הישיבה התשעים ושש של הכנסת החמישית – חוק לביטול תקנות ההגנה (שעת חירום), תשכ"ב – 1961

היו״ר ק. לוז:

רשות-הדיבור לחבר-הכנסת בגין, להנמקת הצעת חוק לביטול תקנות ההגנה (שעת חירום).

מנחם בגין (תנועת החירות):

אדוני היושב-ראש. תקנות ההגנה 1945 - הבריטים התקינו אותן כדי לנסות, אמנם לשווא, לשבור את החתנגדות העברית, לדכא את מלחמת השחרור של עמנו. איך לכנותן ז סבורני, כי על משקל שמה של מגילת זכויות מפורסמת מלפני 747 שנה׳ אך בניגוד למהותה, אפשר לכנותן מאגנא כרטא סרוויטוטיס. תקנות אלו קובעות סמכות שרירותית מוחלטת לרשות המבצעת כלפי כל אזרח ואזרח. אין זה נכון לומר, כי הן הופעלו עד עתה רק נגד אזרחי המדינה הערביים; הן הופעלו גם נגד אזרחים יהודיים. יושב חבר כנסת בבית הזה, במקרה הוא חבר ״אגודת ישראל״, שחזה מבשרו את הפעלת התקנות האלו. קיומן של תקנות אלו מעלה סימן שאלה מעל זכויות היסוד של כל אזרח בישראל. וחופש שאול איננו חופש. שמענו טענה, לפיה אולי צדקה עשו עמנו הבריטים על שהותירו לנו, בעוזבם את הארץ, את התקנות משנת 1945. זוהי טענה  וזרה מאד. אינני רוצה להשתמש במלה חריפה יותר, אשר לשימוש בה אולי יתן עילה, בשלב השני של הדיון, המשיב מטעם הרוב בממשלה. אם לא נאה היה למדינת ישראל לחוקק חוק כזה או שכמותו, הנאה לה למדינת ישראל להחזיק בחוק הזה 7 נוהל חקיקתי או תוכן חוקי - מה עדיף ? כל איש יאמר 5 התוכן קובע. היה צריך מזמן לבטל אותן כסמל השעבוד שלנו, כפי שכל אומה, המשתחררת מעול זרים, בתקופה הראשונה לאחר השתחררותה מבטלת את סמלי שעבודה. על תקנות אלו נשען הממשל הצבאי, ומשום כך אנו, מדי הציענו לבטל אותן, תמיד הוספנו והצענו תקופת מעבר. אני רוצה לציין שכל הסיעות המציעות כיום לעלות על הדרך לקראת ביטול הממשל הצבאי, בין בהצעת החוק שלהן ובין בהודעותיהן ובהסברותיהן, קבעו בצורה שאיננה משתמעת לדו-פנים, שאין להשאיר חלל ריק מבחינת בטחון המדינה והאומה עם ביטול הממשל הצבאי. יש בעיות בטחוניות; צריף לדאוג להן; ואפשר לדאוג להן על-ידי מתן סמכויות נאותות לשלטונות המתאימים, בעיקר האזרחיים, ובשעת הצורך, גם הצבאיים. אם בדיון הזה, - ויורשה לי לומר, אדוני היושב-ראש, שלפי הכרתי עצם קיומו מוסיף כבוד לעם היהודי - ינסה מישהו להסביר לנו ברצינות, כי אנו מוקפים עשרות מיליוני ערבים; כי מדינות ערב מקיימות עמנו מצב מלחמה ; כי שליטי ערב זוממים להתקיפנו כרי לגסות להשמידנו, הרי חובתי האזרחית לומר לו עם כל הכבוד, כי יואיל לרשום לפניו מלכתחילה, שאנו יודעים את כל אלה. יש סכנות שתודעתן וידיעתן החריפה חייבות להיות מנת חלקו של כל אזרח ואיש בישראל ; אבל מה קשר בינן לבין המוסד המינהלי הקרוי ממשל צבאי?

כאשר אויבינו, מטעמים אשר להם, שילחו בנו בתקופה מסויימת יום אחרי יום את הפדאיניט, לא מנע הממשל הצבאי את הסתננותו של איש מהם. בימים ההם שמענו הצהרה פומבית מפי אדם בעל תפקיד נעלה במדינה, לאמור: אפילו כוח אמיתי במדינה איננו מסוגל להתגבר על ההסתננות. אין בדעתי להיכנס לפרטי ההודעה ההיא, אף-על-פי שהיא נמסרה בפומבי ובאזני כל, משום שהספיקה קלות-הדעת במסירתה אז; אבל הקל-וחומר מתבקש מעצמו. והיה כי תקראנה מלחמה, אדוני היושב-ראש, לא מושלות צבאית תושיענו, אלא — ובזאת נאמין כולנו — קום יקום הנוער שלנו, שכמוהו לא קם בעמנו מימי בר כוכבא, וילחם, ויוכל לאויבינו. היוצא מדברים אלה הוא שבעיית הבטחון החיצונית דבר אין לה ולמוטד האדמיניסטרטיבי הקרוי ממשל צבאי.

ומה על הבעיה הבטחונית הפנימית ? אביא עובדות.

שליש של התושבים הערביים במדינתנו הוא מחוץ לאזור, עליו חל הממשל הצבאי. שגי שלישים — תחתיו. מתוכם, מאז אוגוסט 1959, ביום, כולם יכולים לנוע באופן חופשי בכל חלקי המדינה ; בלילה — 40,000 מהם. אם נביא בחשבון את העובדה הזאת ואת המספר הזה, הרי למעשה הרוב המכריע של תושבי ישראל הערביים, הדרוזים, האחרים״ יכול לנוע ונע יומם ולילה בכל חלקי המדינה - תחת הממשל הצבאי. מה נותן לנו הממשל הצבאי מבחינת הבטחת עמנו מפני סכנות אפשריות הכרוכות בתנועה חופשית זאת ?

תחת הממשל הצבאי חולקו בנפת נצרת בלבד – ואת המספרים האלה קיבלנו ממשרד הפנים - קרוב לאלף יחידות נשק לתושבים הערביים. אין לי מספרים ביחס לנפות אחרות, אולם הקל וחומר גם במקרה דנן מתבקש מעצמו. ייתכן שאנחנו ניצבים מול העובדה שתחת הממשל הצבאי מצויים אלפים של תושבים ערביים שבידיהם נשק, כלי יריה, שניתנו להם תחת הממשל הצבאי, וכמובן - באישורו. אמר ראש הממשלה ביום 6 בינואר - מכל מקום, כך פורסמו הדברים - שאם תינתן להם, כלומר, לרוב האזרחים הערביים, הזדמנות, יסייעו בהשמדת ישראל. אינני רוצה להתייחס להודעה זו. אפשר היה להשמיע עליה, מבחינה ממלכתית ולאומית, דברים חריפים מאד. אמנע מלהשמיעם למען כבוד הדיון. אולם אם כך – והדברים פורסמו ברחבי תבל - איך הסכים הממשל הצבאי לתת למספר מסויים, מאות או אולי אלפים מקרב התושבים האלה, כלי יריה. הרי זו הסכנה. הזדמנות להשמדת ישראל -  אנחנו מאמינים באמונה שלמה - לעולם לא תינתן. נסיון ליצר הזדמנות כזאת - אויבינו יכולים לעשותו כל יום, כל רגע. מי ידע חקרי לבם, אם כך, איך הסתכנו, תחת הממשל הצבאי, במתן נשק במספרים כאלה לאנשים, עליהם אומר ראש הממשלה ושר הכטחון כי ייתכן שהנן יסייעו להשמדת ישראל. בידיים ריקות אין משמידים. בנשק - מנסים. תחת הממשל הצבאי הוחזרו למדינת ישראל 40,000 בני ערב שהיו מחוץ למרינה. הם פה.  שום כך הם אזרחינו. אבל למה הם הוחזרו ? אם כנים ונכונים דבריו של ראש הממשלה ושר הבטחון - איזו סכנה הוסיף הממשל הצבאי, או נוספה תחתיו, עם הגדלת מספר האוכלוסייה הזאת ב-40,000 איש? אין, איפוא, שום קשר בין הממשל הצבאי ובין בעיית הבטחון הפנימית. אך יש אומרים, אדוני היושב-ראש, שהמפלגה השלטת מנצלת את הממשל הצבאי למען מטרותיה שלה. אני סבור שזה טרואיזם. אבל שתי עובדות מיוחדות אביא היום בפני הכנסת. חוששני שחברי הבית אינם יודעים את העובדה הראשונה. יש חלק בתוכו היודעים את העובדה השניה.

ראשית, האזרח הממלא את התפקיד של מושל צבאי קיבל מאת ועדת הבחירות המרכזית הודעה שתוכנה:

אפשר לבחור באופן חופשי, לכו לקלפי כאזרחים בגי חורין, ואל תחששו להטיל כל פתק בו תבחרו, והמושל הצבאי מנע מלהפיץ ולפרסם את ההודעה הזאת באזורים, עליהם חלה מרותו. שופט בית-המשפט העליון, יושב-ראש ועדת הבחירות המרכזית, מר זוסמן, פנה באופן אישי למושל הצבאי והורה לו להפיץ את ההודעה הזאת. אך היא לא הופצה. ידוע לי יושב-ראש ועדת הבחירות המרכזית אף הסיק מסקנות מסויימות כלם* המושל הצבאי, אך זה איננו העיקר. אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, לאן הגענו? אזרח לבוש מדים הממלא תפקיד של מושל צבאי ימנע בכוח סמכותו ושרירות-לבו הודעה לאזרחים, לפיה הם זכאים למלא בחירות את חובתם וזכותם האזרחית הראשונה?

עובדה שניה : ישנם שרי פנים לשעבר שהודיעו כי כאשר הם מילאו את תפקידם הממלכתי, מנע המושל הצבאי את שליחי משרדם מלהיכנס לאזורים של המושלות הצבאית. לאן הגענו? כסופו של דבר יש דירוג של סמכויות, והסמכות העליונה של הממשל הצבאי הוא שר הבטחון, יוצא שבעקיפין חבר אחד של הממשלה מנע חבר שני של הממשלה מלמלא את תפקידו הממלכתי, כאילו פקידים העובדים במשרד הפנים מסכנים או עלולים לסכן את בטחון האומה. ודאי שמפא״י מנצלת את הממשל הצבאי למטרותיה. אולם ביום 22 בפברואר 1960, כמעט בדיוק לפני שנתיים, היה לי הכבוד לומר בכנסת את הדברים הבאים: ״אבל אנו יכולים לומר כי עובדה זו עצמה (כלומר, שימוש בממשל הצבאי למטרות מפלגתיות) לא היתה ספיקה בשבילנו כדי להציע אחרי תקופת מעבר לבטל את הממשל הצבאי, לו היינו מוסיפים להיות משוכנעים כי בלעדיו אי-אפשר מבחינת בטחון האומה. היינו, כמובן, מגנים את שימושו לרעה, אבל לא היינו מציעים את הדרך לקראת ביטולו״. כי אכן בטחון האומה מעל לכל. אבל אם אין שום קשר בין הממשל הצבאי ובין בעיית הבטחון הפנימית והחיצונית גם יחד, העובדה שמפא״י יודעת להשתמש גם בממשל הצבאי למטרותיה, בשבילנו אין בה כוח-שכנוע מספיק כדי לחייב את המשכת קיומו של הממשל הצבאי. יש אומרים כי אי-אפשר לנו לתת שיווי זכויות מלא לאזרחים הערביים של המדינה, משום שאין חל עליהם שיווי חובות מלא. אף זאת טענה מוזרה. נכון, אנו החלטנו לא לחייב את התושבים הערביים, בניגוד לדרוזים, בשירות בצבא. אבל כך החלטנו מרצוננו החופשי. ואני סובר שהנימוק המוסרי הוא בר-תוקף. והיה כי תקראנה מלחמה, איננו רוצים שאזרח ערבי אחד יעמוד לפני הנסיון האנושי החמור הזה, בו עמדו בני עמנו במשך דורות, ובייחוד במלחמת-העולם הראשונה באירופה, של התנגשות מזויינת נגד בן-עמו. וכל עוד זהו מצב הדברים, הנימוק, כפי שאמרתי, יש בו כוח-שיכנוע רב. אבל, האם אין שוויון זכויות במדינת ישראל לתושביה הערביים והדרוזים, במהות הדברים ? משום מה עלינו במו ידינו ובמופינו לבטל את אשר אנחנו נותנים לתושביה ולאזרחיה של מדינתנו ללא הבדל דת ולאום ? אנחנו נותנים להם שוויון זכויות בשפתם, בתרבותם, בהתקדמותם המשקית. תושביה הערביים של מדינת ישראל נמצאים מבחינה משקית ואף תרבותית במצב טוב יותר מאשר התושבים הערביים כמעט בכל המדינות הערביות. אם אנחנו נותנים להם שוויון זכויות כזה בתוכן, משום מה עלינו ליטול את הכוח המוסרי שכבר קיים במדינתנו ? ועל-ידי מה ? על-ידי המשכת קיומו

של הממשל הצבאי ההופך את כל הקערה על פיה. הערבים במדינתנו מתקדמים מבחינה כלכלית, לומדים, מקבלים השכלה, נעים באופן חופשי למעשה, יושבים בכנסת, מדברים ערבית/ ובצדק. כולנו הסכמנו לכך, כי מאז נטלנו לידינו את דגל ציון, אנחנו מאמינים שבמדינת היהודים צריך להיות ויהיה שוויון זכויות לכל אורחיה ללא הבדל דת, לאום ומוצא. משום מה, על-ידי קיום המוסד האדמיניסטרטיבי הזה, עלינו להוכיח לעולם שאף-על-פי-כן אין שוויון זכויות. להיפך, קיים דבר שאינו קיים בשום מדינה אחרת. נכון, מצבנו מיוחד במינו, אבל הרי אין קשר בין אותו מוסד לבין בעיות הבטחון החיצונית והפנימית. נכון, יש בעיה של הנוער הערבי המשכיל, אבל יש גם בע-ה של הנוער היהודי המשכיל, ובכוחות משותפים כולנו מקווים שנתגבר על בעיות אלו. אבל משום מה עלינו לומר לעולם כולו: אין שוויון זכויות לאזרחי המדינה, כאשר למעשה ישנו? יוסיף כבוד למדינת ישראל, יוסיף כוח למדינת ישראל, יוסיף הכרת יציבות למדינת ישראל. יוסיף פרסטיז'ה  בינלאומית למדינת ישראל, - אם נבטל את הממשל הצבאי. לא מיד, אחר תקופת מעבר, לא מתוך השארת חלל ריק, מתוך חקיקת חוק עם סמכויות. וזו, אדוני היושב-ראש, הצעתנו.