הישיבה השש מאות ושש עשרה של הכנסת השניה יום שלישי׳ א׳ תמוז תשט״ו, 21 יוני 1955 – חוק השיפוט הצבאי, תשט״ו – 1955 המשך הדיון

אבקש את כל חברי-הכנסת, במטותא מהם, לשים פדות בין מה שסיפרתי, וביחוד בין התגובה על מה שסיפרתי, ובין מה שאני עומד לומר. כי הענין שבו אנחנו דנים הוא רציני כמוות.

הנכונות להקרבה עצמית שהיא אמם-יולדתם של כל מעשי גבורה של אדם חפשי — עמה אנחנו נעמוד, ובלעדיה ניפול. ועלינו לתת שבח והודיה להשגחה העליונה על שהנוער שלנו גילה בדור ההשמדה והתקומה נכונות הקרבה עצמית שמסופקני אם אפשר למצוא דומה לה וודאי שאי- אפשר למצוא למעלה  ימנה. ואני מאמין באמונה שלמה, שאותה נכונות ההקרבה, שהיתה אופיינית לחיילי האומה האלמונים, חיה עמוק-עמוק בלבם של כל חיילי צבאנו, מבטחנו, בבת עיננו, נושא תקוותנו, מקור גאוותנו. כל חייל עברי חייב להיות מוכן בעמדו מול אויב או בהישלחו לק- ראתו, לתת את נפשו.

אולם רוצה אני, שחייל עברי לא ימות מכדור יהודי מתוך טעות עובדתית, מתוך שפיטה נמהרת, או מחמת אווירה מיוחדת הקיימת בתנאים מסויימיט. לכן אני חייב קודם כל לדחות את גירסה ב' על סעיפה האחרון. באותו סעיף נאמר, שעל אף ביצוע פסק-דין המוות/ יוגש ערעור. ערעור בזה הוא בבחינת לעג לרש, שקודם כל יורידוהו שחת ואחר כך יהרהרו ויערערו על המתתו. ערעור מה אינו מתקבל על הדעת. ודאי, יש משפט חוזר׳ יש החזרת כבוד, אבל זה אינו ערעור. מהותו של הערעור היא בכך, שניתנת האפשרות במידת האפשר להחזיר את המצב לקדמותו. ואם החייל איננו עוד בחיים, מה אפשר להחזיר לקדמותו מלבד הכבוד? וכך אין זה ערעור אלא ריהאביליטאציה.

אני חייב לדחות גם את אחד הנימוקים שהושמעו בוו- עדה בקשר עם הצורך או האפשרות לבצע מיד פסק-דין מוות אם הוצא על-ידי בית-דין שדה. הנימוק היה: אנחנו מוסרים בידי המפקדים שלנו את חייהם של מאות, אלפים ולפעמים רבבות חיילים; האם לא נסמוך על שלושה קצינים בצבא ישראל בקשר עם חייו של אחד הנאשם בבגידה ? נימוק זה, אם כי הוא עושה רושם של נימוק רציני, רצינותו אינה רבה. ודאי, כל מפקד בצבא עלול לטעות, וטעותו עלולה להביא לידי קרבנות רבים מאד ומכאיבים ביותר. אבל יש הבדל בין טעות של מפקד העומר יחד עם חייליו נגד האויב, הולך לקראת האויב וחייליו נופלים מכדורי האויב, לבין טעות שכתוצאה ממנה נהרג חייל מכדור שלנו אחרי שהואשם כבוגד והורד לקבר כבוגד, ורק לאחר מעשה, כשכבר אי-אפשר להחזירו לחיים, יערערו ויהרהרו ואולי יגיעו לידי מסקנה שהוא לא היה אשם.

לכן אנחנו מציעים, מר שפירא ואני, שיהיה ערעור על פסק-דין מוות של בית-דין שדה. אפשר לנקוט בכל אמצעי הזהירות שכתוצאה מהם לא יוכל לברוח חייל הנאשם בבגידה ולא יכול לגרום שום נזק. אנחנו היינו בעד זה, שישתמשו באמצעי זהירות חריפים, ואני אומר בגלוי — אפילו כאלה שאינה מקובלים בתנאים רגילים. כי ודאי שחייל כזה מהווה סכנה. אבל אין להוציאו להורג, פן יתברר אחר כך שהוא היה חף מפשע. צריך לתת קודם לכן אפשרות לבדוק את הענין בערעור משפטי. אמנם גם בית-הדין הגבוה עלול לטעות, כולנו עלולים לטעות, אבל הן יהיה ערעור ואחריו בדיקה נוספת בבית-הדין העליון ואם גם הרשות המאשרת תגיע לידי מסקנה, שהחייל ראוי לקבל פסק-דין מוות — יבוצע פסק-הדין, אך לא לפני כן.

אני פונה אל כל חברי הבית, בלי הבדל השתייכות מפלגתית, בקריאה לתמוך בגירסה שלפיה יהיה ערעור על פסק-דין של בית-דין שדה המטיל עונש מוות.