המאבק בעוד חופש האדם – אחד ובלתי מחולק
רק השבוע נסתיימה השנה השניה של עבודת הכנסת החמישית. אומנם באופן פורמאלי – הוכרז על הפגרה עוד בהתחלת החודש, אך וועדת הכספים המשיכה לשבת יום יום – עד שהביאה בפני מליאת הכנסת, לדיון סופי ולהכרעה סופית, את חוק מס שבח המקרקעין. ורק ביום ההוא נסתיים המושב לאמיתו.
נושאים רבים חשובים עמדו לדיוני הכנסת במשך שנה זו. היו בינם רבים בעלי חשיבות פוליטית, חברתית ומשקית רבה מאד, ואי אפשר במסגרת מאמר אחד לסקור את כולם.
אולם נדמה לי, שמבחינת תנועת החרות, שלא וויתרה על השקפת העולם של זאב ז'בוטינסקי, ליבראל האמת בדורנו, שהוא גם דור חולף אך מבקש לו ממשיכים בהשקפת עולמו. בולטים בין הבעיות שעמדו לוויכוח, הענינים אשר הנושא המשותף שלהם הוא חרות האדם והגנתו.
במאה שלנו כבשה לה פעילות המדינה שטחים רחבים נוספים שבמאה הקודמת היו ניתנים כולם לרשות הפרט וליוזמתו. הממשלות אימצו לעצמן תפקידים בכל שטחי החיים. צבא פקידים ביורוקראטי הולך ורב בכל מדינה. תקציבים ממשלתיים סופגים מהכנסת הפרטים חלק הולך וגדל, ומחלקים אמצעים אלה לפי דעתם של השלטנות, ממי לקחה ולמי להוסיף, איזה שרות לפתח, ואיזה להזניח, מה חשוב ומה טפל.
במדינות טוטאליטאריות למיניהן מצאה מגמה זו עידוד חד צדדי ומרחיק לכת וביסוס בדוקטרינה לאמור: ליחיד – אין חשיבות, אלא בתור חלק בלתי נפרד של העם, המעמד, המדינה. היחיד רק חלק של כח האדם האמצעי ולא המטרה. והמטרה היא המדינה, פיתוחה וגדולתה.
אולם גם בארצות בהן נשמר שרות שפתיים לליבראליזם, ובחוגים בהם חוזרים ואומרים שלא למען המדינה והחברה נוצר האדם, אלא להיפך החברה והמדינה קיימות למען היחיד – צריך לעמוד על המשמר פן תיפגענה זכויות האדם והאזרח, שבינן אין יותר חשובה ואין יותר עקרונות משרותו האישי חופש הדעה והביטוי, והבטחון המשפטי בפני שרירות איזושהי.
***
על רקע זה רצוני להעמיד ולהסביר שלוש מערכות שהתנהלו בכנסת החמישית בשנתה השניה: המאבק מסביב לקדושת הסוד שבין אדם לעורך הדין שלו, המאבק נגד ריטרואקטיביות בחקיקה, ואחרון אחרון חשוב, המאבק על חופש הדיבור.
לכאורה אין קשר ישיר בין שלוש בעיות אלה, וכבוד כל אחת מהן במקומו מונח. אולם הקורא יראה, שכל התנגשויות אלה הן רק גזרות בחזית אחת – זו חזית ההגנה על זכויות האדם וחרותו.
***
מטרת החוק החשובה ביותר מכולן – היא להבטיח חופש האדם וזכויותיו.
החוק, יהיה זה חוק אזרחי, או פלילי, או פיסקאלי או כל חוק אחר, מטיל על אדם חובות, הגבלות, איסורים.
אולם הכוונה הנכונה של ההגבלות הללו אחת היא: להבטיח שאדם יכבד חרות זולתו, שיהנה מחרותו באופן מלא ביותר אך יחד עם זאת לא יפגע בחרות אדם אחר, שכל אחד יהנה משלו אולם מבלי שיפגע ברשות חברו.
בלי מערכת חוקים כזו – לא היה אף אדם בטוח בשלו, היה חי בדאגה בלתי פוסקת שהחזק ממנו יעסוק בו כאילו היה הפקר – ומעל הכל שכך יתנהג הגורם החזק מכולם: השליטים על נוטריהם, שוטריהם ושאר פקידיהם.
ובכן החוק הראוי לשמו הוא מגן חופש האדם, והאדם הלוחם על זכותו – הרי מן ההכרח צריך להסתמך על החוק ולהבטיח לעצמו הגנה משפטית.
ואומנם מערכת החוק במדינה מודרנית ודרכי ההגנה על זכות הפרט ונגד שרירות לב הביורוקרטיה, אינן כמעט אף פעם פשוטות וברורות לכל בעל שכל ישר.
מבחינה זו עורך דין, בתור יועץ משפטי לפרט, בתור עוזר לניסוח מסמכים, בתור נציגו בבתי משפט, בתור מביא תביעותיו לערכאות ובתור סניגורו – עבודתו תנאי חיוני לקיום זכות האדם וחרותו.
אין בדברי אלה נסיון לשיר שיר הלל לכל עורכי הדין שהיו ויהיו בכל מקום שיהיו בכל ארץ ובכל זמן שיהיו. גם עורכי דין, הם בשר ודם, אולם תפקיד עורך הדין בתור מגן על זכויות האזרח ועל חרותו – אין להטיל בו דופי, ואין לזלזל בחשיבותו. ואין זו הפתעה – שבמדינות בהן למשטר אין יחס חיובי לחופש האדם – מתבטא יחס זה קודם כל בהורדת מעמדו וסמכותו של עורך הדין. לרודן אין אהדה לפרקליט. ואף פעם לא השתוממתי על היחס העויין של אדון דוד בן גוריון ליוריסטים.
בכדי שאדם יוכל להנות מן העזרה המומחית של עורך דין מוכרח הוא להיות גלוי לב בפניו, ולספר לו גם דברים אשר לטובתו, וגם לפעמים פרטים העשויים להזיק לו. כי אדם שאיננו יודע חוק ומשפט לא יבדיל בין החשוב לטפל מבחינה משפטית ולא יבדיל בין מה שדרוש להגנת זכויות ומה שלא דרוש.
ובכדי שאדם יוכל באופן חופשי לגלות את סודו בפני עורך דין – צריך שעורך דין יהיה חייב לשמור על סוד זה. אחרת לא יוכל להנות מעזרה משפטית ומעצה משפטית – בלי הבטחת סודיות גמורה של הידיעות והענינים שימסור אדם לעורך דין שלו נהרס יסוד-היסודות של ההגנה המשפטית הראויה לשמה.
ובלי הבטחת הגנה משפטית לזכות האדם – אין גם בטחון לזכות זו; ואדם חסר הגנה משפטית ועצת מומחה יעמוד נטול הגנה מול הכוח האדיר של המשטר, ומול שרירות ביורוקרטים ומול מפירי זכותו.
לכן הסוד המקצועי של עורך דין הוא אבן פינה לשלטון החוק והחרות.
***
סודיות זו הובטחה אומנם בחוק לשכת עורכי הדין, אולם מהיום בו נכנס חוק זה לתוקפו מנהלת הביורוקרטיה מלחמה בלתי פוסקת להפרת סודיות זו.
עורכי דין בתור שכאלה הוצגו לשם זה בפני הציבור כעוזרי עבריינים ומסייעים להברחת המס, לשכותיהם צוינו כמקלט למסמכים אשר בעליהם רוצים להסתירם מעין הממונים על הכנסות המדינה, הוצע לכנסת תיקון פקודת מס ההכנסה, אשר כוונתו לפתוח סודות של תיקיית עורך דין בפני פקידי האוצר. הוצע גם, בהצעת חוק מס שבח מקרקעין להסמיך פקידי המס לקבלת כל ידיעה ומסמך הנדרש על ידה מעורכי הדין ובכל שאר חייבי סוד רשמי.
וודאי, בין סוגי המחבואים בהם יכול אדם לחפש מקלט למסמכים סודיים שלו, ¬¬– כגון בגרב, תחת מרצפה, בתוך הקיר, תחת פני האדמה, אצל חברו הבלתי חשוד וכדומה – עלול הוא גם לחפש לו עורך דין פלוני, שיהיה מוכן לנצל את מעמדו החוקי לרעה.
אולם אין זו ביה מספקת, אפילו היה הדבר פוגע בסכום כסף מתוך שני המיליארדים של המיסוי בישראל – בכדי לבטל חוק שבלעדו אין הגנה משפטית ראויה לשמה לאדם הזקוק לה, והפתח פתוח הוא לרווחה להשתלטות ביורוקרטיה על האוכלוסין.
***
ומסיבה זו – בתור מגיני חופש האזרח עמדנו נגד צרות העין וצרות התפיסה של אנשי האוצר המשתדלים לבטל את הסודיות שבין אדם לעורך דין שלו. ובמאבק קשה זה הצלחנו לדחות לטווח ארוך את הצעת חוק לביטול סודיות זו בהליכי מס ההכנסה ולמחוק מתוך שבח המקרקעין גזרה זו כולה.
עתה מכריזים דוברי האוצר שיחדשו את מלחמתם אחרי הפגרה. נדע לעמוד בחזית זו, שהיא חיונית לקיום חרות האדם וזכויותיו בישראל.
***
ועתה לגזרה אחרת באותה חזית, זו מלחמתנו נגד חוקים ריטרואקטיביים.
מהי עצם הבעיה?
אדם, אף אם הוא פיקח ביותר ומלומד ביותר יכול לדעת את המצב הקים ואת החוקים המחייבים, אך איננו יודע את העתיד, לא מה שיקרה ולא את החוקים שיתקבלו.
הוא חייב לשמור על החוקים המחייבים בשעת מעשהו, ולהתחשב אתם, אחרת דמו בראשו או, לכל הפחות, יפסיד את דמיו. אך, מאידך גיסא, הוא זכאי להיות בטוח, שלמעשיו יהיו תוצאות לפי מסגרת החוקים הקיימת. אחרת אין במדינה מטחון משפטי. עבריין רשאי לדעת מה עונש הצפוי לו. החותם על חוזה רשאי לדעת למה הוא מתחייב לפי החוק. ההולך למשפט רשאי לדעת את סמכות השופט. עשה אדם עסקה, רשאי הוא לדעת בשעת עשייתה מה יהיו המסים שישלם בקשר עמה.
ולא יהיה כך אם תהיה במדינה תחיקה ריטרואקטיבית, כלומר חוקים המחייבים לא רק לגבי העתיד, אלא גם בנוגע לעבר. חקיקה כזו הורסת את הבטחון המשפטי במדינה, מעמידה אדם בפני סכנת שרירות המחוקק: מה שחוקי היה בשעת עשיית המעשה – ייהפך לבלתי חוקי, מה שהיה חופשי ממס, יהיה בדיעבד טעון מס, וקל בדרך זו להגיע למצב, המקובל במדינות טוטאליטריות, שמה שהיה מותר שלשום ייעשה מחר, ובדיעבד לגבי שלשום, לפשע.
הפיתוי להסכים לחוק ריטרואקטיבי – הוא לפעמים איננו מבוטל. היו אף בסיעתנו, אומנם בעבר, שתמכו בחוקים ריטרואקטיביים מסויימים שלפי מהותם נראו כרצויים, וכבלתי פוגעים בזכויות האזרח והאדם. אחר כך שמענו מיריבנו: אם במקרה פלוני היה אפשר לתמוך בריטרואקטיביות למה לא במקרים אחרים. ולמדנו מן הנסיון – ואיננו מוכנים להבא לשום יוצא מן הכלל. וזו גם אחת הסיבות שעמדנו בכל כחנו נגד ההצעה לעשות את חוק מס שבח מקרקעין לריטרואקטיבי. וגם ניצחנו, אחרי מאבק קשה וממושך, במלחמה זו.
כי ברור לנו כי ההתנגדות לחוקים ריטרואקטיביים צריכה להיות עקבית ובלתי-מחולקת, על מנת שהעקרון לא ייהרס שלב שלב, צעד צעד, עד שמן הבטחון המשפטי של האדם לא יישאר מאומה – וכל זכות תהיה "על תנאי" כלומר על תנאי שלא יוצע חוק ריטרואקטיבי, המבטל אותה.
***
ואחרון אחרון חשוב: זו במלחמה על חופש הדעה, חופש הוויכוח, חופש הדיבור.
חופש הדעה והדיבור – מי יעז בגלוי לשלול זכות זו במאה העשרים, בפרט אחרי מפלת הפשיזם והנאציזם שנבנו על שלילת חופש זה?
אך בין המכבדים חופש המצפון, הדעה, הביטוי ישנם, ואינם מועטים אשר עוסקים בחדירה תחת חופש זה.
דרכם המקובלת היא להכריז על קדושת חופש הביטוי ולהוסיף בקול יותר נמוך שאסור להשתמש בחופש הביטוי – לרעה.
חופש הדיבור – כן, שימוש לרעה בחופש הדיבור – לא. – האם בכלל דבר כזה יתכן? האם הוא כנה? האם אין הוא דבר והיפוכו? האם אין הוא דבר לשון סגי-נהור המסכנת את הכנות האינטלקטואלית של רבים בדורנו?
יגיד פלוני: אסור שדיבור יפגע ב"קדושה". אך לכל אדם קדושות שלו. ויש אשר לא יכבד את מה שמכבד זולתו – אם כן קדושה שהיא קדושה למי?
לרוב? ולמיעוט מסויים מיוחס? או לכולנו מלבד אחד? האם זה הסייג לחופש הדיבור.
וודאי רגילים אנחנו ובהצלחה להגן על חופש הדיבור של האופוזיציה הפוליטית נגד המשטר המייצג, לכאורה, את הרוב, זו מלחמה על חופש הדיבור שלנו.
מדי פעם בפעם מציעה הממשלה חוקים שפרושן הגבלת חופש הדיבור. הדוגמא האחרונה למגמה זו – זו הצעת חוק לשון הרע. בהצעה זו, שהנורא שלה היא הגנה על כבוד האדם בפני דיבה, הוגנבו פרטים שהם מזימה נגד חופש הדיבור.
אולם, – האם תספיק לנו מלחמה נגד מזימות אלה ודומות להן?
עלינו לזכור: חופש הדיבור, – שחובתי לכבדו, ולהגן עליו, – אין זה חופש הדיבור שלי, אלא חופש הדיבור של הזולת.
ודיבור שעלי להגן על החופש שלו – אין זה דיבור אשר אני מסכים לו, – (זה היה קל מאד) – אלא דווקא דיבור שאינני מסכים לו.
ועד כמה שביטוי המושמע פוגע יותר ברוחי ¬יותר מכעיס – גדולה יותר חובתי – להתנגד לדיבור, לדחות את תוכנו ולהגן על זכות משמיע הדברים להשמיעם.
ואין זה רק ענין סובלנות. סובלנות – היא סבל. וברור שהיא כוללת חובה להשלים עם זכות הזולת לגרום לי סבל נפשי על ידי דבריו. לא די להיות סובלני – צריך גם להילחם על זכות הזולת להשמיע דברים ובלתי נכונים ואף פוגעים, רק כך אפשר לקיים חופש דיבור, של הזולת, ושלנו. הרוצה למנוע שימוש לרע בחופש הדיבור, צריך לדרוש זכות להבדיל בטוב וברע שבדיבור הזולת, – דהיינו לבטל את החופש הזה ולהוסיף סמכויות לצנזור.
ומי מאתנו ירצה להיות צנזור? במשטר החרות אין מקום לצנזור.
תנועת החרות לחמה בכבוד בעד חופש הדיבור. צריך שנהיה עקביים ועוד יותר ערים במלחמה זו.
