הישיבה התשעים-וחמש של הכנסת השמינית – יום שני, הי חשון תשל״ה 21 אוקטובר 1974 – הכרת או"ם באירגוני המרצחים הערביים
אדוני היושב-ראש, מורי ורבותי חברי הכנסת, היום בו רוב נציגי האומות החברות באו״ם הצביעו על התביעה להכיר באירגונים העוינים הערביים — עוינים במובן של אמנת-נירנברג — בדוברים של ערביי ארץ-ישראל ולהתיר להם לעלות על במת האו״ם הוא יום חרפה לאירגון הבין-לאומי. התומכים יודעים את תכנה של מגילת האו״ם לאמור: הכרה בכל אומה ומדינה, בעצמאותה, בריבונותה, והם גם יודעים שמול מגילה זו עומד המסמך הקרוי ״האמנה הפלשתינאית״ והסעיף ה-19 שבה האומר: הקמת המדינה היהודית בטלה מלכתחילה. זוהי סתירה שאי-אפשר לגשר על פניה, ומכאן החרפה.
היום בו 105 נציגים של חברות האו״ם הצביעו בעד ההכרה באירגונים העוינים האלה כמשקיפים, כזכאים להופיע מעל במתו, הוא יום בושה לאירגון הבין-לאומי. הם יודעים היטב מה קרה באתונה, וברומי, ובזרקא, ובקאהיר, ובלוד, ובמינכן, ובקריית-שמונה, ובמעלות, ובשמיר ואף-על-פי-כן הזמינו את אירגוני המרצחים האלה. זו הבושה.
היום בו נציגיהם של אירגוני המרצחים האלה, עראפאת וסגנו, יופיעו מעל במת האו״ם הוא יום קלון לאירגון הבין-לאומי. לא עברו שעות מספר מאז קבלת ההחלטה המבישה בעצרת ודובר אותם אירגונים עוינים הודיע בניו-יורק כי הם שואפים להקים את המדינה שלהם בכל השטח שהם קוראים לו פלשתין. במלים אחרות: להביא לידי החרבתה של מדינת היהודים, ביתו של העם היהודי. ועוד: הם יודעים היטב מן ה״טיימס״ בלונדון מה אמר נציג אותם אירגוני מחבלים בוועידה המוסלמית שהתקיימה ברבאט. מפיו של המלך חסאן למדנו על ההודעה ההיא. אני מצטט : ״אנחנו נעקור את המעיים של כל יהודי בישראל ומכל אישה הרה כדי להרוג גם את הילד ברחמה״. זהו הרי הנאציסם במלוא חידושו החייתי. כך הרי נהגו הנאצים להרוג נשים יהודיות, עם ילדיהן, גם ברחמן. אנשים רגילים לומר לנו שהודעות כאלה אין להתרשם מהן, הן נמצאות כדי לעורר את המרצחים עצמם. לא עברו חודשים רבים מאז נמסרה אותה הודעה נאצית ברבאט והמרצחים הוכיחו כי אכן לכך הם התכוונו — ובדרך לבית-הספר, אדוני היושב-ראש, במעלות, הם ראו אישה הרה והם רצחו אותה עם הילד ברחמה. זו ההתדרדרות.
בשנות ה-30, מורי ורבותי חברי הכנסת, היתה בחבר הלאומים כניעה לתוקפנים, פיוס התוקפנות. בימים ההם השווה זאב ז׳בוטינסקי את חבר הלאומים למעקה על המדרגות. אמר: כאשר המעקה קיים אין שמים לו לב, אבל תנסה להסיר אותו ולעלות ולרדת במדרגות — או-אז תרגיש בחסרונו. לא נוח ולא בטוח. אבל אירגון האומות המאוחדות בשנות השבעים החוזר על פרשת הכניעה המחפירה לתוקפנות ולתוקפנים ולאיומיהם — הוא אפילו איננו מעקה, הוא כולו מועקה. הוא אכזבה מרה לכל בני החורין בעולם. זהו המצב היום באירגון האומות הפאן-קומוניסטי מאז השתלטו עליו האימפריאליסטים הפאן-קומוניסטי והפאן-ערבי ההולכים יד ביד נגדנו ונגד העולם החפשי כולו.
אודה ולא אבוש, כי מכל התמיכות בהחלטה המחפירה הזו של האומות המאוחדות, המכאיבה ביותר לנו היא זו של צרפת. צרפת, ארץ המהפכה, האומה אשר עשתה שיר מרד נגד עריצות להימנונה הלאומי, צרפת היודעת מהו נאציסם, צרפת אשר ראתה את אזרחיה היהודים נסחבים למיתות משונות, צרפת זו מרימה ידה בעד הכרה באירגוני מרצחים עוינים ויודעת בדיוק למה הם שואפים. החנופה הזו של שר החוץ הצרפתי לפני אותו ראש אירגון המרצחים עראפאת, לא פחות ולא יותר — שר החוץ הצרפתי אומר שעראפאת הוא אדם מתון. מתינות שכזו. אני אצטט את הודעתו של עראפאת לאמור: ״שלום עם ישראל אחד פירושו: החרבת ישראל״. ואני מעל בימה זו רוצה לשאול את שר החוץ הצרפתי ואת דעת-הקהל ברפובליקה : אם זוהי מתינות לגבי ישראל — מהי בעיניך קיצוניות לגבי מדינת היהודים?
כל אלה כלפי חוץ, אדוני היושב-ראש. יש לומר גם דברים כלפי פנים. הודעות קלות דעת, הצהרות חסרות אחריות, תרמו למיפנה הזה. לא הולידוהו, אבל תרמו למה שהתרחש. השם הזה שניתן לאירגוני המרצחים מפי תורגמנים רשמיים שלנו, החוזר ונשנה ברדיו, בטלוויזיה, בעיתונות — אש״פ, ראשי תיבות לאמור: אירגון שיחרור פלשתין — שיחרור ממה? ממי? אנחנו היהודים בשנות הארבעים שיחררנו את ארץ-ישראל משלטון נוכרי, אבל אנחנו היהודים משתמשים במושג שיחרור, כאילו צריך לשחרר את ארץ- ישראל. ממי ? ממה ? ליקוי מאורות הסברתי כזה. הביטוי הזה עושה שמות בנפשות הצעירים שלנו. אם שיחרור — מתלווה אליו איזה צדק. פלשתין — אז אין ארץ-ישראל. היכן היא מתחילה ? היכן היא מסתיימת ? ביריחו, או גם בעכו ? בחברון, או גם בנצרת ?
אני קורא לממשלה לפעול בדחיפות לכך שהביטוי האומלל הזה בעברית: אש״פ; תרגום מ-P.L.O ״פלשתין ליבריישן אורגנייזיישן״ (״ליבריישן״ — שיחרור. שלטון נאצי, שיטה נאצית, מתכסים בשם כזה ואנחנו היהודים חוזרים עליו.) — שהשם המאמלל המחפיר הזה לא ייפקד ולא ייזכר עוד בפי שום דובר ישראלי, ובוודאי לא ראש הממשלה, ושר החוץ, או אחרים. אני הצעתי, על-פי האמת, לקרוא לאירגונים האלה ״אנע״ — אירגונים נאציים ערביים. לכל הדעות אפשר לקרוא להם ״אפ״ח״ — אירגוני פעילות חבלנית. ארגון שיחרור? חידלו מכך.
שר החוץ דרש להכיר בזהות הפלשתינאית. איזו זהות פלשתינאית? מתי ציונים דיברו על מושג סלפני כזה? אני שואל שוב את שר החוץ: אם מתקיימת הזהות הזאת, היכן היא מתחילה והיכן היא מסתיימת? ארץ-ישראל שייכת לעם היהודי בזכות, וכך האמנו כולנו ללא הבדל מפלגה והשקפה. יש בארץ-ישראל ערבים, הם בני העם הערבי. אנחנו מכירים בלאום הערבי. אנחנו מכירים בזכותם, בתרבותם, בשפתם, לחנך את ילדיהם במורשת אבותיהם. אנחנו רוצים לחיות עמם בשיווי זכויות, בשלום בכבוד, בהגינות. אין זו זהות פלשתינאית. המקור הרי הוא מפלשתינה — פלשתין, אויב שרצה למחוק כל קשר בין העם היהודי לבין ארץ-ישראל. אחרי דיכוי מרד בר-כוכבא, במקום יודיאה הרומית קרא לארץ הזו: פלשתינה. ולירושלים הוא קרא: אליה קאפיטולינה. ומשום כך חדר השם הזה לעמים אחרים ואנחנו היהודים צריכים לאשר שקיים מושג כזה? לאן אתם הולכים עם הודעות כאלה?
וראש הממשלה מצא לנחוץ להודיע שבלי פתרון הבעיה הפלשתינאית לא ייתכן שלום במזרח התיכון. היום אמר זאת אותו שר החוץ בביירות. מדוע להשתמש בשם המנכר הזה, המסלף הזה, שיש בו בעצמו מעין ביטול זכותנו על ארץ-ישראל? ואם דוברינו אומרים: זהות פלשתינאית, לא ייתכן שלום בלי פתרון הבעיה הזאת — זה נרשם בכל לשכה דיפלומאטית. ובא יום, ונציגי אומות אומרים אם ככה ישראלים מדברים, מה אנחנו נראה כאסור לנו להכיר, להזמין לפי דרכנו ? אלה הן הודעות חמורות ביותר גם מבחינת העתיד. היום אנחנו יכולים לראות לאן הן הוליכו. היזהרו רבותי, חידלו לכם מן השימוש בעצם המושג הזה, הוא חותר תחת כל יסוד קיומנו בארץ-ישראל, בכל חלק ממנה. נשוב כולנו יחד, כפי שהמסורת היהודית מדי פעם בפעם דורשת, אל מקורות הציונות. יש עם יהודי, יש ארץ-ישראל, הארץ שייכת לעם היהודי, יש ערבים בארצנו ואנחנו רוצים לחיות עמם בשיווי זכויות, בשלום ובכבוד.
אני מבקש להגיש לכנסת הצעות מספר. אני מקווה שהממשלה תסכים לקיום דיון על נושא זה. אין להמעיט בחומרתה של התפתחות זו בארגון האו״ם. החלטה כל כך עוינת למדינת ישראל לא נתקבלה מאז נובמבר 1947. אל נשתדל להקטין את חשיבותה השלילית של החלטה כזו. אנו כמובן נעמוד בה, כי אנו יודעים את זכויותינו. אני מקווה שהממשלה תסכים לקיים דיון על נושא רציני זה, ובעקבות הדיון, אני מביע את תקוותי, תקבל הכנסת על דעת כל הסיעות, או כמעט כל הסיעות, החלטה הדוחה ללא סייג את החלטת עצרת האו״ם המבישה, המחפירה והאומללה, ותגנה אותה, ותציין כי זכותו של עמנו לארצו איננה ניתנת לערעור.
ביום בו נציג האירגונים המרצחים יופיע מעל במת האו״ם עומדים יהודים בניו-יורק להפגיז ליל הבניין של האירגון הבין-לאומי. שמחנו לקרוא על החלטה כזו של אחינו בארצות-הברית; היא באה במידה של איחור. ראש הממשלה אולי יזכור כי היתה. הצעה להקדים לערוך הפגנה כזו בטרם נתקבלה ההחלטה האומללה. הלוואי והיתה. מתקיימת, כי זוהי חובתם של אחינו בכל רחבי תבל לצאת ולומר את דברם. מדובר בעצם קיומנו ועתידנו, וזוהי זכותנו לקרוא להם ללא כל הסתייגות. אלה לא ימי המאה ה-19; אלה הן שנות ה-70 של המאה ה-20. מבחוץ מודיע שר על התפתחות מסוימת אצלנו ומתערב בעניינים פנימיים שלנו במידה חמורה. המדובר בעצם זכותנו לארץ, שמישהו מנסה לשלול אותה. זכותנו איפוא לקרוא היום לאחינו לא רק בניו-יורק אלא ברחבי ארצות-הברית, ולא רק בארצות-הברית אלא בכל מושבותיהם של היהודים: ביום ההוא בו נציגם של הארגונים העוינים, המכריזים בפרהסיה כי שאיפתם היא להחריב את מדינת היהודים, צאו כולכם בכל מושבותיכם להפגנות. שאו את דגל האו״ם עטוף שחורים, כי יום קדרות הוא לארגון הבין-לאומי, והשמיעו דברכם. ארץ-ישראל שייכת לעם היהודי. אמנם כי כן, מעל במת הכנסת עלינו להודיע כי ארץ-ישראל איננה שייכת רק ליהודים החיים בה, אלא לכל היהודים באשר הם שם. זוהי המערכה המתנהלת היום גם בארגון האו״ם; זוהי המערכה המתנהלת בין פאן-ערב וארגוני המרצחים, מצד אחד, לבין העם היהודי ובני החורין בעלי הרצון הטוב, מצד שני. כך צריכים להפגין אחינו בכל אתר ואתר.
שלישית, ההסברה הלאומית שלנו צריכה לפעול על-פי החלטת הכנסת, לאמור: זכותו של העם היהודי לארץ ישראל איננה ניתנת לערעור. זהו העיקר שעליו נבנה את עתידנו. מאז נתקבלה אותה החלטה בארגון האו"ם אמר ראש-הממשלה מר רבין כי — על-פי ביטויו — ממשלות העולם נוטות למינכן חדשה. בשנות ה-30 — אמר — נכנעו לפאשיסם הנאצי, היום הן נוטות להיכנע לכסף, לנפט. הגדרה חמורה, רצינית, אפשר גם לקבל אותה. אבל אני קורא לראש הממשלה ולכל חברי הכנסת ללא הבדל סיעה, שיתבוננו היטב במושג של ״מינכן״: ראשית, איומים של רודן דמים, אם לא ייכנעו לרצונו, לפתוח במלחמה ולסכן את שלום העולם. אנו שומעים איומים כאלה כל יום. הם לא יכולים להרתיע אותנו, אין שום סיבה לפיק ברכיים. אינני מקבל את הדעה שנתקבלה לאחרונה וגם פורסמה, כאילו בעקבות מלחמת יום-הכיפורים צבאנו איננו עוד כוח מרתיע בפני מלחמה, אלא יהיה כוח מכריע לאחר שתפרוץ. לא היה ולא נברא. דווקה מה שקרה במלחמת יום-הכיפורים מוכיח שצה״ל יכול להיות כוח מרתיע מפני מלחמות. אויבינו לא העזו לפתוח בהתקפה כל עוד לא למדו עד הרגע האחרון שצבאנו אינני מגוייס ואיננו עומד במקומות שבהם הוא צריך ויכול היה לעמוד. או-אז הם התקיפו. אבל אילו צה״ל היה מצוייד כהלכה, דרוך, עומד על המשמר במקומות הנכונים — הוא יכול היה להרתיע את אויבינו מפני התקפה או תוקפנות מחודשת.
גורם שני של מינכן — מהו? לחץ של ידידים: תיכנעו, תקבלו את התביעה של רודנות דמים; אתם, חלילה, תסכנו את שלום העולם אם לא תיכנעו. והתוצאה היתה: נכנעו ושלום העולם נהרס. יש לנו היום הרבה יותר כוח ואמצעים להשפיע נגד לחץ אומלל כזה של ידידים מכפי שעמדו לרשותם של מאסאריק ובנש, אם נפעיל את העם היהודי, במיוחד את יהדות ארצות-הברית המצפה לאות. היא רוצה להגן על מדינה זו בכל לבה ובכל נפשה. כל מי שבא מארצות-הברית יודע זאת ואומר זאת.
אם אנו נפעיל את העם היהודי כולו, את ידידינו, יש לנו סיכוי לדחות את הלחץ הזה לכניעה שאיננה מוליכה אלא למלחמה בתנאים הנוראים ביותר, ולא רק למדינה שנכנעה אלא גם לאחרים.
וגורם שלישי — זוהי כניעה מבית. כל ההיסטוריונים מעידים שהיה הבדל בין מאי לספטמבר 1938. במאי — אומה קטנה ואמיצה היתה מוכנה להגן על עצמה נגד רודנות דמים ותוקפנות וגרמה למבוכה גדולה בבירת הרודנות. אבל בין אותם חודשים, בין האביב והסתיו, הופעל לחץ, ובאה הכניעה, ובעקבותיה כל האסונות לעם הקטן הזה, לכל אירופה, לעם היהודי ולכל העולם החפשי.
זהו הגורם שעליו יש לנו השפעה ישירה, הוא כולו בידינו. לא צריך להשמיע הצהרות כניעה.
בעת ביקורו של קיסינג׳ר קראתי בעיתון ״ניו-יורק טיימס״ את הדברים הבאים: ״משקיפים דיפלומאטיים הביעו דעתם, כי ההתקדמות יכולה לכלול: 1. נסיגה נוספת של ישראל בסיני; 2. הפרדה ישראלית- ירדנית על-ידי נסיגה התחלתית (initial witndrawal) של כוחות ישראל לאורך הגדה המערבית של נהר ירדן; 3. נסיגה ישראלית מכפרים בסביבת קונייטרה ברמת-הגולן, שתהיה קשורה בהבטחה סורית להתחיל בשיקומה של קונייטרה״.
זהו מקור שאנו נוכחנו לדעת מנסיוננו כי מדי פעם הוא יודע מה הוא סח. נסיגה עד הדרום, נסיגה עד הצפון, נסיגה עד המזרח; אין שלום, אין חוזה שלום, רק קירוב צבאות האויב אל לבה של האומה, אל בתינו שלנו. אם זה עומד על סדר-היום — אדוני ראש הממשלה וחבריה, יריבים נכבדים וכל בית ישראל ללא הבדל סיעה — זו הדרך המוליכה למינכן.
כאשר בכל יום שני וחמישי מודיעים על נכונות לנטוש אפילו את יהודה ושומרון — אפילו את יהודה ושומרון, לב לבו של העם היהודי מקדם ולעולמים — ולקרב את צבאות ערב ותותחיהם וטיליהם ממש אל סף בתינו, זו הדרך הסלולה לכניעה מינכנית. אם מוותרים על הכלל הגדול המקובל אצל כל העמים ובכל התקופות, שאחרי מלחמות בא שלום, שלום מתבטא בחוזה שלום, ובאין חוזה שלום אין שום שינוי במצב שנוצר עם הפסקת-האש, אם במקום חוזי שלום מדברים על הסדרי-ביניים, ובעצם המלה שלום נמחקת מהמלון הלאומי ומדובר בנסיגות בלי שלום — זו הדרך למינכן.
