הישיבה השש-עשרה של הכנסת הרביעית, יום שני, כ"ז כסלו תש"ך 28 דצמבר 1959 – חוק המעבר (תיקון) תש"ך – 1959

דברי הכנסת
מאת:
מנחם בגין
פורסם בתאריך:
כ"ז כסלו התש"כ, 28 בדצמבר 1959
מתוך:
כרך XXVIII
נושאים:
ממשל - אופוזיציה, דמוקרטיה, יחסי רשות מבצעת-רשות מחוקקת, כנסת, ממשלה, פרלמנטריזם. אישים - דוד בן-גוריון. משפט - הצעות חוק
בגין דן בהצעת החוק על פיו שר שמי מסיעתו מצביע נגד חוק שהוצע שנתמך על ידי הממשלה יחשב שהתפטר, אף על פי שלא הגיש את התפטרותו. בגין טוען כי בחוק זה יש בעיה הן מהבחינה המשפטית והן מבחינה פרלמנטרית, שכן חבר כנסת מטעם סיעה מסוימת שרוצה לגרום לפיטורי שר מסיעתו, יכול בקלות לגרום לכך, ולפטר את השר בעצמו, על ידי מעשיו.
ציטוטים נבחרים מהמאמר חיפוש חדש

 

מנחם בגין (תנועת החירות):

החוק הזה, אדוני היושב-ראש, הורתו - בחשדנות, לידתו — באי-אמון, מהותו — הפיכת היוצרות, משמעותו — הורדת קרן הכנסת.

לו רק הסימנים הראשונים היו ניתנים בו, לא היה לנו, לאופוזיציה, ענין להתערב בדיון על קבלתו או דחייתו. אם חברי הממשלה רוצים לומר בפני עם ועדה שביניהם הבטחה אינה מספיקה, התחייבות אין די בה — זו זכותם; אם חברי הממשלה רוצים להודיע לכל אזרחי המדינה, כי הם חושדים איש ברעהו, אינם מאמינים איש לרעהו — ענינם הוא.

אבל הסימנים האחרונים הניתנים בחוק הזה אינם נוגעים לממשלה אלא לכנסת. הייתי יכול לומר: יותר משהם נוגעים לממשלה, הם חלים על הכנסת. משום כך הענין העומד לדיון הוא מענינה גם של האופוזיציה ולא רק של הקואליציה.

אני מציע לכל חברי הכנסת, ללא הבדל סיעה, להתבונן קודם כל בבחינה המשפטית, אקרא את המלים הראשונות של המשפט השני המופיע בהצעת החוק: ״הצבעת חבר הממשלה או חברי סיעתו נגד הצעת הממשלה בכנסת״ וגו׳. המושגים ״חבר הממשלה״ ו״סיעה״ מופיעים בחוק.

אמנם, הסיעה מעיקרה מופיעה בתקנון של הכנסת, אבל כאשר הנשיא מתחיל לדון בהרכב הממשלה, הרי הוא מזמין, על-פי החוק, נציגי סיעות בכנסת. זאת אומרת, שגם בחוק מופיע המושג הזה של סיעה בכנסת. לעומת זאת, לא הופיע עדיין בשום חוק מושג ״סיעת שר״. זהו חידוש גמור. אם אינני טועה, אמר פעם הנואם הנכבד אשר קדם לי, שראש הממשלה מהווה סיעה בפני עצמה בממשלה. אמנם החוק לא הכיר בהודעה הזאת, אבל היא ניתנת להגדרה משפטית מובהקת: לא סיעת ראש הממשלה, אלא סיעה: ראש הממשלה. לעומת זאת, עדיין לא הופיע בשום חוק המושג של — סיעת שר. אינני מתכוון לבחינה התיאורטית, האסתטית או הפונטית. אמנם, אינני בטוח אם סיעת אחדות העבודה—פועלי ציון תהיה מאושרת מאד אם שמה הנרדף יהיה, על-פי החוק, סיעת שר התחבורה. אך השאלה ממשית מאד, ואני אביא דווקא את הצד הממשי שבה.

מה זאת אומרת ״חברי סיעת חבר הממשלה״? כל חברי הסיעה? חלק מחברי הסיעה? כל אחד מחברי הסיעה? אני רואה חיוך על שפתותיו של שר המשפטים, חיוך מלבב מאד. ודאי הוא רוצה להזכיר לי כי על-פי חוק הפרשנות, מספר רבים חופף מספר יחיד, ולהיפך. לכן, ברגע זה אני יכול להניח שהמושג המשפטי הזה — חברי הסיעה של השר — פירושו כל חבר סיעה, עליה נמנה שר מסויים. על-פי החוק יצא שאם חבר סיעת מפ״ם יחליט להימנע מהצבעה בקשר לאיזו הצעת ממשלה, והוא יימנע ממנה, הרי באותו רגע מתפטרים שר הבריאות ושר הפיתוח. אינני מגזים. אני חוזר ואומר: לא טעיתי, הם מתפטרים. אמנם לא הגישו שום התפטרות, אבל פה כתוב שדין הצבעה כזאת של חבר אחד של סיעת מפ״ם, כדין התפטרותו של השר. הפעם מספר יחיד חופף מספר רבים. שני השרים יתפטרו. אך זהו מושג משפטי משונה מאד. ישנם, בעולם המשפטים, פיטורין, כאשר הממונה על מאן דהוא מחליט לפטר אותו. ישנו מושג של התפטרות, כאשר הכפוף למאן דהוא מגיש לפניו התפטרותו. ישנה לפעמים התפטרות כאשר הממונה על מאן דהוא דורש ממנו להתפטר, והלה, בדלית ברירה, מגיש התפטרותו. האם מישהו מכם שמע פעם על התפטרות שלא הוגשה? אלא, כאשר אחד מחברי סיעה מסויימת נהג כפי שנהג, הצביע נגד הצעת ממשלה, או נמנע מהצבעה, התוצאה של הצבעה כזאת היא, שהשר של סיעתו, או השרים של סיעתו, יתפטרו מבלי להגיש התפטרותם. אבל עדיין אין זה סוף פסוק. בעצם, אפשר היה לומר בסוגריים, כי בניגוד לדרישה הקודמת שהיתה במשא-ומתן הקואליציוני, לפיה ראש הממשלה יוכל לפטר שר אם סיעתו הצביעה נגד הצעת הממשלה, אנחנו קובעים פה הסדר חוקי, לפיו כל חבר הכנסת, אם סיעתו משתתפת בממשלה, יכול לפטר כל שר. פשוטו כמשמעו, כך כתוב בחוק.

(קריאה: כל שר של מפלגתו.)

ודאי, של מפלגתו. כלום חשבת שהחוק יתן לך סמכות לפטר את שרי מפא״י?

לפי החוק הזה, חבר-הכנסת בר-רב-האי, אם חבר מסויים של מפלגה, המשתתף בממשלה, יחליט להימנע מהצבעה על הצעת ממשלה, תוצאת הצבעתו, על-פי החוק, היא שכל חברי הממשלה הנמנים על סיעתו, יתפטרו.

דוד בר-רב-האי (מפא״י):

אם הם יקבלו זאת בצורה טרגית כל-כך.

מנחם בגין (תנועת החירות):

אני ברגע זה מקבל זאת בצורה קומית ולא בצורה טרגית. אני רוצה להוכיח שהחוק הזה, בהיותו אבסורד בתוכנו, הוא אבסורד גם בניסוחו. אינני יודע מי ניסח את הצעת החוק הזאת, אך, אם נכונה השערתי, יכולני לומר שהאיש אשר ניסח אותה, הוא אחד המנסחים המצויינים בישראל. הוא לא יכול היה להביא נוסח הגיוני, כי התוכן — אבסורד.

יסלח נא לי חבר-הכנסת בר-רב-האי, אך אני רוצה להמשיך ברעיוני, וללכת בדרך שהתוויתי לפניכם. יוצא איפוא, שלמעשה חבר הכנסת של סיעה מסויימת יכול לפטר את השרים או השר הנמנים על סיעתו. הוא מפטר אותם, כי ברגע שהוא נמנע מהצבעה, יתפטר השר. אמנם, לא הגיש התפטרותו, לא אמר אף מלה אחת; בעצם הוא רוגז על חברו, וטוען: מה עשיתי לך, מה עוללת לי? אבל הוא מתפטר. כך כתוב בחוק.

שר-התחבורה י. בן-אהרן:

כתוב: שר וסיעתו.

מנחם בגין (תנועת החירות):

כתוב: או חברי סיעתו. בהצעת החוק, שאני מחזיק בידי, כך כתוב. אבל, שר התחבורה הנכבד, אני מניח שהענין איננו טרגי כל-כך, לא כל-כך מהר אחד מחברי סיעתו יגרום להתפטרותך, אך מבחינה משפטית אין שום הבדל גם אם כתוב —שר וסיעתו.

מה פירוש הדבר? אני מבקש לדעת, האם כל הסיעה, או חלק ממנה, או כל אחד מחברי הסיעה יכולים לגרום להתפטרות? זאת צריך לומר לנו. כל עוד לא נאמר לנו מה הכוונה, הרי ש״סיעתו״ חופפת כל חברי הסיעה.

שר-המשפטים פ. רוזן:

הוצע תיקון.

מנחם בגין (תנועת החירות):

בטיוטה, שאני מחזיק בידי, לא הוצע שום תיקון, ואני שוב מדגיש שמבחינה משפטית אין שום הבדל. אם כתוב ״סיעתו״, משמע חברי סיעתו, זולת אם ייאמר לנו כאן, שהכוונה להצבעה פה אחד של כל חברי הסיעה. אדרבא, נשמע הודעה מוסמכת האומרת שכך הדבר.

אני רוצה להזכיר, שאותה ההתפטרות האוטומטית של השר, כתוצאה מהצבעה מסויימת של אחד מחברי הסיעה אשר עליה הוא נמנה, איננה סוף פסוק. המצב חמור יותר. לו לפחות היינו שמים נקודה אחרי המשפט הבא: דין הצבעת חבר הסיעה, כדין התפטרות השר הנמנה עליה. אבל לא כן. ישנו הפרש של זמן בלתי-מוגדר ובלתי-מוגבל. אמנם, השר התפטר, פשוטו כמשמעו. אבל התפטרותו עדיין לא נכנסה לתוקפה. היא נכנסת לתוקפה, אם וכאשר ראש הממשלה מוצא לנחוץ להודיע על ההתפטרות שלא הוגשה לפני הכנסת.

ישראל שלמה רוזנברג (המפלגה הדתית-לאומית):

גם היום זה כך.

מנחם בגין (תנועת החירות):

יסלח נא לי חבר-הכנסת רוזנברג, היום עדיין שום שר עוד לא התפוטר על-ידי או בגלל אחד מחברי סיעתו. אדוני סגן שר הפנים, עד היום צריך היה שר להגיש את התפטרותו ואחר-כך היה ראש הממשלה מודיע עליה בכנסת. אנחנו מדברים על מקרה אחר, והוא: שר לא פתח את פיו, לא הגיש שום התפטרות; חבר אחד מחברי סיעתו גרם לכך שדין הצבעתו, או הימנעותו מהצבעה, כדין התפטרותו; אבל עדיין ההתפטרות אינה נכנסת לתוקפה. עתה נוצר מצב כזה: השר התפטר, הוא נמצא in statu demissionis . אלא שלא ברור כמה זמן יהיה תלוי בין שמים וארץ. זה תלוי בראש הממשלה.

ובכן, אם רוחו תהיה טובה עליו, יש להניח, יקרא לו ויאמר: ידידי, או: ידידי היקר ואיש ריבי, הפעם הסיעה שלך חטאה, אבל אני סולח ולא אודיע בכנסת שההתפטרות נכנסה לתוקפה; אבל אם פעם שניה יקרה כדבר הזה, היזהר!

ייתכן, גם זה אפשרי, שלמחרת היום יבוא ראש הממשלה ויודיע שההתפטרות הזאת נכנסה לתוקפה. ייתכן שלא יודיע שום דבר במשך חדשים רבים. בכל זאת אנו נרצה לדעת מה מצבו של אותו שר, גם מבחינה משפטית וקודם כל מבחינה מוסרית. הוא שר שהתפטר, אבל לא הגיש את התפטרותו; הוא שר שהתפטר, אבל התפטרותו לא נכנסה לתוקפה. מה זה — פסק-דין שהושעה?

עכשיו אבקש להתבונן בבחינה הפארלאמנטרית. במשטר פארלאמנטרי כלל מקובל הוא, ולא אחדש דבר אם אחזור עליו, אך לפעמים צריך להזכיר גם טרואיזמים: הפארלאמנט מפקח על הממשלה. משום כך כתוב באותו סעיף של חוק המעבר, שהממשלה מוסרת דין-וחשבון על פעולותיה לכנסת. אנחנו גם דרשנו שמלים אלו, ״והכנסת מפקחת על הממשלה ופעולותיה״ יוכנסו בחוק הכנסת. הרוב לא קיבל את הצעתנו, אבל איש לא יכחיש שהפארלאמנט מפקח על הממשלה.

איך התהפכו היוצרות על-ידי חוק זה? יוצא שהממשלה מפקחת על הכנסת ולא הכנסת על הממשלה. אם יאמרו לי שיש הבדל בין מציאות לבין הלכה, אסכים, בוודאי, במשטר הפארלאמנטרי יש רוב בבית-הנבחרים, הממשלה הנהנית מאמונו של אותו רוב היא בדרך כלל הנהגתו הפוליטית; אם הממשלה מקבלת החלטה, בדרך כלל היא מניחה שהרוב יתמוך בה, והנחה זו לגיטימית לחלוטין. זוהי המציאות. זו המציאות באנגליה ובכל מדינה שקיים שם משטר פארלאמנטרי. אבל היכן נמצא משטר פארלאמנטרי שהחוק אומר שם במפורש: החליטה הממשלה — כזה ראה וקדש בפארלאמנט. אם הממשלה החליטה, אין עוד שכנוע, אין עוד שינוי, אין עוד אפשרות של הצבעה אחרת ; למעשה, אין עוד טעם לדיון — כזה ראה וקדש.

הרי זו הפיכת יוצרות מוחלטת לגבי היחסים בין הרשות המחוקקת לבין הרשות המבצעת. הנה, כדי שלא תהיה שום אי-הבנה, רוצה אני לומר: זאת הפעם אני מסכים לחלוטין עם הודעתו של ראש הממשלה. לאמור, דרושה ממשלה, דרושה אופוזיציה; אי-אפשר להיות גם בממשלה וגם באופוזיציה. אם סיעה המשתתפת בממשלה מחליטה לפעול נגד מדיניותה, היא חייבת לעזוב את הממשלה. כל זה נכון, ודווקא אנשי האופוזיציה מעוניינים בסידורים פארלאמנטריים מובהקים כאלה.

אבל מה לשאלה זו ולחוק המונח לפנינו? הרי החוק הזה משגה כל סדרי עולם במשטר פארלאמנטרי.

ייתכן שהיינו יכולים לומר: טוב לנו עם זאת. בפארלאמנט, הרוב, שהוא יכול לקבל את ההחלטות ולהטיל על הרשות המבצעת את הגשמתן, דווקא הוא צריך להיות מעונין שבעיני העם יהא הפארלאמנט פארלאמנט, כלומר גוף שאפשר שם לשנות, לשכנע, לקיים דיון חפשי. הרוב מעונין בזאת, אני באמת מעולם לא הבינותי את הביטוי הזה, שמעל במת הכנסת ״מדברים אל הרחוב״. אני חושב שמעל במת הכנסת— אם נמחוק את המלה ״רחוב״ ונאמר ״עם״ — מדברים כמובן אל העם, מדברים אל דעת-הקהל. אחד התפקידים של בית-הנבחרים — להשפיע על דעת-הקהל. אבל אם ייאמר בחוק שזהו תפקידו היחידי של הפארלאמנט, לאמור, רק לדבר אל העם, מעל לראשיהם של כל חברי הכנסת, לפנות אל ציבור הבוחרים ארבע שנים תמימות, ללא כל אפשרות של שכנוע, של שינוי, של דיון חפשי בתוך הכנסת — זה חמור מאד דווקא בשבילכם, רבותי, היושבים על הספסלים של הרוב התומך בממשלה.

אבל גם אנחנו איננו רוצים בזאת, משום שיש להעלות את קרן הכנסת בעיני העם ולא להורידה. יש לומר לעם שיש טעם בדיון בכנסת. ודאי, הרוב מחליט, המיעוט מקבל את הכרעתו. הרי לשם כך אנחנו מתכנסים, כדי לשכנע איש את רעהו. לא הצלחנו — נקבל את הכרעת הרוב. אבל בחוק הזה נאמר, שאין שום סיכוי להצלחה; דבר אל הקיר, כי על הקיר כתוב, כלפי כל הסיעות המשתתפות בממשלה: מנא מנא; אם מישהו מכם, על אף החלטת הממשלה, יעז להצביע נגד או אפילו להימנע, אזי דעו לכם: דין ההצבעה הזאת באופן אוטומאטי כדין התפטרות. אחר כך יש השעיה, ראש הממשלה יכול להודיע ויכול לא להודיע על היכנס התפטרות זו לתוקפה.

כלום אנו מעונינים בכך? כלום מעונינים אנו ביצירת רושם כזה בעיני העם? אנחנו, חמישים חברי הכנסת, אם אינני טועה, יושבים בבית הזה עשר שנים. מחולקים היינו, כמובן, בדעותינו על רוב הבעיות; היו גם מקרים שהיתה לנו דעה אחידה, כשהעם עמד בפני סכנה. ואם כי אודה ולא אכחיש שברוב המקרים המיעוט לא שיכנע — היו מקרים שאמנם שיכנע, ביחוד בוועדות. כאן אפילו אין יוצא מן הכלל ביחס לוועדות, חבר-הכנסת רוזנברג; נכון או לא?

ישראל שלמה רוזנברג (המפלגה הדתית-לאומית):

לא כתוב.

מנחם בגין (תנועת החירות):

אם לא כתוב, משמע שזה חופף את הוועדות.

ישראל שלמה רוזנברג (המפלגה הדתית-לאומית):

לא.

מנחם בגין (תנועת החירות):

אהיה מאושר מאד, חבר-הכנסת רוזנברג, אם הפירוש שלך יתקבל, אבל אינני בטוח בזאת. אינני בטוח.

(קריאה: ראש הממשלה יחליט.)

נכון,

על-פי מה. שקראתי על המשא-ומתן הקואליציוני, הכוונה היתה שהאיסור חל גם על הדיון בוועדות.

יצחק רפאל (המפלגה הדתית-לאומית):

לשכנע אפשר.

מנחם בגין (תנועת החירות):

לשכנע אפשר.

אני חושב שיהיה זה מעשה רע מאד מבחינת הכנסת, ואני חוזר ואומר: לו הייתם מגיעים להסכם, לו היה זה ענין של נוהג — כל זה פתוח. ההבדל, עולם ומלואו בו, הוא, שמביאים חוק האומר שאין טעם לדיון, אין אפשרות לשכנע; האכסקוטיבה אמרה את דברה — בית-המחוקקים חייב לקבל אותו.

אני מציע לחברי הכנסת, ללא הבדל סיעה, לשקול את שתי הבחינות גם יחד — את המשפטית ואת הפארלאמנטרית, ולהסיק מסקנה; אולי עשיתם מעשה נחפז תוך כדי חשדנות, תוך כדי חוסר אמון, תוך כדי נסיין להכנעה, תוך כדי נכונות לכניעה. אולי תחזרו ותשקלו את הדבר מבחינת מעמדו של בית-הנבחרים בישראל.

שמעתי בהזדמנות מסויימת הגדרה מענינת מאד על רקע הצעת החוק הזאת. אחד מחברי הכנסת, הנמנה על הסיעות הקואליציוניות, הקשה לשאול: מה אני יכול לעשות בקשר עם הצעה זו המונחת לפני? אני יכול להתנגד לה (עדיין הצעת החוק אפילו לא הובאה לכנסת), או עלי לקבל אותה כמות שהיא? אמר לו מי שאמר לו: לדבר נגדה אתה יכול כאוות נפשך; להצביע נגדה — אינך יכול. וזו באמת יכולה להיות התוצאה, כי אין החוק אוסר התנגדות. החוק אוסר הצבעה נגד או הימנעות מן ההצבעה. והרי הדברים ידועים — אנו יושבים איש עם רעהו זמן כה רב — שבכל זאת יהיה רצון להביע התנגדות כלפי הצעה מסויימת של הממשלה. להימנע — אסור; להצביע נגד — אסור; אך לדבר — כאוות נפשך.

יונה כסה (מפא״י):

החופש מתבטא בכך, שמותר לעזוב את הממשלה.

מנחם בגין (תנועת החירות):

זה ברור לי. אינני חולק על כך, אולם נדמה לי כי לא הקשבת היטב-לדברי. גם אני אמרתי, כי סיעה המתנגדת למדיניותה של הממשלה צריכה קודם כל לעזבה ורק אחר- כך להתנגד. זה מוסכם, אך אני מדבר על הצעת החוק. והצעת החוק אומרת, שאם אחד מחברי סיעת ״למפנה״ בתוך סיעת המפלגה הדתית-לאומית ירצה להביא לידי פיטוריו של שר הפנים, הוא יימנע מן ההצבעה, וכך יימצא שר הפנים מפוטר. זה אומר החוק.

יצחק רפאל (המפלגה הדתית-לאומית):

שניהם יתפטרו.

מנחם בגין (תנועת החירות):

אמת, שניהם יצטרכו להתפטר, אך כוונתו של אותו אדם היתה לשר הפנים.

ובכן, מה יכול להיות המצב שייווצר אחרי קבלת החוק?— ודאי שכל המתנגדים יסתערו על הפתח ששם ניתן להם להתנגד, והם ירבו לדבר נגד הצעת הממשלה בתוקף, בתקיפות ובתוקפנות, אך כאשר תגיע שעת ההכרעה, יזכירו להם השרים, אף יפנו אליהם: רחמו עלינו והרימו ידיכם. אני

שואל: זה טוב?

שר-התחבורה י. בן-אהרן:

זה משעשע.

מנחם בגין (תנועת החירות):

זה לא היה משעשע כל-כך. כך כבר היה. זה היה טרגי למדי. אני שואל: האם זה טוב — אחד בפה ואחד בלב ? האין זה פתח לדמוראליזציה ציבורית?

אין אני יכול לפנות לסיעות מפ״ם ואחדות העבודה בקריאה, שיתנגדו להצעת חוק זו. מעיקרו הדיון היה עמהן, וגם על רקע היחסים בממשלה הקודמת עמהן הובא חוק זה. הן התחייבו, והסכם צריך לקיים. אינני יכול, מבחינת המוסר הציבורי, לקרוא לחברי סיעות אלו מעל הבמה הזאת: אם כי התחייבתם — אל תתמכו בהצעה זו. זה גם לא היה עוזר. אך זכאי אני לפנות לכל חברי הכנסת, גם לחברי הכנסת מסיעת מפא״י. הייתי יכול להביא אפילו ad absurdum הצעה זאת ולומר, שאם חברי מפא״י מבין תנועת המושבים היו חוזרים בכנסת הרביעית על החלטתם, לפיה נהגו בכנסת השלישית, כשבמקרים רבים נמנעו מהצבעה, הרי היו מביאים לידי התפטרותה של כל הממשלה הזאת.

הייתי איפוא מציע לכולכם לשוב ולשקול את העניו. זהו חוק אבסורדלי. הנוסח שלו אבסורדלי. קבלתו תוריד את קרן הכנסת בעיני העם. מבחינה מדינית — אין בו כל צורך ואינני מבין את החפזון. מדוע אינני רואה צורך בו מבחינה מדינית? — סיעות מפ״ם ואחדות העבודה החליטו להצטרף לממשלה, ביודעו כי היא מבצעת, ותוסיף לבצע מדיניות מסויימת הנוגדת, לפי הכרזותיהם, את מצפונם. ואם חבר- הכנסת הנכבד חזן יכול היה לומר שבענין עיסקת הנשק הנודעת הוא יודע מלכתחילה, ורשאי להניח מראש, שלא יהיה רוב למען ביטולה — הרי צדק, כי סיעה מחוץ לממשלה תמכה באותה עיסקה. לא כן בענין הממשל הצבאי. על-פי מה שאירע בכנסת ועל יסוד הודעתנו אנו, אפשר לעשות את החשבון. יחד עם סיעות מפ״ם ואחדות העבודה יש רוב למען ביטול הממשל הצבאי. אף-על-פי-כן הם התחייבו לא להצביע נגד עמדת הרוב בממשלה, אלא לכל היותר להימנע. ואם יימנעו — לא יהיה רוב. על כן אני אומר, שהם הסכימו לבצע מדיניות הנוגדת את מצפונם.

מבחינת ההרכב הממשלתי — גם זה אינו דרוש ואינו דחוף, כי אם בכנסת השלישית נהגו סיעות מפ״ם ואחדות העבודה כאשר נהגו, ואי-אפשר היה להקים ממשלה חדשה, הרי בכנסת הרביעית, אילו היו נוהגות כפי שנהגו, ניתן למחרת היום להקים ממשלה חדשה הנשענת על רוב. הוא הדין אם סיעה אחרת היתה גורמת למשבר. הדבר אינו דרוש איפוא מבחינה מדינית; ואין הוא דרוש מבחינת ההרכב הממשלתי והאפשרות של משברים.

אין סיבה להיחפז. יש זמן לשקול, משום כך אני קורא לכל הסיעות בכנסת לשוב ולשקול את הענין. זה חוק חמור. אינני רוצה להשתמש בביטויים חריפים, ולכן לא אומר, מה לפי הכרתנו עלול חוק זה לשמש בשביל אומה בת-חורין ובשביל בית-נבחרים חופשי. באופן פורמלי נציע להחזיר את הצעת החוק לממשלה. אם בכל זאת תרצה הממשלה לשקול ולהחליט בעצמה, כי יש לקחת לעת-עתה את החוק בחזרה כדי לחזור ולדון בו — תבוא עליה הברכה. אך חושבני, שהאופוזיציה ממלאת תפקיד ממלכתי ולאומי מובהק, אם היא מכריזה שיש לנהל נגד חוק זה מערכה פארלאמנטרית, מתוך תקווה, שאולי תביא היא לידי שיקול מחודש, הדרוש בטרם הרוב — מי ברצון, מי מתוך אי-רצון, מי בלב שלם ומי בלב שבור — ירים את ידו למען קבלתו.