המודים בעיקרו של האויב

מאמר עיתון
מאת:
מנחם בגין
פורסם בתאריך:
י"ד תשרי התשל"ג, 22 בספטמבר 1972
נושאים:
הסכסוך הישראלי פלסטיני - אש"ף, פלסטינים, פתח. מדינות - גרמניה. מדיניות חוץ - יחסי ישראל-גרמניה
מאמר בעכבות טבח הספורטאים במינכן וביקורת על מושג פלסטינאים
ציטוטים נבחרים מהמאמר חיפוש חדש

 המודים בעיקרו של האויב  

 

(מעריב, 22.9.1972)

 

א.

מאז זוועת מינכן, קמה בתוכנו מידה רבה של הסכמה לאומית. האומה המנוסה, האמיצה, התלכדה בחרדתה ובכאבה. אזרחים מודאגים נשאלו, אם הם קרוביהם של הרוגי האולימפיאדה. אחד מהם הכחיש, מיניה וביה, קיומו של קשר משפחתי ביניהם. אך רעיו קראו בקול: כולנו קרובים. אמת. קריאה זו מן הדין שתהדהד בכל בית בישראל. ראינו את אחינו,מובלים, כפותים, עקודים. כולנו קרובים.

מעבר לגבולות שמענו צהלה. היא לא היתה של פראים. להיפך. היא היתה אמינה, רצינית, אפילו, אם מותר לומר כך, רציונלית. חסניין הייכל, איש סודותיהם של נאצר וסאדאת אישר כי זוועת מינכן היא דרך. עורך "אל-אהראם" הוא מצרי משכיל, מקובל כאיש שיחם של מדינאים, במזרח ובמערב גם יחד. בתקופה האחרונה, הוא הטיף נגד הרגשנות הערבית. הייכל מאמין בשלטו השכל. זהו טיעונו המרכזי, החוזר במאמריו הקריאים. ובשכלו הגיע האינטלקטואל המצרי למסקנה מחושבת, כי יש להוסיף ולעשות ליהודים מה שנעשה להם, באולימפיאדה ה-20, באותה מינכן.

נושא דברו של שליט מצרים אינו היחידי, החושב כך. משקיף נכרי, מהימן, תיאר השבוע, את הגבתם של שכנינו בארץ ערבית אחרת. מסתבר כי מינכן היא נקודת מפנה – בשביל הערבים. עד אותו יום, 5 בספטמבר, הם התביישו; מאז הם גאים. כך במפורש. מה יכולתי, עד עתה, לומר לבני ששאל את כתבו של הניו-יורק טיימס, ערבי משכיל, היכן המלחמה בישראל? איפה הלוחמים הערביים? כך הציק הבן בקושיותיו. אבל מאז מינכן נעלמה החרפה. יש מה להשיב לנער, הרואה אתה איך אנו נלחמים ביהודים? זה רציני.

לנו אין צורך להסביר כי תאוות הרצח לגבי יהודים היא רצינית. ניסיון, שאין דומה לו, מאחורינו. לפיכך, לאפלת הבלהות בשדה התעופה של מינכן, חדרה בקרב הרבים הכרה, כי לא נוכל עוד להסתפק בתגמול. אמת היא, כי היו כאלה, אשר הגיעו למסקנה זו עוד לפני אשר הגיעו למסקנה זו עוד לפני לוד, לא רק לפני האולימפיאדה. אבל את אשר לא נעשה אין להשיב. יש לדאוג לעתיד. אמנם, בחוגים מסוימים, כבר החל סיבוב קל אל העבר. החשש הוא, שמא מינכן תהיה מפנה בשביל היהודים, החשודים תמיד, בעיני עצמם, ברגשנות. חשד שווא. המסקנה הנכונה נובעת דווקא מניתוח הגיוני של המצב. אולם שלטון השכל שלנו שונה מזה של הייכל, או של האב המוטרד בבירות. הם טוענים, ורוצים, כי ככה ייעשה ליהודים. ואילו אנו מבינים, כי אם לא ננהל את המערכה נגד המרצחים, ארגוניהם ובסיסיהם, בהתמדה, הם יוסיפו להרוג בנו. בריסל ולונדון והאג הוכיחו את נכונות ההנחה, או האזהרה הזאת, במהירות רבה יותר, מכפי שציפו רבים. ודאי לא בן-לילה תיפתר הבעיה, אבל אם נתמיד – נוכל. טוב שהכנסת השכילה להתאחד סביב מושג היסוד: לפעול בהתמדה. את ההחלטה הזאת יש לבצע. עת לעשות. אל נשכח אתד בריו של מפקד המשטרה במינכן. הישראלים, אמר, נידונו למיתה. זוהי הודעה נוראה. היא נמסרה בדיעבד. אבל אם המערכה שלנו נגד הבאים להרגנו לא תהיה מתמדת, הרי כאילו קיבלנו בהשלמה, כי לימים רבים יהיו "יהודים נידונים". כאלה היו בעבר. לא עוד.

ב.

אין להבדיל בין המטרה ובין השיטה; השפעת הגומלין ביניהן היא טבעית. אם המטרה היא צודקת, אנושית, לא ילכו הלוחמים עליה בדרך מינכן. במלחמת שחרור, נופלים אנשים בקרב, נשלחים למעצר. אין זו סיבה לנקם. תנועה, השואפת לטוב, לא תסכן איש, בוודאי לא תפגע בו, כדי להביא לפתיחת בית כלא בפני מספר חבריה. הלוחמים מוכנים לסבול. הכלואים מנסים להימלט, כדי לשוב לחזית. חבריהם עוזרים להם מבחוץ. לעתים נערך קרב, כדי לקרוא דרור לעצורים. אבל תנועת שחרור, הראויה לשם הגדול, אף לא תעלה על דעתה לתפוס אנשים, אזרחים כלשהם, לאיים עליהם, כי יירו, או יפוצצו אם מספר אנשים אחרים לא יוצאו מבית הסוהר.

בשביל אויבינו שחרור אסירים אינו סיבה אלא אמתלה. הם יודעים היטב, בייחוד לאור הניסיון החוזר כי מדינת ישראל לא תוציא לחופשי מחבלים, אשר רק כליאתם מונעת מהם לתכנן או לבצע מזימות רצח. עם כל הכבוד למושג היפה של ניטרליות, אין ישראל, כנגד אויביה, כשוודיה מול יוגוסלביה. בנפשנו הדבר, בנפש ילדינו. אבל נוח להם, לזדים, לטעון לשחרור אסירים. בעוד כוונתם האמיתית היא להרוג יהודים, וגם אחרים. אחר הטבח בלוד, אמר אחד מהם, כי בימינו, אין חפים מפשע.

המטרה קובעת את השיטה; השיטה מלמדת על המטרה. אם השאיפה היא לא שחרור אומה אלא השמדת עם, הרי לוד ומינכן, הן דרכי לחימה מוכרות. גם על ידי חסנין הייכל. משנאינו, כמובן, לעולם לא ישיגו את אשר זומם לבם השוטם. אבל זאת שאיפתם: השמדת עמנו, היא לא נתגלתה אלא אושרה בספטמבר האדום. יהודי, המנסה לסתור אמת זו, או לחות עליה במילים, מתחייב בנפש אחיו. דרכו של האויב נגזרת ממטרתו.

לצערנו, קמו בתוכנו יהודים, אף ציוני, הטוענים, כי מטרתם של אויבינו, כפי שהם מצהירים עליה, היא ודקת. הם מכריזים, כי משאת נפשם היא ישות פלשתינית עצמאית. ועלינו להודות, כי הצדק הוא מניעם. קראתי לאחרונה את הגיגיו של פלשתיני סט יהודי, ציוני, ומצאתי בהם סתירה, אשר אין ליישבה כלל בשכל הישר. האיש מסביר,כ י הקבוצה הלאומית, הקרויה העם הערבי – הפלשתיני, או – מתוך שימוש בברבריזם לשוני בלתי נסבל – הפלשתינאי, רוצה יותר מכל גורם אחר להשמיד את מדינת היהודים. אף על פי כן, אומר המסביר, ודקת היא שאיפתם של הפלשתינים למדינה משלהם. ואנו, בני ישראל, נדרשים להכיר בצדקת השאיפה ההיסטורית הזאת.

יש יסוד להניח, כי מאז נתן הבורא שכל בקודקודו של האדם,  עדיין לא נאמרו דברים מוזרים כאלה. אם השאיפה היא להביא להשמדה, איך היא יכולה להיות צודקת? אבל אנחנו נתבעים לא רק להודות בצדקת המטרה "בתורת שכזאת" – מדינה פלשתינית – אלא אף לעזור בהקמתה. מדינה כזו, כפי הנראה, לא תרבה מחבלים, בארץ ישראל וברחבי תבל, אלא תחסלם ללא שהות. לפנינו תיאוריה יהודית, שיש בה הודאה לא במקצת, אלא בעיקר: המטרה המוצהרת של אויבינו צודקת.

הפלשתיני סטים שלנו סוברים, כי אם הם יודו בכך, יקל עליהם דווקא להסתייג משיטות הלחימה של האויב. טעות בחישוביהם. רבים יאמרו, כי על אף הכל, העיקר היא המטרה. אמנם, אין לשבת, או לקבל, שיטות מסוימות של פגיעה. אבל, אבל... אנו כבר הספקנו לשמוע קולות מעין אלה לא רק במזרח אלא גם במערב. הפלשתינים הגיעו לייאוש. הציונות עשתה להם עוול. הוא אינו בא על תיקונו. הם נלחמים, בדרכם שלהם. לפי יכולתם. ודאי, שיטותיהם אינן יפות. אבל מטרתם, כלום אפשר להכחיש את צדקתה? הן יש ציונים המודים, כי צודקת היא!

אפשר להקשות: ואם לא יהיו ציונים-מודים כאלה, לא ייאמר במוסקבה, בפריס, בלונדון, כי אין לשלול מן הפלשתינים את נכונות שאיפתם היסודית? התשובה הכנה היא: יהיו כאלה בגויים, אשר מפיהם כך ייאמר. אבל אם אנחנו בעצמנו נאשר, כי צודקים הם בהצדיקם את אויבנו, אין סכנה חמורה מזו לעתידנו.

ג.

האמת היא, כי הראשונים, אשר החלו להשתמש במונח: העם הערבי-הפלשתינאי, היו הקומוניסטים שלנו, לפני הפילוג במפלגתם, בימי סטלין אביהם. שום ציוני לא אימץ לעצמו את המושג המלאכותי הזה, עד הימים, שבאו בעקבותיה של מלחמת ששת הימים. הציונים. לכל אסכולותיהם, דיברו, לפני חידוש עצמאותנו, על ערביי ארץ ישראל. אחרי הקמת המדינה, בחלקה של הארץ, החילונו מדברים במידה של פרדוכסליות על ערביי ישראל. המצאתו הבלשנית של הרברט סמואל, או של אחד מיועציו: פלשתינה (א"י) נעלמה מן המילון השימושי יחד עם הדגל הבריטי.

עתה מסבירים לנו הפלשתיניסטים הציונים, כי כפי שיש עם ערבי-מרוקני, כן קיים, בתוכנו ולידנו, עם ערבי-פלשתינאי. עלינו להכיר בקיומו של עם מיוחד זה עם כל המסקנות הנובעות מכך לגבי הצורך בחלוקה מחדש של ארץ ישראל המערבית, כדי להקים בה יחידה או מדינה נפרדת, פלשתינית.

מעניין כי בהשוואות הגיאו-פוליטיות הללו מרחיקים היהודים לכת מן הערבים עצמם. האחרונים אינם אומרים כי הם מחולקים ל-18 "עמים". נהפוך הוא. הם מדגישים, בקנאות חמה, כי יש עם ערבי אחד, ולו שטחים מן המפרץ הפרסי ועד האוקיינוס האטלנטי. לעם הערבי יש היום 18 מדינות ריבוניות, גם אם לא חופשיות. אויבינו היו רוצים, כי תתווסף עליהן ארץ נוספת, הלוא היא על פי האמת והשם ההיסטוריים, ארץ ישראל, הקרויה בפיהם פלשתין. הם מסכימים להיות עם רב-ממלכתי, אבל אין הם מסכימים אלא לאומה ערבית אחת.

העם הערבי זכה לביטוי חסר תקדים להגדרה לאומית עצמית: 18 מדינות. ועוד ידו נטויה. אבל הפלשתיניסטים שלנו אינם אומרים דיים. הם מצאו, בקירבתם, עם נפרד, משאר הערבים, בלשונו, דתו ותרבותו ולא תנוח דעתם, עד אשר עם זה, הקרוי ערבי-פלשתינאי, יגיע להגדרה לאומית-עצמית משלו, על חשבון העם היהודי וארצו היחידה.

אלה, המודים בטענת האויבים העיקרית, אינם חשים, כי הודאתם חותרת תחת היסוד, שעליו הקימונו את ביתנו הלאומי. מי שרוצה לומר, עם ערבי-אלג'ירי, או עם ערבי-תימני, יאמר. אבל מי שאומר: עם ערבי-פלשתינאי – שאני. מנין שמו של עם כזה? מן הארץ. אם הארץ הזאת היא פלשתין, או באימוץ לשוני, פלשתינה, אין היא ארצם של ישראל. אם כך, תושמענה הטענות הבאות:

  • היהודים באו לפלשתין לא בזכות אלא בכוח.
  • אם הם לא פלשו מתחילה, הרי הם "הופלשו".
  • אין להכיר בהשתלטותם של היהודים על שום חלק של פלשתין.
  • מאחר שהיהודים פלשו לארץ לא להם, יש ללחום בהם.
  • תוספת של ימינו: יש ללחום בהם בכל האמצעים.

אני ממליץ בפני כל פלשתיני סט יהודי להתבונן במסקנות האלו ושאול את עצמו לאן הוא הולך, או עלול, חלילה, להוליך את ילדינו.

מול ערעור היסודות, ניצבת, בכל עוצמתה המוסרית, התביעה היהודית הנצחית, שנקראה בימינו ציונות:

  • ארץ ישראל שייכת לעד לעם היהודי.
  • שבנו לארצנו, אל מאין באנו, בזכות, לא בחסד, ולא בכוח.
  • לא אדמת זרים לקחנו אלא השבנו לעמנו את נחלת אבותיו.
  • שחררנו את ארץ ישראל; הפעלנו את כוחנו, כדי להגשים זכות, לא כדי לעשות עוול.
  • לעם היהודי, כלכל העמים, יש זכות להגדרה לאומית-עצמית. אין לה ביטוי אלא בארץ ישראל.
  • בארץ ישראל, במדינת היהודים, יהיו כל תושביה ואזרחיה, ללא הבדל לאום, דת ומוצא, שיווי זכויות.

זהו הצדק. רב כוחו.

ד.

על רקע הדיון, בין האסכולות השונות, פרסם פרופ' טלמון, ערב ראש השנה, פרק מספרו, אשר עדיין לא ראה אור. קראתי את המאמר רב-הפרקים בתמיהה גוברת. הכרתי את המחבר לא רק מכתביו אלא גם משיחות אישיות. משום כך השתאיתי מאוד.

קיבלתי רושם, כי מגמתו העיקרית של פרופ' טלמון היתה לתקוף את הממשלה של היום על מדיניותה, הנראית לו נוקשה, קשוחה, קיצונית, לאומנית. הוא אמנם מורה להיסטוריה ולא לאסטרטגיה, אבל נוח היה לו לערוך, כנגד מדיניות הממשלה, מעין תנועת איגוף. לשם כך נתפס המחבר המלומד למספר משפטים, קרועים מן ההקשר, במאמרו של ידידי עזר וייצמן, כדי להזהיר את הממשלה מפני...

מפני מה? מתוך פירוש שרירותי של דברי מר וייצמן, ערך פרופ' טלמון השוואה ביניהם לבין "התאוצה הרעיונית" בגרמניה, מטרייטשקה ועד היטלר. נורא היה לקרוא. יש בכך ביטוי לאיזו נטייה חולנית להשפלה עצמית. העם הגרמני הוציא מתוכו ילוד שטן. צ'רצ'יל קרא לו, ובצדק, הגישום של כל הרע באנושות. היה זה בן עוולה נאלח ובזוי, אשר נהנה מאנקת עשוקים, מזעקת חנוקים, מייסורי מעונים. על סטלין, בעל בריתו בשעתו, נאמר, בחוגים קומוניסטיים, כי הוא לא ידע, מה התרחש במרתפי החקירה ובמחנות הריכוז. לגבי היטלר אפילו שקר זה לא נטען. הוא ציווה וידע. אפילו בשביל אדם, שאינו יהודי, היה מספיק לראות את מי שכמעט כל הגרמנים, בשעתם, היללוהו, בסרט על תליית עוזריו לשעבר, על ווי איטליזים, כדי לדעת, מי היה הבזוי בפושעים. באשר ליהודי, אין צורך בסרטים. כפיו שלא ותו אשמדאי מגואלות בדמם של התינוקות שלנו; היהודי צריך להרגיש סלידה בעצם אזכור שמו. אני שואל, אפוא, את פרופ' טלמון, איך השיאו עטו לערוך "השוואה" מעין זו, ולו ברמיזה, עם אחד המפקדים המהוללים של צבא עמו? חילול השם הוא. אינני יכול לדעת, האם, בין כסה לעשור שב פרופ' טלמון וקרא את חיבורו וחש מידה של בושה, על אשר כך ניסה להלבין את פני חברו. אם לא עשה כן, אומר לו, בכאב עמוק, כי נכלמתי – בשבילו.

התמיהה לא פסקה. כותב הפרופסור: "ואולי נוצרך למחוק מהתנ"ך את נבואת ישעיהו... ובמקום 'וכתתו חרבותם לאתים', נכתוב 'כותו אתיכם לחרבות'". כל זה, חלילה, אם תתקבלנה דעותיו של עזר וייצמן, כפי שפרופ' טלמון מתארן. ראשית, נתבונן בחזון אחרית הימים של ישעיהו, החוזר, בהבדלים קלים, אצל מיכה. החזון הוא שלמות, לאומית ואנושית. גאולת ישראל: נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים וגו' משולבת ומגיעה לשיא בשלום עולם. מה על החלק הראשון של חזון אחרית הימים? האם פרופ' טלמון מקבל אותו, או רואה בו, ביטוי ללאומנות קיצונית?

"נוצרך... במקום... נכתוב". ולא זכר ההיסטוריון, כי כתוב: כותו אתיכם לחרבות ומזמרותיכם לרמחים, החלש יאמר גיבור אני. גם יואל בנביאים, נביאי אמת. בוודאי שאנו מאמינים בחזונם של ישעיהו ומיכה. אבל אלפי שנים חלפו מאז הם ניבאוהו. אחרית הימים עדיין לא הגיעה. כל הגויים לומדים מלחמה. והעם היהודי כמעט שכלה, משום שהיה היחיד שפרק נשקו מעליו. אנו מאמינים כי יבוא היום ולא יישא עוד גוי אל גוי חרב, כי האדם נולד, כדי לחיות, כדי לתקן עולם במלכות שדי, לא כדי להיהרג ביד שכנו. אבל עד אז, יואיל נא פרופ' טלמון לרשום לפניו, כי מעט הכוח היהודי שחידשנוהו מפריד גם בין הקתדרה שלו ובין השמדה. נביאינו נביאי אמת היו. לכן הם לא קבעו תאריך לפרוק נשק כללי. לוחמים צריכים לכבד פרופסורים; כן, להיפך.

פרופ' טלמון מספר לנו, במאמרו, על ארצות רבות. מכולן, נבחר היום את צ'כוסלובקיה, כפי שנוסדה על ידי מסריק ובנש. היא היתה ארץ דמוקרטית, מתקדמת. היא נפלה. מדוע? מינכן הרסה אותה. היטלר כבש אותה. אלמלא השתלט הנאציזם על גרמניה, היתה צ'כוסלובקיה ההיא קיימת עד היום, ובתוכה המיעוט הגרמני הגדול, אשר שום עוול לא נעשה לו. בא אותו אשמדאי וטען, שאין הוא יכול בשום אופן לסבול, כי גרמנים יהיו תחת שלטונם של צ'כים. והגיע רנסימן לפראג, והלך צ'מברליין למינכן. מה, אפוא, קבע לגבי צ'כוסלובקיה, הצדק או הרשע, הזכות או הכוח? אם פרופ' טלמון מציג לפנינו, כאזהרה, את הדוגמא הצ'כוסלובקית משנות השלושים, הרי כאילו אמר לנו, כי חלוקת צ'כוסלובקיה על פי החלטת מינכן היתה מוצדקת. יוצא, כאילו הכוח הגס ביותר, המדכא והמשמיד עשה צדק. ולא היא. דווקא בני דורו של פרופ' טלמון נוכחו לדעת, כי הכוח המוסרי, אמנם אחר ייסורים רבים, גובר על הרֶשע.

כלפינו, בארץ ישראל, מושמעים נימוקים הדומים מאוד לאלה שהועלו בשנות השלושים האחרונות בפני צ'כוסלובקיה, בקשר עם המיעוט הגרמני בארצם. לו חלילה היינו נכנעים להם, במעין מינכן נוספת, אפילו ... לא היה עומד לנו. את זאת צריך לדעת, וללמד, ההיסטוריון.