הישיבה התשעים-ותשע של הכנסת השביעית – יום שלישי, ב' אב תש״ל 4 אוגוסט 1970 – הודעת ראש הממשלה על החלטת הממשלה בדבר יזמת השלום האמריקנית – דיון

דברי הכנסת
פורסם בתאריך:
ב' אב התש"ל, 4 באוגוסט 1970
מתוך:
כרך 58
נושאים:
מורשת ישראל - אהבת חינם, אנטישמיות. שלמות המולדת - ארץ ישראל השלמה, ירושלים, רמת הגולן. אישים - גולדה מאיר, גונאר יארינג, לוי אשכול. מפלגות - גח"ל, מערך, מפ"ם. מדיניות חוץ - דיפלומטיה, יחסי ישראל-ארה"ב. בטחון - הגנה עצמית, מלחמת ששת הימים. שלום - הסכם שלום, הסכמי הביניים. שונות - הספד. ממשל - כנסת, ממשלה. לאומיות - לאום יהודי (ציונות). מדינות - מצרים. משפט - משפט בינלאומי. הסכסוך הישראלי פלסטיני - תכנית רוג'רס
"בגין מנמק את התנגדותו ל-"טיוטת יארינג" ולהסכמת הממשלה לקבל את עקרונותיה של היזמה האמריקאית. בגין מסכם את הניסיון של ממשלת האחדות, וטוען שזה היה פרק יפה בפוליטיקה ישראלית. בגין נושא דברי הספד ללוי אשכול.
ציטוטים נבחרים מהמאמר חיפוש חדש
אדוני היושב-ראש. היום הזה הנני עולה לדוכן, עם חידוש תפקידי הממלכתי באופוזיציה הפרלמנטרית, כדי להשמיע דברים לא ברוגזה, אלא בדאגה, לא בכעס, אלא בצער, בכאב אשר את עומקו לא אדע לשער או להעריך.
איננו דנים היום במשבר ממשלתי, שהוא מאחורינו, אלא באפשרות של שבר לאומי שהיא עודנה לפנינו. ויהא אלוהים בעזרנו, יהי רצון שכולנו, במאמץ משותף של הכנסת על שני חלקיה, נצליח לחלץ את עמנו מפח היוקשים שהוטמן לרגליו.
פרק נסתיים בחיינו ושמו ממשלת הליכוד הלאומי, פרק יפה. עם סיומו עלי לתת כבוד לראש הממשלה, אשר תחתיו שירתתי קרוב לשנתיים. תוך העבודה המשותפת עם מר לוי אשכול, זכרונו לברכה, למדתי איך ניתן לסלף דמותו האמיתית של אדם על-ידי מה שמכונה בימינו התדמית. מה לא נאמר על מר לוי אשכול, זכרונו לברכה זה בעיקר - אין הוא מסוגל להחליט. לא מניה ולא מקצתיה. עבדתי מקרוב עם ראש הממשלה המנוח, והריני יכול לספר לבית ולציבור כולו כי בימיו וביזמתו ובהסכמתו ובהשפעתו נתקבלו החלטות גורליות בעלות משמעות היסטורית, אשר עוד תשפענה על עמנו לא רק בדור הזה אלא גם בדורות הבאים. ההחלטה הגורלית, שנתקבלה ב-4 ביוני 1967, לא להמתין עד שיסתערו אויבינו עלינו, אלא לתקוף את התוקפן, להדפו ולהביסו ולהציל את עמנו מסכנת כליה, ההחלטה ההיא לא הייתה מתקבלת בלעדי מר אשכול. ביום ה-5 ביוני 1967, בבית המופגז הזה, למטה, במרתף, במקלט קטון, קיבלה הממשלה החלטה לשחרר את ירושלים העתיקה. הריני מעיד כי בלעדי מר אשכול לא הייתה מתקבלת ביום ההוא ההחלטה ההיסטורית, בלעדי מר אשכול לא היה צבאנו עולה על רמת-הגולן, בלעדי מר אשכול לא היה מתקבל החוק הקובע כי הממשלה רשאית בצו להחיל את המשפט, השיפוט והמינהל של המדינה על כל חלק של ארץ ישראל, כפי שיקבע בצו. בעקבות החוק אוחדה ירושלים. בלעדי מר אשכול לא הייתה מתקבלת ההחלטה הגורלית ההיא.
עם סיום הפרק היפה הזה בחיינו עלי להודות לראש הממשלה, הגברת גולדה מאיר, ולכל עמיתי לשעבר על יחס החברות הנאה והמלבב בו זיכו אותנו מאז החילונו לעבוד יתד. יחסי החברות האלה לא יישכחו. אני מאמין שהם יוסיפו להשפיע על היחסים בבית.
אנחנו למדנו לדאוב יחד. לא אשכח כל ימי חיי את השעה באולם הישיבות של הממשלה, בה קראה ראש הממשלה את המכתב שהגיע מגרוזיה מ י׳׳ח היהודים. קולה נשבר לא פעם אחת בלבד, ולא אכחד כלל כי נשבר לבנו בקרבנו כל עת ההקראה. ההתרגשות באולם הישיבות של הממשלה הייתה לאין שיעור. הנה העם הזה בגדולתו, בתפארתו, בסבלו ובנצחיותו, הנה אנחנו יושבים יחד ודנים על עתידנו וביטחוננו, ומעבר להרי החושך מגיע אלינו קול אחינו: הצילונו, אנו רוצים לשוב לארץ אבותינו. ובמכתב ההוא הם מתארים את סבלות עם ישראל לדורותיו כפי ששום משורר עדיין לא הצליח לתאר אותם במדרגה מוסרית גבוהה מזו.
למדנו לדאוג יחד. בחודשים האחרונים, בטרם התקבלה ההחלטה החמורה על-ידי הממשלה ביום השישי שעבר, הופצה שמועה בישראל כי ממשלת הליכוד הלאומי איננה מודאגת משפך דם יהודי. אוי לאוזניים השומעות! מאז הועללו עלילות הדם על עמנו על-ידי זרים עוד לא הושמעה עלילה עצמית כל כך נוראה. יכול אני להעיד כי 24 חברי הממשלה, מראש הממשלה ועד הצעיר בשרים, ישבו ימים וישבו לילות וכאשר קיבלו החלטה שכתוצאה ממנה ידעו כי עלול בן אחד לא לשוב, נדדה שנתם ורעדה ידם ומלא דאגה היה לבם, וכאשר קיבלנו ידיעה כי אכן, בעקבות החלטה שקיבלנו, היו לנו אבידות בנפש, התאבלנו על מות הבנים כאילו כל אחד מהם היה בננו שלנו. האחריות לחיי האדם — יורשה לי לומר, כי בעניין זה יש לי ניסיון אישי שנמשך חמש שנים תמימות. מי שאינו יודע אחריות זו, אולי אינו יודע את מלוא תכנה של המלה אחריות. עתה ישבנו יחד בממשלת ליכוד לאומי, ובמשך שלוש שנים היינו חייבים לקבל החלטות שכאלו, למען עמנו ולמען ארצנו, בלית כל ברירה אחרת.
למדנו לעבוד יחד, למדנו אפילו לשחוק יחד. לעתים, לו היה זר נכנס לאולם הישיבות של הממשלה והיה שומע את קול הצחוק הבוקע נוכח מאמר חז״ל נאה, נוכח מילתא דבדיחותא נאה, היה סובר שחבר צעירים נתכנסו כדי לספר איש לרעהו דברים מלבבים. חוש הומור, אפילו בימים הקשים ביותר, דבר חשוב הוא, גם מקרב לבבות. ניטול עמנו לאופוזיציה את יחסי החברות וההבנה, ולא אהסס לומר: אפילו הקרבה הנפשית - על אף חילוקי הדעות, מעל ומעבר להם - שנרקמו במשך שלוש שנות פעולה משותפת זו, ננצור אותם ועל-ידם נוסיף לבטא את היחס בין ממשלה לבין אופוזיציה.
עד כאן. עלינו לדון בבעיות ההווה והעתיד. אדוני היושב-ראש, נאמר לנו, כי אם נחתום על המסמך שלפיו יוכל ד״ר יארינג להודיע לאו-תאנט והלה לכל ארגון האומות המאוחדות, כי ממשלת ישראל התחייבה במפורש לסגת משטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים, או במלחמת 1967, נקבל הכרה של מצרים בישראל. לא היה ולא נברא, אלא משל היה. אמנם בעברית כתוב: ׳׳הכרה הדדית של. כל אחת מהן בשלמותן הטריטוריאלית, עצמאותן המדינית וריבונותן״, אבל אין הכרה כזאת. המלה ״הכרה׳׳ מתורגמת באנגלית במלה Recognition. זו מלה שיש לה מעמד במשפט הבין- לאומי. ישRecognition דה-יורה או דה-פקטו, אבל במסמך המקורי כתוב: "Mutual Acknowledgment of each other sovereignty" וכו'    Acknowledgement אינה Recognition . אתה acknowledge קבלת מכתב; אתה acknowledgeעובדה, אתה לא מכיר. המרת המלה המקובלת Recognition ב-Acknowledgment אינה מקרית. נאצר לא רצה להכיר במדינת ישראל לא דה -יורה ולא דה- פקטו. ובאחד הימים אמר: ׳׳בוודאי, ישראל היא עובדה, אני מתחשב בקיום העובדה׳׳. אין הכרה במדינת ישראל מצד אויביה שעמם אנו חותמים על מסמך אחר. הדבר אפייני.
אני משווה את הנוסח המקורי של החלטת מועצת הבטחון ואני מוצא את המלים הבאות: Termination of all claims or states of belligerency respect for and acknowledgement of the sovereignty וכן הלאה. אני קורא את המסמך שעליו החליטה הממשלה לחתום, בו כתוב: - Mutual acknowledgement of each other's sovereignty היכן המליםRespect for? כל המלים באותו מסמך הועתקו מההחלטה המקורית של מועצת הבטחון, 242. הייתי רוצה לשאולrespectfully את ידידנו יוסף סיסקו, מדוע הסכים, במגעים בינו לבין נאצר, דוברינין וקוסיג, למחוק את המלים Respect for? האם הן מלים גסות? האם אין זה נאה להכניסן לתוך המסמך ? המחיקה אינה מקרית. כל מלה נשקלה באותו מסמך מוכתב לנו.
נאצר קבע בשעתו, בהשיבו לשאלונו של ד׳׳ר יארינג, כי כאשר הובאה שאלת ארץ-ישראל לפני האו׳׳ם בשנת 1947, אימצה העצרת החלטה מס׳ 1812 וקבעה גבולות ישראל. זו היתה תשובתו הרשמית לשאלתו של ד"ר יארינג מה צריך להיות הגבול הבטוח והמוכר של ישראל. הוא כבר הספיק לומר שגבולות ה-4 ביוני לא יספקוהו. הוא דורש את גבולות נובמבר 1947. כאשר הסכים עתה שישראל תיסוג עד לקווי ה-4 ביוני, אמר שאין זה סוף פסוק, והוסיף: והחזרת זכויותיו של העם הפלשתינאי.
עכשיו יבינו חברי הכנסת מדוע לפתע נמחקו המלים Respect for מהנוסח המקורי. נאצר לא יכול היה, לפי אסכולתו, לומר: אני לא רק רושם לפני, לוקח בחשבון את עובדת קיומה של מדינת ישראל בקווי ה-4 ביוני, אלא אני גם מכבד את הצד הזה. הוא לא מכבד את ישראל. הוא רוצה את הגבול של 1947 בשלב נוסף, והוא רוצה להכניס למדינה המקוצצת מספר של מאות אלפי ערבים, בשם זכויות העם הפלשתינאי.
אלה הם דברים קובעים, אדוני היושב -ראש, הם אפייניים מאוד. ותמורת Acknowledgement בלי Respect התחייבה הממשלה בפני עם ועדה ובפני אירגון האומות המאוחדות, ככתוב - לסגת משטחים שנכבשו בשנת 1967. אלה המלים נלקחו מהחלטה 242 של מועצת הבטחון מ-22 בנובמבר 1967. לעולם אל ישכח הבית את ההקדמה להחלטה ההיא, לאמור:
 Emphasizing the inadmissibility of the ,acquisition of territory by war
 ואחר-כך בא המשפט:
 Withdrawal of Israeli armed forces  -from territories occupied in the recent conflict -
ההקדמה והקביעה קשורות קשר בל יינתק.
גם היום, מעל במה פומבית, לא אומר — מתוך התחשבות באינטרס הישראלי העליון — מה לדעתי הוא הפירוש הנכון והכן של החלטה זו לגבי הבעיה הטריטוריאלית העומדת לפנינו. אציין, כי אין פירושה הכן: קווי ה-4 ביוני 1967. כל כך למה ? משום שהוצע בדיונים ההם של מועצת הבטחון לומר: from all the. הצעה זו לא נתקבלה. בדחייתה יש משמעות משפטית.
אולם בעוד שאמנע מלומר מה לפי דעתי הפירוש הנכון של ההחלטה הזאת, אבהיר מה הפירוש המקובל בידי ארבע המעצמות החברות הקבועות במועצת הבטחון: רוסיה וצרפת - ה-4 ביוני 1967; בריטניה - כאמריקה. ומה פירושה של אמריקה? לפני מספר שבועות שאל מאליק את יוסט, נציג ברית-המועצות את נציג ארצות-הברית: אדוני, האם אתה מקבל את הכלל
The inadmissibility of the acquisitionof territory by war"?
אמר לו: הן. אמר לו: אם כך, למה אינך קובע נסיגה טוטאלית של ישראל לעבר קווי ה-4 ביוני 1967? אמר לו: עמדתנו נכונה. אנחנו אומרים כי ישראל חייבת לסגת לקווי ה-4 ביוני עם minor modifications or non substantial alterationsוהם צריכים להיות מוסכמים על שני הצדדים. אם הם minor modifications, כלומר תיקונים קלים, והם יוסכמו - אין סתירה לכלל The inadmissibility of the acquisition of territory by war. לא רק זכותי אלא חובתי לומר: בכל הבי- רורים שנתקיימו בינינו לבין ארצות-הברית, שבה ממשלת ארצות-הברית והודיעה לנו שזוהי מדיניותה המוצהרת וכזאת היא תישאר. ולא זו בלבד, אלא שממשלת ארצות-הברית הודיעה למצרים שזוהי מדיניותה המוצהרת, וידוע לנו שהיא הודיעה כך למצרים.
עתה, מה פירושן המשותף של ארבע המעצמות? שתיים אומרות: 4 ביוני, נסיגה מוחלטת לעבר הקווים ההם; שתיים אומרות: תיקונים קלים בקווי ה-4 ביוני.
ברגע בו ממשלת ישראל מתחייבת לבצע את החלטת מועצת הבטחון, ובפירוש לסגת משטחים שנכבשו בשנת 1967, אין מנוס מהתוצאה הבאה: כאשר יבוא היום ושר החוץ שלנו ישתתף ב״דיסקשנס״, לא עם ריאד, לא עם פאוזי, אלא עם ד״ר יארינג, יבקש ממנו ד׳׳ר יארינג את דעת ישראל לגבי הבעיה הטריטוריאלית. מה יכול שר חוץ כל-שהוא של מדינת ישראל להשיב לשאלה כזו? — מהי ההצעה של הצד השני ל יש תשובה ברורה של ד״ר יארינג: קווי ה-4 ביוני 1967, מפה מפורטת. ואז באה השאלה: מהי המפה שלכם?
בעוד מספר שבועות, אדוני היושב -ראש, הממשלה, שאנחנו נאלצנו לעזבה, לא יהיה שום מנוס לפניה אלא לעשות מה שהיא מיאנה לעשות שלוש שנים תמימות: לצייר מפה ולמסור אותה בידי הד״ר יארינג. מה יכולה להיות מפה זו? ארץ-ישראל השלמה? מר אברהם עופר, היה שקט, מפה זו לא תוגש לד״ ר יארינג.
ישראל קרגמן (המערך, עבודה-מפ״ם):
קווי ה-4 ביוני — גם כן לא. אתה יכול להיות שקט ובטוח שכך לא יהיה.
השר מ. בגין:
האמן לי, מר קרגמן, אני מאוד לא שקט, ואני מוכן, כדי שאי-השקט יהיה מנת חלקם של כולנו, למחוק מהפרוטוקול את קריאתך, שיש בה מידה של אירוניה, באזניו של חבר-הכנסת עופר.
יש תורה שבעל-פה של המערך. זה הרוב בממשלה. מה היא אומרת? בהגיע תור הסכם השלום לא ניסוג לקווי ה-4 ביוני, וגם לא נסכים ל-minor modifications, אלא נתבע את הדברים הבאים: צבאנו יעמוד על נהר הירדן; אנחנו מוסיפים לעמוד בשארם-א-שייך ולקיים בשליטתנו רצף יבשתי מהמקום ההוא עד אילת; עזה לנו; רמת-הגולן לנו; ירושלים לעולמים בירת ישראל; גוש עציון לנו. זה המינימום בעיני הרוב בממשלה. אך ברגע בו שר החוץ מגיש את המפה הזאת בתשובה למפתה של מצרים לד׳׳ר יארינג — המינימום הופך למקסימום. כאשר מצרים משיבה למפה הזאת, הידועה לה: ״אנקסיישן", סיפוחיסם, השתלטות, לא יהיה כדבר הזה לעולמים, ובאותו רגע יודעת מצרים שמאחוריה עומדות ארבע המעצמות, שתיים הטוענות קווי ה-4 ביוני לחלוטין, ואמריקה שאמרה לה שזו מדיניותה,minor modifications , בקווי ה-4 ביוני — מה יכולה ממשלת ישראל לעשות מול ההשוואה הזאת? להתעקש ולעמוד על התורה שבעל-פה של המערך? גם המפה הזאת פירושה מסירת מרבית השטח של יהודה ושומרון בידי חוסיין; אבל תתפללו אתם, עמיתי ויריבי, שכך תהיה התשובה - אני חושב שהיא לא תחזיק מעמד. משום שאז מוכרח להיות מופעל לחץ של כל ארבע המעצמות: תרדו מהקווים האלה; הרי אמרנו לכם שאיננו מקבלים את תורתכם; אתם ידעתם שאנחנו בעד תיקונים קלים בלבד; הודענו לכם על כך והודענו על כך למצרים.
התוצאה היא בלתי-נמנעת. היכן תעצרו ? - אין אני יודע. מי יתן ובמאמצים משותפים לא תחל הירידה אפילו מאותה המפה שאתם חושבים אותה למינימלית.
עתה אודיע לבית כי המכתב הזה, הקרוי בלשון פשטנית ״טיוטת יארינג״, הוגש לנו לחתימה. הוא נוסח ונערך בין וושינגטון, מוסקבה וקהיר בלבד. אפילו מלה אחת בו לא נשקלה בהשתתפות ובדיונים אתנו. אם זה אינו תכתיב — תכתיב מהו? האמריקאים, הרוסים והמצרים ישבו יחדיו וניסחו מכתב, וב-19 ביוני קיבלנו איגרת ממזכיר המדינה, בה היה המכתב הזה. נתבקשנו לחתום עליו, או לפחות לא לומר ״לאו״ פומבי. בסוף חודש יוני החליטה הממשלה כולה, ללא הבדל סיעה, פה אחד, לומר ״לאו״ לאיגרת של מזכיר המדינה הכוללת את המכתב הזה - לאו מוחלט. הלאו הזה, כפי ששמעתם מפי הגברת ראש הממשלה, הפך להן לגבי המכתב, עם כל ההסתייגויות וההודעות החשובות, עם הפניות מטעם נשיא ארצות-הברית, שאת תכנן אני יודע, ואף כי אין לי סמכות לגלותן, אני רוצה לומר שתכנן חשוב מאוד, חיובי מאוד, אבל אין זה משנה דבר בהתחייבות הזאת.
קשה לדרוש מבר-דעת שיאמר כך: דבר שנראה לו רע ב-28 ביוני הופך להיות טוב ב-28 ביולי. לא ייתכן לומר כך. קרה משהו. אני יכול לכבד את הנימוקים שהושמעו בממשלה, וגם מעל במת הכנסת, אם כי אינני מקבל אותם, אבל אסור לעשות דבר אחד: להפוך בן-לילה את הרע לטוב, לומר שהלבן השחיר או שהשחור הלבין. זה רע. והראיה: הממשלה כולה אמרה פעמיים ״לאו״ לרע הזה, ובמשך שנתיים ומחצה מיאנו להיענות לכל יזמה הכוללת התחייבות לבצע את החלטת מועצת הבטחון 242 ולהתחייב על נסיגה. כאשר ד״ר יארינג עצמו שאל בפברואר 1969: האם אנחנו מקבלים על עצמנו לומר "נסיגה משטחים כבושים״ וגו', השיבונו לו:
When permanent secure and recognized boundaries are agreed upon and established between Israeland each of the neighboring arab States the disposition of forces will be carried out in full accordance with the boundaries determined in the peace treaties.
סירבנו לומר את המלה Withdrawal - נסיגה.
עוד לפני שמעלים אמרה הגברת ראש הממשלה בראיון, שהיא מסרבת לומר את המלה נסיגה. למה תאמר אותה על -פי תכתיב של נאצר? היום איננו אומרים רק את המלה נסיגה, אלא בפירוש: נסיגה משטחים שנכבשו in the recent conflict בשנת 1967. זה תכתיב של נאצר, שעמו באו בדברים מוושינגטון וממוסקבה, והתכתיב הוגש לגו לחתימה.
במשך השבוע שאלתי את עמיתי במגעים, בישיבות ובדיונים; האם המסמך הזה הוא debatable, arguable, ״דיונייבל״, ״תיקונייבל״? אמרו: אי-אפשר לשנות אפילו מלה אחת. וידידי השר גלילי אפילו הוסיף סיפור. אני אמרתי ״דיונייבל״ ו״תיקונייבל״ או ״כזה ראה וקדשייבל׳׳. את זה אני לא אמרתי; אבל הסיפור יפה. אף מלה אי-אפשר לשנות. אין זה מקרה. כי נאצר אמר לאמריקה: אם תשנו מלה אחת במכתב הזה - אני מבטל את הסכמתי. אם זה איננו תכתיב — תכתיב מהו?
מבחינתנו, מבחינת גח״ל, מה פירושן של המלים Withdrawal from territories occupied in the 1967 conflict, כשחתימתנו מושמת על אותו נייר עם חתימתו של הוד מלכותו חוסיין? ויתור על יהודה ועל שומרון. לא על כל שטחי יהודה ושומרון; על מרביתם - לכל הדעות.
בוודאי, כל איש בישראל יבין שבמצב זה אין להעלות על הדעת שאנו ניתן חתימתנו למסמך כזה. חשבתי שגם המפד״ל תמאן לתת חתימתה. את ידידי השר בורג שמעתי ברדיו אומר שארץ-ישראל הובטחה לנו על-ידי אלוהים, ושרי המפד״ל לא בקלות-דעת יוותרו על ההבטחה האלוהית. לא בקלות-דעת; בכבדות-דעת.
(קריאה: בשיקול-דעת.)
בשיקול-דעת. הבטחה אלוהית — ושיקולו של בשר-ודם ?
אדוני היושב-ראש, כל איש בישראל יבין למה אנחנו אמרנו ״לאו״, לאו מוחלט. אבל אני עודני חושש מפני התפתחות שתעמיד את המפה של מפ״ם בספק רב. מפ״ם טוענת נגד סיפוחיסטים, נגד סיפוח. אבקש את ידידי ממפ״ם — ביחוד אני יכול לומר זאת משום שהם הספיקו בינתיים להצטרף לקואליציה עם גח״ל; אילו חיכו עוד שבועיים לא היתה בעיה כזאת בפניהם...
(קריאות)
רציתי, לידיעתם, לומר משהו על הסיפוחים הידועים בהיסטוריה. בשנת 1845 סיפחה אמריקה את טקסס. בשנת 1910 סיפחה יפאן את קוריאה; בשנת 1914 סיפחה בריטניה את קפריסין; בשנת 1908 סיפחה אוסטריה -הונגריה את בוסניה והרצגובינה, ובשנת 1936 סיפחה איטליה את חבש. ועל רקע סיפוחים כאלה יאמר לנו מישהו שאנחנו דורשים לספח את יהודה ואת שומרון? זוהי אנקסיה, יהודה ושומרון?
אבל כשידידי ממפ״ם דורשים שעזה תצורף למדינת ישראל - זה לא ״סיפוח״; זה ״צירוף״. אנחנו גם כן מוכנים ״לצרף״ את יהודה ושומרון. אבל עם כל הכבוד אני אומר: היזהרו, פן גם עזה לא תוכלל בהתפתחות הקרובה.
מה יכולנו לעשות? - זוהי השאלה. לא היתה שום ברירה אלא לחתום על המסמך הזה, על התכתיב הזה האמריקנו-רוסי-מצרי ? אין שום ברירה? אני חושב שהיתה ברירה; אולי עדיין יש. כולנו הסכמנו להצעה להפסקת-אש, אפילו לשלושה חודשים. כולנו הסכמנו. מדוע? כי בבירורים יצא שהפסקת-אש כזאת לא תסכן את בטחון ישראל. אמנם האויב זקוק לה יותר מאשר אנו, כי מצבו הצבאי בתעלה קשה מאוד, - ואף זאת אני אומר מתוך ידיעת העובדות. אבל הגענו למסקנה שקולה: הפסקת-האש הזאת לא תסכן את בטחוננו, ואנחנו רוצים למנוע שפך דם. כל יום שיעבור בלי שייהרגו בנינו, ואני מוסיף: מבלי שייהרגו אנשים מהצד השני - טוב לישראל. יש איפוא הסכמה להצעה מסויימת של ארצות-הברית. ונניח שהיא דורשת שיארינג יבוא שוב למזרח התיכון ויחדש את השיחות, כפי שניהל כשנה-וחצי, ואנחנו אומרים: אין לנו התנגדות לזה; יבוא. האם אז אפשר היה לומר שישראל מכשילה לא יזמת שלום, אלא שיחות בירור? מדוע? הפסקת-אש הוסכמה; יארינג יוכל לבוא גם בהסכמתנו. ואם דורשים מאתנו שנשים חתימתנו על מסמך שנוסח בוושינגטון, מוסקבה וקהיר - לא יכולנו לומר לעולם, ובעיקר לארצות-הברית: מה זה קרה, ידידינו האמריקאים? אתם ידידים, אתם הולכים לאויבינו בנפש, אתם הולכים אל המעצמה המרושעת העוזרת לאויבינו בנפש, ועמם בלבד אתם מנסחים מסמך בעל משמעות מדינית מוסרית היסטורית בטחונית ממדרגה ראשונה למען ישראל, ואפילו אינכם מתייעצים אתנו? מדוע אנחנו צריכים לחתום על כך?
אנחנו נדרשנו לתת ״a plain Acceptance״. אדוני היושב-ראש, - It must be a plain acceptance - אלו מלים שנלקחו מאיגרת ששלחה ממשלת בריטניה לאדוארד בנש בשנת 1938. לא אמשיך בהשוואה זו. אני מקווה שנימנע מן האסון שהומט אז על מדינה שתוקפן אכזרי עמד מולה וידידיה לחצו עליה למען השלום להיכנע לתוקפן. לאתר שהמיטו אסון על המדינה הקטנה ההיא, המיטו אסון על עצמם, ושילמו מחיר בל ישוער בדמיהם. אבל גם אז נאמר: -
Both the French and British governments recognize how great is the sacrifice thus required of the Czechoslovakian Government in the cause of peace.
גם לנו נאמר: החלטה מכאיבה, קשה, קרבן למען השלום.
רק זאת אומר על רקע ההשוואה ההיא: לאחר שקרה מה שקרה — נאמרו דברים בפרלמנט הבריטי. איש הנולד פעם באלף שנים אמר אותם. אסור לחקות אנשים גדולים; צריך ללמוד מהם. ולכן רק זאת אומר היום לבית-הנבחרים בישראל: We have sustained an unmitigated defeat על-ידי שחתמנו מתוך סירוב של שלוש שנים על המסמך הקרוי ״טיוטת יארינג״.
אדוני היושב -ראש. פרופסור שוובל, המומחה הגדול למשפט הבין-לאומי, הביא ב״ניו-יורק-טיימס״ את ההסברים שלו בקשר עם הפריאמבל בהחלטת מועצת הבטחון:Inadmissibility of acquisition of territories by war. שמח אני לומר כי הניתוח של המומחה הגדול למשפט הבין-לאומי אישר ניתוח שנעשה לא פעם בישיבות הממשלה. וכך הוא אומר: צריך לומר: by an aggressive war, כלומר, על- ידי מלחמה תוקפנית. משום שהאמת היא כי שינויים טריטוריאליים יסודיים חלו דווקא על-ידי מלחמות, והם מותרים על-פי המשפט הבין-לאומי אם המלחמה היא מתוך שימוש בזכות ההגנה הלאומית העצמית.
בחוזה לוקרנו, שצ׳רצ׳יל חשב אותו למסמך הבין- לאומי המדוייק ביותר, נאמר: גרמניה, צרפת ובלגיה undertake never to attack or invade each other, never to make war against each other. התחייבות מוחלטת. ואחר בא היוצא מן הכלל: except in the use of legitimate national self-defence. במלים אחרות: כאשר אומה משתמשת בזכותה להגנה לאומית עצמית, היא זכאית לפלוש, לתקוף, לעשות מלחמה נגד התוקפן.
מה היתה מלחמת ששת הימים? האמנה המפורסמת של ברית-המועצות להגדרת התוקפנות תשיב לשאלה זו: ״לתוקפן בסיכסוך בין-לאומי תיחשב אותת מדינה שתהא הראשונה לבצע אחד מאלה: הכרזת מלחמה על מדינה אחרת, מצור ימי על חופים או על נמלים של מדינה אחרת, מתן סיוע לקבוצות מזויינות שהוקמו בשטחה של אותה מדינה שפלשו למדינה אחרת״, וכוי. בכל שלושת הסעיפים האלה אויבינו היו התוקפנים. אנחנו השתמשנו בזכותנו להגנה לאומית עצמית. הדפנו אותם והבטנו אותם. על-פי הכללים הגדולים של המשפט הבין -לאומי יש לנו זכות of acquisition of territory
כך גם קובע פרופסור שוובל. אבל הוא מתחיל בסיפור אחר. יש כלל גדול במשפט הבין-לאומי: ex injuria ius non oritor— העוול אינו יוצר משפט. והוא טוען: למצרים בעזה, ולירדן ביהודה ובשומרון אין שום מעמד מבחינת המשפט הבין-לאומי. כל כך למה? הן פלשו לארץ לא להן. היתה זו מצדן מלחמה תוקפנית. זו קביעה חשובה מאוד. והא ראיה: שום מדינה לא הכירה דה -יורה בסיפוח של יהודה ושומרון, שנעשה על-ידי עבדאללה. רק בריטניה, ובעקבותיה הלכה המדינה הדמוקרטית החפשית המפורסמת, פקיסטאן. שום מדינה אחרת לא הכירה דה- יורה בסיפוח ההוא. עכשיו, אדוני היושב-ראש, כאשר ממשלת ישראל חותמת יחד עם ירדן על המסמך הזה, היא כבר לא תוכל לטעון ex injuria וכו', משום שהיא מכירה בזכותו של חוסיין על יהודה ושומרון, היא קוראת להן Occupied territories, והיא מבטיחה למסור אותן או לשוב ולמסור אותן לשלטונו של חוסיין.
או אז אומרים לנו לנחמתנו: מה כי תדאגו ז הרי לא יצא מזה כלום, ואנחנו נוסיף לעמוד בכל קווי הפסקת-האש. זו נחמה מחרידה. הגברת ראש הממשלה אמרה: הודעתי שאם יהיה סיכוי לשלום, אהיה מוכנה לפרק את ממשלת הליכוד הלאומי. זכותה. שלום כפי שייראה בעיני הרוב בממשלה. ואז, מי שלא ייראה לו השלום הזה שאינו שלום, - יפרוש. ודאי, אם יהודה ושומרון בידי חוסיין, אין כבר שום שלום, גם אם ייחתם חוזה. שפיכות דמים, הקטיושות מול ירושלים, בבית-לחם, יהודה ועוד; ותוקף מדינת ישראל המקוצצת לא עוד ב-1,700 טנקים, אלא ב-3,750 טנקים; לא עוד ב-700 מטוסים סילוניים, אלא ב-200,ו סילונים, ועוד ועוד. אבל כל אחד על-פי הערכתו. לדעתנו זו אילוזיה של שלום; בעיני חברינו לשעבר היה זה שלום.
אבל היום שמתם חתימת ישראל על המסמך הזה לא למען שלום לפי פירושכם, לא למען אשליית השלום לפי דעתנו, אלא למען המשך שפיכות הדמים, לקראת מלחמה גוברת והולכת. לא יצא מזה כלום, אומרים לגו, מה כי תדאגו? למען ״׳כלום״ זה יחתום עם ישראל בפעם הראשונה בתולדותיו, ויתחייב בפני עולם ומלואו, שאין לנו זכות על יהודה ועל שומרון ו וכאשר הן נלקחו מאתנו לא היתה ׳׳איניוריה״ ?
אדוני היושב-ראש, אני מתקרב לסיום דברי. בעוד שבוע ימלאו 1,900 שנה ליום ההוא בתולדותינו, כאשר הלגיון העשירי, בעזרת הלגיון החמישי והשנים-עשר, הסתער על הר הבית ושלח בבית תפארתנו אש. יהודה נפלה. ירושלים שועבדה. עוז מצאו אבותינו כעבור שני דורות בלבד לשוב ולקום ולמרוד וללחום ולהקים מדינה יהודית שנתקיימה מול כל הלגיונות של רומי שלוש שנים. אבל בוודאי שהיום ההוא, לפני 1,900 שנה, הוא יום המפנה בתולדותינו. על מלחמות היהודים ברומאים כתב יוסף בן מתתיהו. על מלחמות הרומאים ביהודים כתב טקיטוס. את אשר כתב פלביוס יודעים כולנו. אבל כאשר בא ההיסטוריון הרומי לתאר את מלחמות הרומאים ביהודים, הוא אומר:
" Romanorum primus Gnaeius Pompeius Iudaeos demuit templumgue iure victoriaeingressus est".
הלגיונות אינם, ואנחנו שבנו לירושלים ״ויקטוריה יוריס״, לא בזכות הנצחון, אלא בנצחון הזכות. אבל אז קראו הרומאים ליהודים: HEP ,HEP. ומאז, במשך 1,850 שנה בקירוב, כל שונאי ישראל היו קוראים אחר כל יהודי HEP , HEP. האנטישמים הבערים והכסילים לא ידעו מה המוצא האטימולוגי של אימרה זו. HEP — "Hierusalem est perdita״. היום אנחנו אומרים באזני העולם כולו, בשעת מבחן לעמנו: Hierusalem ressurecta est.
עומדות רגלינו בשעריך ירושלים, ירושלים הנבנית כעיר שחוברה לה יחדיו. ואנו מודיעים לכל באי עולם כדברי המשורר: ״כל אבן-גיא תעיד, כל תל יתן אות, כי לנו מקדם הארץ הזאת, כל כוכבי שמים יספרו את קורות בריתנו, כאבנו לה דורות על דורות, ועתה כי שבנו - לא נזוז מזה עד עולם״.