הכיצד ממשלת מיעוט

הכיצד ממשלת מיעוט? 

א.

מחצית חברי הכנסת, ועוד אחד, הרימו יד ימינם, או שמאלם, כדי להביע אמון בממשלה, בראשותו של מר יצחק רבין. לרוב כזה ייקרא, בלשון הפרלמנטרית, וחלט. אף על פי כן, יש להוסיף ולהבהיר, כי, השבוע החלה לפעול אצלנו ממשלת מיעוט. בקביעה זו אין התעלמות ממספרים, אלא התחשבות בעובדות.

במאמרים רבים, ראשיים וחתומים, הוסבה תשומת לבנו לעובדה, כי בממשלה, הקרויה חדשה, תומכים חמישים ושמונה חברי כנסת מבני הלאום היהודי ושלושה בני הלאום הערבי והדרוזי. יוצא, אומרים המחברים, כי בתוך העם היהודי תומך בממשלה מיעוט בלבד. ישראל, הם מוסיפים, היא מדינה יהודית, כלום אין משהו חורג בעובדה, כי בפעם הראשונה, מתנגדים לממשלתה של מדינה זו רוב תושביה היהודים?

לא אזדקק לטענה זו. עלינו לשמור ולהקפיד על העיקרון של שווי-זכויות בין כל הבוחרים והנבחרים, בין כל האזרחים, ללא הבדל מוצא לאום ודת. כולם שווים לפני החוק. לכולם קול אחד; לכל קול אותו משקל, הן בקלפי והן בכנסת. אם להשתמש, אפוא, בפעולה אריתמטית, אין  לומר, כי תמכו בממשלה 58 = 3 – 61, משום שהשלושה נציגי מיעוטים הם. 61 אלה, שישים ואחד הם.

אם אלה המספרים הבדוקים, מדוע אני שב וטוען, כי החלה לתפקד בישראל ממשלת מיעוט? השאלה אינה מכאנית, אל מוסרית, עמוקה. אין ספק, כי רוב הנבחרים המייצגים את רובם של הבוחרים, שוללים את ההרכב ואת הדרך של הממשלה שהוצגה לפני הכנסת, "וקיבלה את אמונהּ".

נתחיל מן הגברת מאיר, אשר הביעה את רצונה לעזוב את מושבה בבית הנבחרים. היא העניקה לנו תיאור אופייני, רב-משמעות של הממשלה הזאת. ממשלת 61, אמרה, פירושה זריקת הטלית והתפילין. היא לא התכוונה למפלגה הדתית-לאומית, אשר לא יכלה עוד להצטרף לממשלה. כוונתה של ראש הממשלה לשעבר היתה לעקרונות מדיניים; היא נעזרה בסיפור עממי, נושא מוסר השכל חד, ספינה מיטלטלת בים סוער. גלים אדירים מכים בדפנותיה, או עוברים על תרניה. סכנה. הספינה חישבה להישבר. רב החובל רוצה להקל עליה. הוא קורא לנוסעים להטיל הימה את כל אשר להם. אחד מהם אץ רץ וזורק, לפני הכל, את השקית עם הטלית והתפילין...

ממשלה שכזו, הגברת מאיר אף לא הסתירה את רצונה שלא להרים ידה בעדה. מסתבר, לפי דבריה הסרקאסטיים באוזני ח בר הכנסת בן-פורת, כי חסר לה האומץ, שהיה לו, להצביע נגד הסיעה; משום כך היא הצביעה בעד ממשלה, בימי מסה וסער, הזורקת את הטלית והתפילין. דברים מרים הם בפיה של מי שהוכרה כמנהיגת המפלגה השלטת, והיא ניצבת חסרת אונים מול החיזיון המעציב של התכחשות גלויה לעקרונות.

הבא בתור הוא שר הביטחון לשעבר, חבר הכנסת משה דיין. הוא תאר את הקואליציה החדשה בתור כזו, אשר כמוה לא ראה בחלומותיו השחורים ביותר, כפי שלא מצא את עצמו, באחד החלומות האלה, תומך בה. לא ייתכן ציון נמוך יותר להרכב ממשלתי מסוים. ובכן? מר דיין לא התוודה על חוסר אומץ לב אזרחי, כפי שעשתה הגברת מאיר. הוא דיבר, כדרכו, דוגרי. אמנם, אמר, אצביע בעד ממשלה זו, אבל ארים ידי, כאילו כפאני שד. התבוננתי במיוחד, במר דיין שעה ש"הביע אמון" בממשלת הוויזה-לוגים. את השד לא מצאתי סביבו, אבל גם כנפי מלאך לא ראיתי ולא שמעתי. בסך הכל, היה עצוב בלב לראותו בכך. כפייה עצמית אינה מרנינה.

ב.

לשורת הנכפים יש לצרף, כמובן, את שר החוץ לשעבר, חבר הכנסת אבא אבן. הוא ממלא את חלל האוויר בזעקות שבר. כמשקיף, יכול אני להעיד, כי נעשה לו עוול בטיפול בתיקו. מר רבין אף לא רמז לו, כי יש בדעתו ליטול אותו ממנו; ואילו מר אלון, שר החוץ החדש, אף הבטיח לקודמו, כי אין הוא חומד את משרדו. הוצאתו ממשרד החוץ באה לו כאפתעה גמורה, זולת פרסומים מוקדמים בעיתונות וברדיו, אשר הוסיפו העלבה על הפציעה.

כמובן, בבואו להודיע, מתוך מרות נפש אישית, כי יום הצגת הממשלה, בראשותו של מר רבין ובהשתתפותו של מר אלון כשר החוץ, הוא אחד הימים הקודרים ביותר בחייו – חטא במחשבה זרה ובניב שפתיים. מר אבן הוא אחד מבני דור ההשמדה והתקומה. בדור הזה היו לנו ימים קודרים ולילות אדומים ולבנים ושחורים, לאין ספור. הם באו עלינו בגלל שבר בת "עמי" (אם להזכיר למר אבן את שמו של אחד מספריו). עיני כולנו ראו את עמנו נשחט ונחנק. היה עלינו לקחת אחריות – אוי מה נורא הדבר! – על חייהם של טובי נינו, המתנדבים בעם, טהורים, גיבורים וקדושים אשר חרפו נפשם למות, כדי שעמנו יקום לתחייה בארצו ולא יישחט עוד לעולם. מה לא עבר עלינו בדור הזה? לאילו מצולות של סבל וייסורים לא ירדנו? באילו בתי סוהר ומחנות ריכוז לא חיינו? אי הדאגה האנושית אשר לא אכלה את לבנו? אסור לחטוא בקדרות. אמנם כן, היו לנו גם ימים גדולים, אדירים,מופלאים של התרוממות רוח, של הכרת המעשה הפודה, של חישול הגבורה העברית המחודשת. הגואלת, של מלחמת חרות וכיבושה. של שיבת ציון, של שחרור ירושלים. אבל מה מספרם, בדורנו, של ימים אלה. לגבי ימי הצער והיגון והדאגה והאבל? והנה בא לנו עובד ציבור, אשר שמו הולך לפני, ומוצא ומציין, כי אחד הימים הקודרים ביותר בשבילו הוא היום בו הוא פסק להיות שר החוץ, או לא נתמנה סגן ראש הממשלה. מר אבא אבן יואיל לרשום לפניו, כי משקיפים מן הצד, אשר לא נתנו ידם לעוול שנעשה לו, משוכנעים, כי הוא עשה עוול לעצמו על ידי עוון הקדרות המופרזת; בינה ובין מציאות תולדות דורנו – תהום.

אבל אין לשכוח, כיצד הוא תיאר בשבילנו, בלשונו עשירת הגוונים והניבים, את הרכבתה של הממשלה ודרכה. תספיק לנו מובאה קצרה מאוצר דבריו: "מחול שדים שלטוני רצוף. שום בשורה של תיקון החברה.  שום מאמץ לברר את יעילותה של משנתנו הסוציאל-דמוקרטית בעולם משתנה, שום מאמץ לרתום את נכסי העם במצע ובתורה לטובת המדינה. שום ברור תכוף בהלכות מדיניות. מאבק שלטוני, ההופך למטרה במקום להיות אמצעי לקידום מטרות שיש בהן שמץ של חזון ותרבות"... שומו שמים.

האם שר החוץ לשעבר תומך בממשלה, אשר כך הורקבה (לא טעיתי בכתיב: ב-ג', לא ב-כ')? כל משפט מדבריו הקולחים מוכיח, כי הוא מתקומם נגדה בכל תרבותו וחזונו, בכל משנתו הסוציאל-דמוקרטית, אבל הוא הצביע בעדה  בהרמת יד, ובוודאי בהשפלת עין וכבוד. הגם לו חסר אומץ הלב? האם גם הוא, שד כפאו? לא לנו להשיב לשאלות אלו. אנחנו קוראים ולומדים. אין ספק, כי שר החוץ לשעבר הופיע, כאחד המתנגדים החריפים ביותר לממשלה זו.

עתה נשה את החשבון. 58 = 3 – 61. הכוונה היא לא לשלושת חברי הכנסת, הערביים והדרוזי. השלושה, שיש להחסירם, מבחינת הכרתם, אשר באה לידי ביטוי מובהק בדבריהם, הם יהודים דווקא, מנהיגים ידועי שם של מפלגת העבודה, האחראית להרכבת הממשלה. ברור, כי אין היא אלא ממשלת מיעוט.

ג.

לאחר ההצבעה הכפויה, אמרו לי חברי כנסת נוספים, יהודים, כי הרכב הממשלה הוא למורת-רוחם. אין זה סוד, כי חבר הכנסת הלל זיידל מן הליברלים העצמאיים תובע בתוקף הקמת ממשלת ליכוד לאומי; כמוהו חבר הכנסת מטעם מפלגת העבודה, דוד קורן, אשר בגלל עמדתו העקרונית, בעניין זה, משך על ראשו את שבט חמתה של הגברת מאיר. הוא העיר לה, על פי האמת, כי היא פעמיים עסקה בהקמת ממשלה אתנו. היא השיבה לו בכעס ובמין הצטדקות מוזרה: "אני, רק פעם אחת...". הרוגז, כפי הנראה, מאפיל על הזיכרון. אמנם כן, הגברת מאיר עשתה פעמיים מאמץ, כדי להקים ממשלה יחד עם חברי תנועת החרות והמפלגה הליברלית. הפעם השנייה היתה אחרי הבחירות לכנסת השביעית. העם הראשונה היתה, לפני שבע שנים, על סף מלחמת ששת הימים. הגברת מאיר לא רצתה אז את דיין ואת פרס בממשלה, אבל היא חפצה מאוד ביוסף ספיר ז"ל. ניבדל כולנו לחיים ארוכים, ובו, בממשלת אשכול, כך היא אמרה לי, באחד הלילות הקשים ההם, בהדגשה רבה ומלבבת, בנוכחות חברי כנסת אחרים: אחד מהם הוא ד"ר יוחנן בדר, השני הוא יו"ר הכנסת.

אך נשוב לימי יוני 1974. אפילו ישנם עוד חברי כנסת, שהיו מוכנים, אלמלא צו סיעתי, שלא לתמוך בממשלת המיעוט, נרכז את תשומת לבנו סביב שלושת ראשיה של מפלגת העבודה: הגברת מאיר, מר דיין ומר אבן. הם הופיעו ב"כוורת" המפורסמת. הכל זוכרים אותה, הופיעו בה גם מר פנחס ספיר, מר יגאל אלון ולחלופין מר יעקב חזן ומר מאיר יערי ממפ"ם. כדאי לציין, כי מכולם לא נותר אלא אחד בממשלה, הלוא הוא שר החוץ החדש.

זה היה הצוות שהוצג בפני הבוחרים עד ליום הכיפורים. הוא נעלם אחר מלחמת יום הכיפורים, והוא הורחק כמעט כולו מן הממשלה של היום. כולם אנשים חשובים ונכבדים. אבל, שוב כמשקיף, אציין מתוך נאמנות לעובדות, כי מבחינת התמיכה הציבורית הנמשכת עמדו בראש שניים: הגברת מאיר ומר דיין. אין לדעת, כמה קולות הוסיף למערך מר אבן, אבל ברור לכל איש אובייקטיבי, כי ראש הממשלה ושר הביטחון לשעבר נתנו ל"א-מ-ת" קולות רבים, אולי יותר מכפי שקיבלו הליברלים העצמאיים והתנועה לזכויות האזרח (ל"ע ו-ר"ץ) גם יחד. אם אפוא, הגברת מאיר ומר דיין באמת אינם תומכים בממשלת רבין – קול – אלוני, יוצא כי לא רק בכנסת אין רוב לממשלה זו, אלא בעיקר אין בעם רוב הנותן לה תמיכתו, או אהדתו. במלים פשוטות, רוב הבוחרים, מלפני שישה חודשים בלבד, בעלי השקפות שונות, מתנגדים לממשלה זו.

ד.

הקמת ממשלת מיעוט, בימים אלה, היא תקלה לאומית כפולה. ממשלה בלי הסכמת העם, אם להזכיר את הכלל הגדול של ג'פרסון, כיצד היא יכולה למלא כראוי את תפקידה? אומרים לנו, כי בארצות דמוקרטיות שונות הוקמו לאחרונה ממשלות מיעוט, ומה רע בכך? רע מאוד כפי שראינו בקנדה, אין הן מאריכות ימים. נראה זאת, בוודאי, בקרוב גם בבריטניה. אבל לא זה העיקר. אבקש לשאול את המתנחמים למיניהם, האם בעיותיה של קנדה, בריטניה או נורווגיה דומות לאלו שלנו? האם גם הן מוקפות אויבים, התובעים לשוב ולהימצא קילומטרים ספורים ממרכזי האוכלוסין שלהם? האם גם עליהן מתדפק לחץ בינלאומי להצטמקות המסכנת את עצם קיומן כמדינות ריבוניות, כעמים בני חורין? אין צורך להשיב לשאלות אלו; הצגתו היא התשובה.

אצלנו קיימת, בהקשר זה, גם בעיה מוסרית, חינוכית. מדינת ישראל קמה בתנאים בלתי רגילים, בלחימה מהפכנית. במשך השנים השקענו עמל רב, כדי לחנך, בעיקר את הדור הצעיר של אן ושל היום, כי יש לקבל את דין החלטת הרוב. אמנם כן, דמוקרטיה אין פירושה רק הכרעת רוב; זוהי גם דרך חיים ישרה, יחסי אנוש הוגנים, כיבוד הזולת, הצנעת לכת, אהבת הבריות, דאגה לאדם ועוד. אבל הכלל של שקבלת החלטת הרוב אפילו אין היא לרוך, בלעדיו אי אפשר, אם קיים הרצון לחיות חיי חרות וכבוד משותפים. צריך להעמיק, דווקא בימי משבר, את ההכרה בכלל הדמוקרטי הזה. אולם מה עושה המערך, חולה ה"הגמוניה"? כדי לקיים את שלטון היחיד שלו – מה גורעים ממנו ל"ע ור"ץ? – הוא מוכן להתנקש אפילו בכלל הזה. ישלוט מיעוט על הרוב, ובלבד שהשלטון יהיה של המערך, שלו בלבד.

באשר למהותו של שלטון חד-מפלגתי זה, אפשר לשוב ולהביא מדבריהם של מנהיגיה המוכרים של מפלגת העבודה. אין עוד צורך בכך, מספיק. אם נבהיר, כי ממשלת מיעוט זו היא הנסיגתית ביותר שהוקמה בשבע השנים האחרונות, והיא בעלת הסמכות המוסרית הנמוכה ביותר מאז קמה המדינה.

משום כך, אין ספק, כי בימים הבאים תישמע מקרב הציבור, על כל שכבותיו, קריאה חוזרת; ותעביר ממשלת מיעוט מן הארץ. נטה אוזן קשבת לקריאה זו ונפעל למען תקום לנו, במהרה, ממשלה שתשאב את סמכותה מרצונו של הרוב המכריע של עם ישראל, שיהיו בה טלית ותפילין, חזון וחינוך לאומי, ביטחון ושלום, אהבת ישראל וארץ ישראל.