הלוח הנע

הלוח הנע

"כשתגמר המלחמה"... שני סוגים של אנשים נאיביים תלו תקוות בתאריך זה. הסוג האחד דימה לעצמו כי, מיד עם הפסקת האש בשדה הקטל, יבוא "פתרון חיובי" מלא, או לפחות חלקי. הספר הלבן, שקבר את יהדות אירופה, ייקבר באורח רשמי. שערי הארץ, שהיו נעולים במשך שנות ההשמדה, ייפתחו לרווחה בפני השרידים. תהיה עליה; יתחיל בנין; תחודש ההתישבות. ומי יודע? אולי גם תוקם המדינה ולו אפילו בחלקה של הארץ. הקץ לצרות הושמדו, אמנם, מליונים יהודים, אולם חוק החיים דורש ומחייב, כי נסתכל קדימה ונחשוב על עתידנו, והעתיד מזהיר יהיה.

אין לתמוה לתמימותם של האנשים הללו; ואולי אף אין להתרעם עליהם. יהודים אוהבים אשליות; מייצרים אשליות, "מלטפים" אשליות. הן היו לחלק של קיומם; בלעדיהן היתה מתערערת היום- יומיות הנוחה ונהרסת הנוחות היום יומית; בלעדיהן היה נופל עולמם, לפני שהם נפלו תחתיו. "חוק החיים"? אולי, אבל עובדה היא, כי לאמונה זו, אשר טופחה בשיטתיות ע"י ההנהגה העוורת, חלק רב באסוננו הלאומי. אלמלא היא, היה הישוב יודע, במשך כל שנות האימים, כי קץ המלחמה לא ישים קץ לצרותיו וכי יש לעמוד, בכל עת ובכל שעה, על נפש האומה פן תכלה.

עתה הגענו לתחנה. עם האמונה הטפשית בלב, ועם שק מלא עצמות של ששה מליון אחים על שכמנו, הגענו ל"נצחון". ומה הוא הביא לנו? לא זו בלבד שאין סמנים של פתרון חיובי, אלא שאותו פתרון שלילי, אשר החלט עליו לפני שש שנים, מתגשם בעקביות, המפתיעה את כל אלה, אשר לא רצו להודות, בנגוד לברל כצנלסון המנוח, כי הספר הלבן הוא הפתרון האנגלי היסודי של שאלת ארץ ישראל. לכן, רבה האכזבה, ועמוק היאוש. אין פרס לשרותנו; ואין פצוי לקרבנותינו. בלוח התמימים היה יום הנצחון רשום כ"יום שמחתנו". אבל המיניסטר סטנלי רשם בלוחו אותו יום: "התשובה בפרלמנט על סרטיפיקטים לארץ ישראל בתחומי הספר הלבן". התקוות נתבדו.

כן תקפה אכזבה מרה את הסוג השני של יהודים, ביחוד צעירים תמימים. הללו, אם לא בטחו בלוח האנגלי, האמינו אמונה שלמה בלוח העברי, המקורי. נאמר להם, ולא רק להם, כי מלחמתנו תתחיל כשתגמר המלחמה. בעשרות אסיפות סגורות ובאלפי עלונים נישאה סיסמה זו, ש"הצדיקה" את "השתיקה ההרואית" מול" סטרומה" ו"סלבדור" והשערים הנעולים וחוק הקרקעות והשמדת הגולה. "אנו חייבים להלחם בהיטלר כאילו לא היה קיים הספר הלבן" אמר בן גוריון. ואף על פי שהוא הוסיף, כי "אנו חייבים להלחם בספר הלבן, כאילו לא היה קיים היטלר", הרי נראה כי גם הוא וגם חבריו ראו בחלק השני של הפתגם רק תוספת של תפארת, לשם השלמה סימטרית של המליצה. מלחמה בספר הלבן לא היתד; והמלחמה בהיטלר (של הישוב) התנהלה לפי רצונה ובגדר החלטותיה של ממשלת הספר הלבן. אולם עתה אין עוד צורך להניח: "כאילו היטלר לא היה"; היטלר איננו. ואי המלחמה בספר הלבן? אי המערכה לפריצת השערים? אי קריעת גזר הדין? אי המאבק ההמוני?

יוצא, כי הלוח העברי, שנקבע ע"י ההנהגה העוורת, אף הוא לוח נע. הנוער גועש וחורק שן. הוא רואה את האסון. הוא רוצה להלחם ומוכן להקריב. ומנהיגיו אומרים לו: "הנה, אנו יוצאים". אך בבוא התאריך המובטח והקבוע, מתחילים דפי "הלוח" להסתובב במהירות מסחררת. ושוב נשמעת צפירת הארגעה: עוד לא הגיע הזמן, צריך לחכות...

למה עוד לחכות? אחד מדוברי ההנהגה הרשמית, אחד מנביאי התיאוריה של "המלחמה בגמר המלחמה", גילה את ההמצאה.

זרם החיים, השוטף יחד עם זרם הדם העברי, מול פסיביות מוחלטת של ההנהגה, דחקו אל הקיר. עד הלום הגענו. המלחמה נסתימה. ומה הלאה? היפרע ד"ר סנה את השטר עליו חתם, בימי המלחמה, ד"ר קליינבאום?

אין לך דבר שעומד בפני... רצון ההתחמקות. כדי לא להלחם, כדי לא להקריב, כדי להמשיך בפרזיאולוגיה קיצונית ומלחמתית (בלתי מקורית) שאין אחריה כל מעשה וכל סכנה, יימצאו אלפי "נימוקים" הגיוניים, פוליטיים, מוסריים ואיסטרטגיים. והם נמצאו כמובן, גם הפעם. לפי דעתו "המחושבת" של האיש ההוא, אין למה לדאוג. אסורה, אמנם, "השאננות", אולם, מאידך, אין כל הצדקה למעשי יאוש" (קרי מלחמה ממשית בכוחות קטנים, או בכוחות גדולים). הקמת המדינה העברית בכל ארץ ישראל (המערבית) תבוא באופן אוטומטי, כתוצאה של סדור בין-לאומי ו"מאבקנו" המדיני, כלומר של תזכירי הסוכנות ונאומי חבריה. הכיצד? מתי? והרי כל המציאות מתקוממת נגד "ההגיון" הזה? הדבר פשוט. אנגליה לא הקימה עד כה את המדינה העברית, מפני שקיים היה "הציר" והיא "נאלצה" לפייס את הערבים על חשבוננו. "הציר" אינו קיים עוד, ובעצם היתה יכולה וצריכה אנגליה כבר לגשת למסירת השלטון לידי היהודים.

אלא לרוע מזלנו קמה הפרעה אחרת: רוסיה האדירה והמתפשטת. כל עוד לא יהיה הסכם בין המעצמות, תחשוש אנגליה מפני השפעת רוסיה (או "מעצמה אחרת") בין הערבים והיא לא תוכל לקיים את דברי צ'רציל, שנאמרו לפני %25& שנה. צריך איפוא, לחכות להסכם בין "הגדולים" (לחכות!). אבל הסכם זה הוא דבר הכרחי, בטוח, לא מוטל בספק; לכן, אין גם ספק, שכתוצאה ממנו תוקם ע"י אנגליה המדינה העברית, לפי תכנית בילטמור.

מי שקורא את הדברים הללו, שנאמרו בנימה של "חוק ולא יעבור", שואל את עצמו: מה עדיף על מה? הסילוף ההיסטורי, או הנאיביות הפוליטית. ומהי הנאיביות הזאת? אמיתית או מעושה?

כל ילד בציון יודע, כי חיסול הציונות החל בימי הרברט סמואל ולא בימי היטלר ומוסוליני. בימים ההם לא חששה אנגליה לא מפני גרמניה ואיטליה ולא מפני רוסיה ולא מפני ארצות הברית; היא בכלל לא "חששה". אלא ששליטיה החליטו, אגב בהסכמת חוגים יהודיים, להפוך את הציונות "לתנועה רוחנית", את המדינה העברית, בת המיליונים, "לבית" עבור כמה מאות אלפים ואת "הבית" למרכז רוחני. ההחלטה הזאת הוצאה. באופן שיטתי ואכזרי, לפועל. "הציר" והערבים שמשו, כפי שהעיד וודג'בוד, אמתלה למכריתי תקוותנו; אך לא הם היו הסבה. זו היתה נעוצה בהחלטת החסול ובחוסר כל התנגדות ממשית מצד היהודים, אשר ד"ר ווייצמן היה מנהיגם, ואשר עזרו לתעמולה האנגלית, בהציגם את הקשיים, בהם אנגליה המסכנה נתקלת, ברצותה להקים את "הבית הלאומי" עתה בא "מדינאי" יהודי ולאחר שהוא קובע, בפשטות ובשלווה, כי במשך שש שנות קיום הספר הלבן הושמדו ששה מליון יהודים, הוא משתדל שוב, באצילות שאין לה משל ודוגמא, להבין לנקודת המבט האנגלית, להבין ולהצדיק....

העיקר הוא, כמובן, להזיז את הלוח וליצור תאריך חדש. יש לחכות להסכם בין "הגדולים" וממנו נוושע. חוזרת, איפוא, השאלה הקודמת: נאיבי הוא האיש, או עושה את עצמו תמים? האם הסכמים כלליים קובעים את דרכי ההתחרות הבין-לאומית? אפילו בימים הטובים, עת חוזה נחשב לדבר קדוש, לא השפיעו הסכמים "מלמעלה" על דחיקת רגלים הדדית "למטה". צרפת ואנגליה היו ב"ברית לבבית", אך ההתחרות בין נציגיהן במושבות לא הוחלשה אף כמלוא הנימה; רוסיה הצארית ואנגליה חתמו על הרבה חוזים ביחס ל"תחומי השפעה", אולם נסיונות ההכשלה של כל צד נמשכו בכל התוקף. כך היה בעבר; מכל שכן כיום, בתקופת הציניות הבין-לאומית, עת לחוזה יש ערך רק במידה, שהצד החותם רוצה בו, לפי פרושו החפשי. הנה היה הסכם כללי ומקיף ביאלטה; ומה נשאר ממנו במשך חדשים מספר?

כולנו רוצים בהסכם בין המעצמות ולא במלחמה חדשה ביניהן. מלחמת עולם שלישית היתה שוב מקיזה דם מן הגוף העברי שותת הדם, ואיש לא יוכל להגיד, האם תמורת הדם הזה תקום המדינה העברית הגדולה. אולם שטות ואווילות היא לראות בהסכם הכללי הזה את מקור גאולתנו. ההתחרות בין אנגליה ורוסיה תמשך בכל התנאים, בין אם יחלקו, על הנייר, את תחומי ההשפעה, ובין אם לא יחלקום באופן "סופי". אין החלוקה על הנייר סופית. זרם ההתחרות יוסיף לשטוף מתחת לשטח ההסכם. "החששות" לעולם יעמדו. ואם נכון הוא, כי בהרחקתם תלויה הקמת המדינה העברית, הרי היא לא תקום לעולם.

לאשרנו, לא בזה תלויה גאולתנו. הקמת המדינה העברית תלויה, בראש וראשונה, במלחמה העצמאית הממשית של העם העברי, המלחמה שתהפוך אותנו מנשוא לנושא, מתולעת-למרמס לגורם תובע, המכריח להתחשב בזכויותיו הטבעיות. גם במלחמה זו יישפך דם; אך תמורת הדם הזה שניתן, באופן ישיר, למען המולדת, תושג המטרה הלאומית. והמעצמות תבאנה אז להסכם מייחד, על ההכרה, היורידית והמעשית, בממשלה עברית ובמדינה עברית.

לאסוננו דוחה ההנהגה המתחמקת את מלחמת השחרור ההמונית. המלחמה באירופה, הועידה בסאן-פראנציסקו, בחירות באנגליה, פגישת השלשה, ועידת השלום - כל אלה הם לא שלבי הכרעה בגורלנו (שהולך ומוכרע בציון המשועבדת), אלא שלבי התחמקות של בעלי "הלוח הנע". הם אינם רוצים להלחם; הם לא יילחמו הם מרמים את עצמם בנתוחים מסולפים ומשלים את ההמונים בתקוות שוא. והשאלה היא, עד מתי יוכלו להונות את הנוער בפראזיאולוגיה שאולה?