, למען אוּכל, בעוד מועד, להעיר את הערותיי, או להציע תיקונים. למוד ניסיון, מתולדות כרך ב', ביקשתי את מי ששירת כראש המטה של הארגון הצבאי הלאומי, חבר הכנסת חיים לנדאו, שיעיין היטב בחומר המוגש ויודיעני, גם בכתב, מהי הערכתו. ידידי קרא, עיין, ושלח לי, ביום כ"ח בתמוז תשכ"ח, את המכתב הבא:

            "לאחר קריאת הפרקים של מערכות האצ"ל שנים 1939-45, כפי שנכתבו עבור תולדות ההגנה – ברצוני להעביר לך את חוות דעתי עליהם. "היסטוריה" זו אין בה מתום. היא מלאת סילופים, חדורת שנאה לזאב ז'בוטינסקי, לבית"ר והצה"ר, ורווּיה ארס וזלזול במערכות האצ"ל. אין כל אפשרות אף להציע תיקונים כלשהם במצבור זה של סילופים והשמצות".

כעבור זמן-מה, נמסר לי, כי יצחק שמיר הביע, ביחס לפרקים בספר, הנוגעים ללח"י, דעה זהה.

העברתי את חוות דעתו של מר לנדאו אל שר הביטחון, מר דיין, והוספתי דברים משלי:

            ..."אין להוסיף עליה. אולם החלטתי לצרף למכתבי זה העתק של דבריי בכנסת מיום ט"ו בטבת תשכ"ד, ה-25 בדצמבר 1963, הכוללים את נאומי בקשר עם הופעת ספר תולדות ההגנה, כרך ב'. אם לא יעמוד לרשותך הזמן לעיון בכל חמשת העמודים, הואל נא לקרוא את שלוש הפיסקאות המסומנות, בהן מתמצית, מבחינה מוסרית וממלכתית, הטענה העיקרית: לוּ ארגון או אדם פרטי היה מפרסם ספר, ובו אותם הפרקים, מלאי הסלף וההשמצה, לא היתה זו בעיה בשביל הממשלה או הכנסת. על ספר אפשר להשיב בספר, על מאמר במאמר, אך כלום אפשר להשלים עם "היסטוריה" רשמית מעין זו, המתפרסמת מטעם המדינה, שאנו כולנו אזרחיה, או על ידי משרד הביטחון, הממונה על הצבא, עליו גאוות כולנו, ובו משרתים כל בנינו? ועל כל אלה אוסיף: ...ומטעם ממשלה, אשר אתה ואני הננו חבריה"?

תשובתו של שר הביטחון לא איחרה לבוא. הוא ייעץ לי להביא את העניין לדיון בממשלה, כדי שתקים ועדה לבחינת הדבר. ביום ה-4 באוגוסט 1968 השיבותי למר דיין בזו הלשון:

            "הריני מודה לך על מכתבך מיום ה-31 ביולי 1968.

            חבר הכנסת לנדאו, לאחר שעיין בחומר, ביקש שאף אני אעשה כן. קראתי. כדי להמחיש בפניך את אשר חשתי, יספיק, אם אציין, כי חבריי לנשק מכונים בשם "כנופיות", "אנשי טרור" ועוד. כינויים אלה אינם אלא שמץ ממעט מזעיר מתוך דברי המשטמה, הבוקעים כמעט מכל עמוד, אם לא מכל שורה. וחוזרת השאלה העקרונית והעיקרית: מדוע צריכה "ועדת עורכים", אשר זאת גישתה, לכתוב על האצ"ל, בתוך ספר תולדות ההגנה, על חשבון המדינה, מטעם משרד הביטחון, בשם הצבא, בגושפנקא של הממשלה? אם האדונים אביגור וסלוצקי ועוזריהם רוצים להשמיץ את האצ"ל, יעשו זאת על חשבונם ובשמם – לא (בין השאר) בשמי".

            ודאי, אם לא תראה לאפשרי, כשר הביטחון, למנוע עוולה זו, אהיה מוכן להביא את הבעיה בפני הממשלה כולה. לא אוכל להציע, או לתמוך בהצעה לבחור, מטעם הממשלה, בוועדת בוחן. הצעה כזו, או תמיכה בה, פירושה הסכמה משתמעת ל"היסטוריה" רשמית על מאורעות, אשר הערכתם, כידוע לכל, שנויה במחלוקת היסטוריוסופית חריפה.

            על יסוד ניסיוני בכנסת, יכול אני להניח, כי משתועלה הבעיה בפני הממשלה, יתמכו בעמדתי העקרונית מספר שרים מסיעות שונות, אך הרוב יעדיף להודיע: ידינו לא שפכו את הדיו הזאת (לפני חמש שנים, אחר דיון סוער בכנסת, אמר לי ראש הממשלה דאז ודהיום: מה אתה רוצה ממני? כאשר הוחלט על דבר זה, היה ראש ממשלה אחר). כתב הפלסתר יופיע. בטוחני, כי תסכים אתי, אם אומר, שאין להעלות על הדעת כי אוסיף להיות חבר בממשלה, אשר מטעמה ובשמה מתפרסמים פרקים מעוותים ומבעיתים כאלה על ארגון לוחם, אשר גם אני שירתתי בו ואשר השירות בשורותיו נראה לי, עד היום, לתמצית חיי.

בתשובה למכתבי זה הודיעני שר הביטחון, מר דיין, כי הוא מעביר את העניין כולו, לרבות העתקי המכתבים שהוחלפו בינינו, לראש הממשלה.

ד.

על התפתחות זו מסרתי, ללא דיחוי, לעמיתי בגח"ל, יושב ראש המפלגה הליברלית. אמרתי למר יוסף ספיר ז"ל:

• אתה מבין, בוודאי, שלא אוכל להיות יום אחד נוסף, חבר ממשלה, אשר מטעמה, בשם צה"ל, יופיע ספר כזה. אבל העניין אינו מדיני, הנוגע לשתי המפלגות, מהן מורכב גח"ל. הבעיה היא מוסרית. היא נוגעת לי כמי שהיה מפקדו של האצ"ל. אין אתה חייב כלל להתפטר מן הממשלה יחד אתי. אני, כמובן, אתפטר, אם לא יוחלף המו"ל של הספר. אבל אציע לחברים בשתי החטיבות שלנו, כי אתה תוסיף לייצג את גח"ל כולו בממשלה. אינני רוצה בפירוקה של ממשלת הליכוד הלאומי, היא תוסיף להתקיים אתך, בלעדי.

תשובתו של מר ספיר הצטיינה באצילות נפש. הוא אמר לי:

• אינני מקבל את הצעתך. אם אתה תתפטר מן הממשלה, גם אני אתפטר. אבל צריך למנוע את כל זאת. אדבר עם אשכול. ידוע לי, כי הוא שוחח על נושא זה, לא רק עם ראש הממשלה, אלא גם עם שר הפנים, חיים משה שפירא, שלושתם זיכרונם לברכה.

השיחה בין ראש הממשלה וביני, על בעיה זו, היתה מן הרציניות בינינו. מאז באתי אליו, ערב מלחמת ששת הימים, והצעתי לו להקים ממשלת ליכוד לאומי, ומאז הוא הזמינני לפגישה דחופה, בדצמבר 1967, בה עשיתי מאמץ למנוע את התפטרותו, או הוצאתו מן הממשלה, של שר הביטחון, משה דיין. אמרתי ללוי אשכול ז"ל:

• קראת את מכתבי לדיין. אולי יהיה כאלה שיטענו, כי אני מנסה לכפות עליך ועל הממשלה החלטה מסוימת. אין שום הצדקה לטענה זו. זהו פשוט מצב, שממנו, מבחינתי, אין מוצא אחר. וכי מה עלי לעשות? לתת לספר להתפרסם, בשם הממשלה והצבא, ולא להגיד שאתפטר ממנה? כלום לא היית בא אלי, בדיעבד, בטענה, למה לא אמרתי לך דבר על כך לפני פרסום הספר? איזו עוד אפשרות עומדת לפני? שהספר יתפרסם ואני אשאר חבר הממשלה? כפי שכתבתי לדיין ואמרתי לספיר, אין להעלות על הדעת אפשרות כזו. אתה בוודאי זוכר, כמוני, את הוויכוחים החריפים, שהתנהלו בינך וביני בכנסת בעניין זה. אבל אז הייתי באופוזיציה. בגלל עוול, אשר ממשלה עושה, אין מתפטרים ן הכנסת. להיפך, תובעים את הממשלה לדין הכנסת והציבור. אבל היום אני חבר בממשלה, אר, כולה, תישא באחריות בעד פרסום ספר, כי האצ"ל ולח"י נקראים "כנופיות". לא ייתכן כלל, שאקבל את חלקי באחריות זו, על ידי המשך השתתפותי בממשלה.

ראש הממשלה הקשיב בתשומת לב לדבריי אלה. היה ברור, כי גם הוא עומד בפני ברירה לא קלה. הוא שאלני, היש לי עצה כלשהי, כדי לצאת מן הסבך. הצעתי הראשונה, כי המערכת תודיע שאין היא עוד כותבת על מבצעי אצ"ל או לח"י, לא נתקבלה על דעתו. איך יסבירו, מדוע, בכרך ב' כתבו עליכם, ובכרך ג' הפסיקו? אמרתי לו, כי ביודעי את תוכן הדברים, עלי להדגיש, כי נוראים הם מבחינתנו, אבל הדבר הנורא ביותר הוא, כי הם כלולים בספר העומד להתפרסם על ידי משרד הביטחון, כלומר על ידי הממשלה, ובשם הצבא. אם ארגון חברי ההגנה, או הוצאת ספרים כלשהי, יפרסמו את הכרך, כמובן, נשיב להם, בבוא היום. אבל אין זה עניין לממשלה או לכנסת.

כעבור ארבע שנים, למדו הכל, כי זה העוול המיוחד, תוקן. הסילוף סילוף. אבל הוא פורסם. לא עוד בשם צה"ל.

גם ראש הממשלה דהיום, תיבדל לחיים ארוכים, טענה, בטכס חלוקת הספר לשרים, כי (רק) חשש מפני משבר ממשלתי, בשנת 1968, גרם להחלפת המו"ל. לו זה היה כך, מה מנע ממנה, בשנתיים האחרונות, לשוב ולהטיל על משרד הביטחון את פרסום הכרך השלישי לספר תולדות ההגנה? הספר הודפס, בוודאי בחודשים האחרונים. היה, אפוא, זמן מספיק, כדי לבטל את ההוראה, "שנתקבלה בהבנה". ירושה לי להסביר, או לשער, כי על אף הכל, הוכרה בשעתה צדקת טענתנו העיקרית, העקרונית. האם דרוש עוז כלשהו כדי להודות בכך?

הגברת מאיר גם מצאה לנחוץ לאשר את מהימנותה של המערכת, על אף שינוי המו"ל. אם המדובר הוא בתולדותיו של ארגון ההגנה, לא לי, איש האצ"ל, לדון בכתוב עליהן. אבל אם הכתוב מדבר בארגוני המחתרת ופועלם, המתוארים על ידי מתנגדים, משוחדים כלפיהם מקודקודם ועד כף רגלם, על ראש הממשלה לדעת, כי במדינה, בה חיים בני חורין, אין "אישורם" של מושלים הופך סילוף לאמת.

האמת תוכל.