הכרת הסוכנות – הודות למי?
הכרת הסוכנות - הודות למי?
בחוגי ההנהגה הרשמית מצביעים על הישג פוליטי רציני. זו הפעם הראשונה, אחרי שנים רבות, שניתנה הכרה פורמלית לסוכנות היהודית.
כידוע, התעלמה הממשלה האנגלית, במשך כל שנות המלחמה, מקיומו של מוסד עברי זה. לא זו בלבד שלא התייעצה עמו, כפי שמחייב המנדט, בעניני הארץ והנהלתה, אלא אף לא אבתה להכיר בו בתור נציגות הישוב. לא הועיל שיתוף הפעולה בעניני הגיוס; לא עזרו התזכירים המרובים מלאי החכמה היורידית; הממשלה האנגלית לא זזה מעמדתה האנטי-סוכנותית.
בעמדת החרם המוחלט נעשתה פירצה רק בימי משפטי הנשק הידועים, עת הסוכנות היהודית "הוכרה" כמוסד עברי שטני, בעל אמצעים כספיים בלתי מוגבלים, אשר עסק בהשחתת אופיים של חיילים בריטיים, התנקש במאמץ המלחמתי של בנות הברית, וארגן גניבות עצומות של נשק, שהיה מיועד לחזית המלחמה נגד היטלר...
אולם השנוי היסודי בעמדה זו של הממשלה האנגלית חל בחדשים האחרונים. וזהו שנוי חיובי. לונדון הכריזה על הקמת בריגדה עברית מתוך "היענות לבקשת הסוכנות יהודית": הגנרל פייג'ט ומר שאו פנו בקריאתם הפומבית "אל מוסדות הישוב ומנהיגיו; שר החוץ אידן מסר בפרלמנט הודעה על עמדת הסוכנות כלפי "הטירור"; ואחרון אחרון, מר צ'רצ'יל אפילו ציטט בנאומו האחרון בפני הפרלמנט את כרוזה של הסוכנות אל הישוב העברי. בקיצור, רבו בזמן האחרון המיסמכים הרשמיים, בהם הוכרה הסוכנות כנציגות יהודית, אליה פונים בבקשות, ממנה מצפים למעשים.
זוהי, כמובן, עובדה משמחת בעבור הסוכנות היהודית ותומכיה. היא היתה, אולי, גם גורמת סיפוק מסוים לכל פטריוט עברי לו הסוכנות היתה יודעת, בימים מכריעים אלה, להתרומם מעל לשיגרה הביורוקרטית, והיתה מוצאת בעצמה את הכשרון לעמוד בראש אומה מושמדת, משועבדת ולוחמת.
על כל פנים, חייב כל יהודי, בין זה המצטער על אופי פעולתה או אי-פעולתה של הסוכנות, ובין זה ששמח להכרתה הרשמית ורואה בה הישג לאומי - להציג לעצמו את השאלה הבאה. כתוצאה של מה והודות למי קבלה הסוכנות היהודית את הכרת הממשלה האנגלית? מדוע היא התדפקה לשוא, במשך שנים, על הדלתות, ורק עתה הופיעה במיסמכים אנגליים כנציגות עברית? מי גרם לשנוי היחסים בין דאונינג סטריט לבין גרייט ראסל סטריט, או רחביה?
חושבנו, כי כל איש ישר יודה, שלא במקרה ניתנה הכרה זו בימי הפעולות (הנקראות "טירור") של הנוער הלוחם. זוהי האמת ואין אחרת. ה"טירור" הוא אשר הביא לידי הכרת הסוכנות ע"י הממשלה האנגלית; מבצעיו הם אשר גרמו לשנוי היחס בין לונדון הרשמית לבין ירושלים הרשמית.
כמובן, לא נעשה שקר בנפשנו, כדי להשתמש בתחבולה תעמולתית. הארגון הצבאי הלאומי בארץ-ישראל לא יבוא לטעון, כי הוא התכוון בפעולותיו לתוצאה זו. אך הוא רשאי לקבוע, בלי לשמוח ומבלי להצטער על כך, כי פעולותיו הן הן אשר העלו את הסוכנות לדרגת נציגות יהודית בעיני הממשלה האנגלית. והסיבה פשוטה. שלטון הדכוי מעונין, קודם כל, בעקירת "הטירוריזם היהודי" המהווה סכנה והפרעה לתכניותיו. אולם השליטים אינם מוכשרים, כפי שהודו בעצמם ובפומבי, לחסל, בלי עזרה יהודית, את צבא המחתרת העברי. הם מחפשים, איפוא, "בן-ברית" במלחמתם ומוכנים להכיר, למען מטרה זו, במוסד עברי אשר עוד אתמול ראו בו סכנה פוטנציאלית לשלום הארץ וקן של נותני שוחד, המתנקשים במאמץ המלחמתי...
זוהי הפוליטיקה הריאליסטית, "האמפירית", הידועה יפה לכל משקיף מחוסר אשליות. ולו ההנהגה הרשמית היתה רוצה ללמוד משהו מנסיונותיה היא ומנסיונותיהם של אחרים, היא היתה בודאי דוחה את פתויו של שלטון הדכוי, הנותן לה "הכרה" רק כדי לנצלה נגד לוחמים עברים. אילמלא האשליות והשנאה העיוורת, היתה ההנהגה זוכרת, כי לאחר "חיסולו" של הארגון הצבאי הלאומי בארץ- ישראל, לא יאחר תורה לבוא, תורם של ההנהגה וכוחותיה המזויינים.
אך זוהי שאלה אחרת. מסופקנו, אם אפשר עוד לשכנע את המנגנון הישובי, שלא יעשה מעשה בגידה ומעשה-שטות כאחת. אבל דבר אחד הננו דורשים ממנו ומן האחראים לו: אל תהיו כפויי-טובה. אתם יכולים לקלל אותנו כאוות-נפשכם; אתם רשאים להתנגד לדרכנו. אך הודו נא בפה מלא, כי מנקודת-מבט שלכם, "מעז יצא מתוק". אנחנו, "המהרסים והמחריבים", הוצאנו את הסוכנות היהודית מ"ארכיון", והעלינוה למעמד של נציגות רשמית מוכרת.
