הישיבה השש-מאות-ועשרים של הכנסת השלישית יום שני, כ' אדר ב' תשי"ט 30 מארס 1959 חוק התקציב לשנת 1959/60 תשי"ט 1959 המשך דיון
גברתי היושבת-ראש.
בדיון הזה המוקדש, על-פי הנוהג, להבהרתן של כמה בעיות מדיניות ממשיות, כפי שהועלו לאחרונה על הפרק, יש לשאול שאלה מוקדמת: עם מי הוויכוח. לכאורה, עלינו להתווכח עם הגברת שרת החוץ הממונה, במסגרת האחריות המשותפת של הממשלה, על קביעת יחסי ישראל עם העמים אולם היום אין הענין נראה פשוט כל כך. לפני שבועיים, גברתי היושבת-ראש, נתבשרנו על קיומה של איזו אחריות עליונה. ראש הממשלה דהיום הכריז כי הוא נושא באחריות עליונה לענינים הבאים במדינת ישראל: א) בטחון; ב) עניני חוץ; ג) איכלוס הארץ; ד) בנין הארץ; ה) עליה; ו) קליטת העליה. יש לתמוה שהוא לא הודיע על האחריות העליונה שלו לקביעת שכר הלימוד של הסטודנטים באוניברסיטה.
הנושא הזה, עם מי הוויכוח, אמנם קשור, כפי שאנו רואים, במישרין בדיון דהיום. אולם מעיקרו הוא מדיני-חוקתי. משום כך לא אקדיש לו אלא משפטים מוסגרים ספורים.
היכן, חברי הכנסת הנכבדים, קיים מושג של אחריות עליונה של יחיד? התשובה לשאלה זו היא: א) במלוכה ללא חוקה וללא בית-נבחרים, הקרויה בלעז מונרכיה אבסולוטית; ב) במשטרים הקרויים בלעז התקופתי טוטליטאריים; ג) בדיקטטורות שאין להכניסן תחת גג המונחים האלה. לעומת זאת מעולם לא היה קיים מושג של אחריות עליונה של אדם אחד במדינה שהיא רפובליקה והיא דמוקראטיה פארלאמנטרית.
למען הדיוק עלי להוסיף שיש אחריות, במידת-מה מיוחדת, של אדם אחד, גם בדמוקראטיה, בתנאי שלא תהא בעלת משטר פארלאמנטרי אלא בעלת משטר הקרוי נשיאותי. אינני סובר שנשיא ארצות-הברית יטען שהוא נושא באחריות עליונה למדיניות-החוץ של אמריקה, משום שעל-פי החוקה הנשיא מנהל את מדיניות-החוץ של ארצו יחד עם הסינט. אבל נכון הדבר שבמשטר נשיאותי, אדם הנושא את התואר נשיא. על שכמו מוטלת אחריות מיוחדת. אבל הוא נבחר על-ידי העם במישרין, במלים אחרות, הוא נבחר על-ידי רוב מוחלט של העם.
קריאה מספסלי מפא״י: אתה נגד בחירות אזוריות.
ואילו ברפובליקה דמוקראטית-פארלאמנטרית, הממשלה היא בבחינת ועד פועל של בית-הנבחרים. האחריות העליונה היא על בית-הנבחרים. האחריות לביצוע חלה על הממשלה כולה, ובמיוחד כאשר המדובר הוא בראש ממשלה, שהוא, תכניתו ומפלגתו לא נתמכו אלא על-ידי שליש של האומה ואילו שני שלישים, מסיבות שונות, הצביעו נגדם. ההודעה שנבחר השליש נושא באחריות עליונה לכל עניני האומה - אני סובר שהודעה זו היא חסרת תקדים ולמעלה מזה, או למטה מזה, היא חסרת טעם.
אולם אם אי-אפשר לקבוע במדוייק מיהו השר הנושא באחריות ישירה לענינים כגון איכלוס הארץ, בנין הארץ, עליה קליטה — אפשר לקבוע מי במישרין נושא באחריות לעניני חוץ. ואם ראש הממשלה דהיום, שבתוקף תפקידו ועל-פי החוק והנוהג בכל דמוקראטיה פארלאמנטרית אינן אלא בבחינת ״פרימוס אינטר פארס״, טוען שהוא הנושא באחריות עליונה לעניני חוץ — משמע, גברתי שרת החוץ, ותסלח נא לי על כך, שאין הגברת נושאת אלא באחריות-משנה לענינים אלה, ומשום כך — בבקשי פעם נוספת את סליחתה — לא אתווכח היום לא עם דבריה, לא עם פעולותיה, אלא אציג שאלות מספר למי שמתיימר — מתוך התנשאות רברבנית — לשאת כאחריות העליונה.
הייתי רוצה לשאול אותו, אם היה יסוד כלשהו להכרזתו ביום 28 לחודש אפריל 1958 בזו הלשון: ״יש עוד קריית אוניברסיטה אחת בהר הצופים, והיא לא תישאר ריקה עוד זמן רב״. ובאמרו כי לפי סעיף 8 של הסכם שביתת-הנשק התחייבה ירדן להחזיר למוסדות ההומאניטריים והרוחניים בהר הצופים את האפשרות לעבודה רגילה, הוא הדגיש: ״אם הם (והכוונה כנראה לאו״ם) לא יעשו זאת — אנו נעשה זאת״. משנשאל ״בעל האחריות העליונה" לעניני חוץ כעבור זמן: הואיל והממלכה הקרויה ״ירדן״ לא קיימה את סעיף 8 של הסכם שביתת הנשק, ואתה הבטחת שאם מישהו אחר לא יעשה את הדבר, אנו בעצמנו נעשה אותו, מה תהיה התוצאה של ההכרזה? — השיב, שהוא מחכה לבואו של המזכיר הכללי של האומות המאוחדות וידבר עמו. אחרי השיחה אתו — נראה מה נעשה, אבל לעת-עתה איננו יכול ואיננו רוצה לומר מה יעשה. בינתיים היה כאן מר האמרשילד והתנהלו שיחות עמו.
אף היום שמענו שישראל מוסיפה לעמוד על סעיף 8, או על ביצועו של הסכם שביתת הנשק. אבל הרי מאז ההכרזה ההיא, שנתקבלה כפי שקראתי בעתונות בתשואות על-ידי הקהל, חלפה כמעט שנה. האם באמת ראש הממשלה, בייחוד כזה המתיימר לאחריות עליונה, יכול לזרוק בציבור הכרזות שאין אחריהן ולא כלום? הנה נדמו התשואות, ומה הלאה?
איננו סוברים שזכותנו על הר הצופים, על הכותל המערבי או על העיר העתיקה, או על כל שעל ושעל של ארץ אבותינו נובעת מהסעיף השמיני ה״כביר״ של הסכם רודוס; זכותנו על ארץ אבותינו ועל כל שעל שלה לא החלה לפני עשר שנים ולא נקבעה בהסכם שביתת-הנשק. אבל הממשלה טוענת שהיא עומדת על ביצועו של סעיף זה. שמענו שמר האמרשילד — ועוד לא קיבלנו הודעה רשמית — הודיע שהוא מטפל בהקמת ״מנין יהודים״ ליד הכותל המערבי. ובכל זאת היינו רוצים לדעת, לאחר השמעת הכרזה כזו — האם היתה. לה משמעות כל-שהיא, או שהיתה ריקה מכל תוכן?
הפניות למועצת הבטחון: במשך תקופת זמן קצרה פנתה הממשלה פעמיים למועצת הבטחון בתלונות על תוקפנות הדמים של האויב הצפוני. לא הושג דבר מהתלונות האלו. מועצת הבטחון לא קיבלה אפילו החלטת גינוי אחת נגד התוקפן, שגם ערכה כמובן הוא מוגבל. אני סובר שפניות אלו היו בבחינת משגה. עלינו להיגמל מהרגלי המחשבה של תקופת העבדות כאשר סברו רבים כי המוסדות הבינלאומיים הם בבחינת בית-משפט. מועצת הבטחון איננה בית-משפט; לאו דווקא הצודק זוכה בפנייה; לאו דווקא מי שיש בידו נימוק טוב יותר או מי שמפיו יוצא נאום יפה יותר — משיג את מטרתו שם. החברים הקבועים והמתחלפים של מועצת הבטחון מייצגים אינטרסים, והם קובעים על-פי הערכתם את אלה. יש בזה מידה של קלות-דעת אם ישראל, — שהתנסתה בכך כי גונתה לא פעם אחת בלבד על מעשי תגובה שמקורם בתוקפנות האויב, ואילו התוקפן לא גונה אפילו פעם אחת — ממהרת ליזום כינוס מועצת הבטחון.
משום כך, אני רוצה דווקא לשבח את הממשלה על הימנעותה, בקשר עם הסכסוך החדש על המעבר בתעלת סואץ, ממהירות ליזום ישיבה בענין זה של מועצת הבטחון. דיון כזה צריך להכין מלכתחילה, צריך לדעת בבירור מי יעמוד מאחורינו ומי יתייצב נגדנו. אם אין ידיעה ברורה, מוטב לא לפנות. דיון המסתיים בתוצאה שלילית או ללא תוצאה, משיג לפי הערכתנו את ההיפך מן המבוקש.
אשר לסכסוך החדש על המעבר בתעלת סואץ, הייתי רוצה קודם כל לומר — וצר לי שהדברים לא נאמרו היום בשם הממשלה -- כי זכותה של ישראל למעבר בנתיב המים הבינלאומי הקרוי תעלת סואץ — היא מוחלטת. זכות זו חלה לא רק על מטענים הנשלחים באניות הנושאות דגל זר מישראל למזרח או לדרום הרחוק. או על מטענים הנשלחים ממדינות הים אל ישראל; היא חלה באותה מידה על אניות הנושאות דגל ישראל. זכות זו נובעת מאמנת קושטא מיום 29 באוקטובר 1888, שהיא, על אף מעשה ההפקעה של נאצר, עדיין משמשת האמנה הבינלאומית המחייבת לגבי אותו נתיב מים בינלאומי. וסעיף 10 של אמנת קושטא אומר: ״התעלה תהיה תמיד חפשית ופתוחה, בימי מלחמה כבימי שלום, לבל אניית סוחר או מלחמה ללא הבדל דגל״.
השאלה היא, כיצד להבטיח זכות זו? ובקשר עם הסכסוך האחרון עלי להדגיש את החומרה המיוחדת שבו. מצרים החלה את התנכלותה למעברה החפשי של ישראל בתעלת סואץ ממניעת מעברן של אניות הנושאות דגל עברי; היא עברה לשלב נוסף ועצרה מטענים הבאים ממדינות הים אל ישראל עתה בא השלב השלישי — היא מורידה ומחרימה ומפקיעה ושודדת מטענים שנשלחו מישראל למזרח הרחוק.
ועל הסכסוך הזה, מבחינת הפעולות של ישראל, חל, לדעתי, היקש עם מה שאירע עם האניה האומללה, על צוותה האמיץ, ששמה ״בת-גלים״. לאחר ש״בת-גלים״ נ שלחה לתעלת סואץ, נעצרה ונשדדה, שאלנו את הממשלה אם היא יכלה לשער שאחרי המהלך הראשון שלה, לשלוח את האניה, יבוא המהלך הנגדי של מצרים, לא לתת לה מעבר? ואם כן, איזה צעד שלישי היא הכינה? ולא היתה תשובה. הספינה ״בת- גלים״ נשארה בנמל תאופיק, ואם זכרוני אינו מטעני, שימשה אחת הספינות שחסמו את תעלת סואץ בימי המיבצע הקרוי מיבצע סואץ של אנגליה וצרפת ומיבצע קדש שלנו.
אנחנו סוברים, ואמרנו זאת, שאם הממשלה עושה צעד כזה יודעת, או חייבת לדעת, את הצעד הנגדי של האויב, ואיננה מחשבת את הצעד השלישי — מוטב שלא תעשה את הצעד הראשון. כל-כך למה? — משום שבינתיים נוצר תקדים, לא להלכה אלא למעשה, שאניה או מטען אינם עוברים. ואם העולם מתבונן ומחריש, התקדים הזה עלול להתנקם בנו.
אנחנו שלחנו מטענים באניות נושאות דגל זר למזרח הרחוק. כמה מטענים נשדדו על-ידי מצרים. עתה איש אינו יודע מה יהיה עם מטענים אחרים. יש אומרים כי אין זה אלא משחק, ייתכן שמטענים אחרים יוחרמו. השאלה היא: האם הממשלה חישבה מה תעשה במקרה שמצרים תוסיף להחרים מטענים?
אינני דורש תשובה בפומבי. אני מוכן להודות כי התשובה בענין זה הפומבי אינו יפה לה. אולם אני שואל: האם ישנו חישוב? כי אם איננו, ישנן האפשרויות הבאות. תהיה פנייה למועצת הבטחון ובגלל חישוב האינטרסים על-ידי חבריה היא תסתיים ללא תוצאה; תהיה פנייה למועצת הבטחון שחבריה ידונו לכף חובה את אלה המבצעים שוד ימי ולכף זכות אותנו, וההחלטה הזאת, או לפחות ההצהרות האלה, לא ישפיעו על נאצר, כמו שלא השפיעה עליו ההחלטה המפורשת של מועצת הבטחון מספטמבר 1951; תהיה פעולה דיפלומטית ענפה שלנו, בקרב אומות העולם — במידה מסויימת זה בוודאי ענינן, אבל קודם כל זה עניננו אנו — והפעולה הדיפלומטית הזאת לא תשיג את מטרתה.
השאלה החוזרת היא: האם לאור כל האפשרויות האלה, שאינן מדומות, חישבה הממשלה את הצעד השלישי? ואני אבקש לתת תשובה, כבר אמרתי: לאו דווקא בפומבי, לשאלה זו.
אשר לפעולה הדיפלומטית המתנהלת בימים אלה, אני משער שהממשלה עושה כמיטב יכולתה. אולם נדמה לי שבקשר עם אמנת קושטא יש אפשרות של פנייה מיוחדת לאותן המדינות אשר חתמו עליה, ושהן מקיימות יחסים דיפלומטיים עם ישראל, והן: צרפת, בריטניה המדינות שירשו את הממלכה האוסטרו-הונגרית, איטליה, רוסיה תורכיה והולאנד. כפי שאמרתי, המסמך ההוא אמנת קושטא, משמש עדיין מסמך בינלאומי קובע לגבי התעלה, ופנייה זו יש לה משקל מדיני-משפטי מסויים, שאין להפריז בו.
הרצל ברגר (מפא"י):
זה לא מושג שהשתמר מימי העבדות, זה לא אותו דבר? — אבל בקמעונות.
מנחם בגין (תנועת החירות):
אין לי שום התנגדות שתציג לי שאלה, אבל למה תתרגז? לא הבינותי מה שאלת. אני חושב שמדינה חייבת לנהל פעולה דיפלומטית. אני סובר כי ההנחה שוועדות חקירה בריטיות, או אחרות, הן בבחינת בתי-משפט — היא הנחה הבאה מימי העבדות ובה אשמה הסוכנות היהודית, שיורשתה הרוחנית היא הממשלה של היום.
יגאל אלון (אחדות העבודה - פועלי ציון):
מה זה נוגע למועצת הבטחון?
מנחם בגין (תנועת החירות):
זה אינו נוגע. חבר-הכנסת ברגר קישר זאת.
יזהר הררי (המפלגה הפרוגרסיבית):
מועצת הבטחון היא ירושת הסוכנות.
מנחם בגין (תנועת החירות) :
אין שום סיבה, חבר-הכנסת ברגר, להתרגז. אתה שאלת, אני השיבותי — תן לי להמשיך בדברי.
בוודאי, בינתיים חלו תמורות רבות. מדינה שלא חתמה על אמנת קושטא בשנת 1888, היא המדינה הימית אדירת- הכוח ביותר, אני מתכוון לארצות-הברית. אני סובר שפנייה כזו, באיגרת דיפלומטית פומבית, יש לה היום ערך מסויים בעולם הבינלאומי. אני חוזר ואומר: אין להפריז בערכה, אבל מדינות גדולות יותר משתמשות בנשק דיפלומטי מובהק זה. הדיפלומטיה בימים שלנו אינה דווקא חשאית, יש גם דיפלומטיה פומבית. על-ידי איגרת דיפלומטית כזו, הנמסרת לפרסום, אפשר גם להשפיע על דעת-הקהל בכל המדינות הימיות.
אולם, לאחר כל אלה אני חוזר לשאלה העיקרית: מה תעשה הממשלה אם מצרים תוסיף, גם בשלב השלישי, להתנכל לזכות המעבר החפשי של ישראל בנתיב המים הבינלאומי ששמו תעלת סואץ?
אני עובר ליחסים עם מדינת רומניה. גברתי היושבת-ראש, לעולם אין אנו יכולים לדעת מתי תתיר מדינה בעלת משטר קומוניסטי ליהודים היושבים בה. לצאת לישראל. הענין הזה הוא מן הסבוכים ביותר ומקורו ביחסים ההיסטוריים בין הקומוניזם ובין הציונות. בין שתי מלחמות-העולם שלל הקומוניזם לחלוטין את העליה ציונה. הוא היה מעונין, ש-6 מיליון היהודים, שחיו במה שאפשר לכנות תחום הסבל, יישארו בו וממנו יפנו אליו. אין זה נכון שהקומוניזם מתנגד לציונות משום שהוא ראה בה מכשיר ביד האימפריאליזם. להיפך. משום שהקומוניזם התנגד לציונות, הוא קרא לה מכשיר בידי האימפריאליזם.
אבל בינתיים חלו תמורות. משישה מיליון היהודים לא נותרה אלא שארית פליטה, והיא איננה שרויה עוד במדינות אנטי-קומוניסטיות אלא במדינות אשר קיבלו עליהן, או הוטל עליהן, המשטר הקומוניסטי. בארצות האלה האנטישמיות היא אחד החזיונות העמוקים ביותר, ואויבי המשטר מנצלים אותה נגדו. הם קוראים למשטר הקומוניסטי בשם המבהיל ״יהודי״. אני בעצמי, בהיותי ברוסיה בשנות הארבעים הראשונות, שמעתי מפי חניכי המהפכה אימרה מבדחת כביכול, בזו הלשון: מה זה קומוניזם? — המצאה יהודית, ביצוע גרוזיני וסבל רוסי. ייתכן שבינתיים הם המירו את הביצוע הגרוזיני בביצוע אוקראיני.
אולם קמה שם בעיה, איך בכל זאת לשחרר את הארצות ההן מן השימוש באנטישמיות נגד המשטר הקיים בהן? — לכן מדי פעם בפעם, במשך עשר השנים האחרונות, התירו ארצות בעלות משטר קומוניסטי עליית יהודים לישראל.
יש להם חישובים אחרים, ואנחנו איננו יכולים אלא לנחש אותם. לדעת אותם איננו יכולים משום שההחלטות מתקבלות לפתע, כפי שלפתע הן עלולות להתבטל. אבל אם מדינה בעלת משטר כזה מתירה יציאת יהודים לישראל, אני רוצה לשאול: למה צריך להודיע בפומבי שיהודים אלה בהמוניהם מגורשים ממנה? מי שמתיימר לשאת באחריות העליונה לעניני החוץ, לעניני העליה ולעניני קליטתה, אמר ביום 28 לינואר 1959: ״אם נקלוט יהדות שמספרה נאמד ברבע מיליון עד 300,000 נפש, יש תקווה מבוססת שעל יסוד תנאים דומים ייפתחו שעריו של המרכז היהודי הגדול בעולם הישן״. ״יש תקווה מבוססת״, המשיך הנואם בפני תחנת השידור הממשלתית, לא הממלכתית — והדברים נרשמו על-ידי כל אויבינו; הם רושמים כל מלה ומלה היוצאת מתחנה זו, כפי שאנחנו רושמים את הדברים היוצאים מתחנות השידור שלהם — "שעל יסוד תנאים דומים שלפיהם דוחפים יהודים לעלות״...
אני חייב להפסיק את המשפט, הייתי בין אלה אשר במו אזניהם שמעו את הדברים, המלה לא היתה ״דוחפים״. ברגע זה הנני נמנע מלחזור על המלה אשר הושמעה — ״ייפתחו גם שעריו של המרכז היהודי גם בעולם הישן".
זו איננה ציטטה מעתון ערב, שאיננו ״מעריב״. זו אפילו איננה ציטטה מעתון אשר שמו ״הארץ״׳ ואשר לאחרונה התגייס למטרה אחת — להפיל את הממשלה ואת מפא״י. זוהי ציטטה מעתון מוסמך מאד. אני חושב שלחבר-הכנסת ברגר יש קירבה מסויימת לעתון הזה, אבל אל נא יתרגז על כך, אם אומר שזה פורסם בעתון ששמו ״דבר״.
הרצל ברגר (מפא"י):
נעים לי מאד.
מנחם בגין (תנועת החירות):
אני חייב לומר שמאד לא נעים לצטט את הדברים האלה. גם לך, חבר-הכנסת ברגר, לא נעים. ואם אתה רוצה שאני אוכיח לך את זה בו במקום, אביא לך עוד דברים מפי עתון "דבר".
עתון "דבר" כתב ב-20 במארס 1959: ״מסתבר, כי היה פרסום מופרז בדיבור ובכתב. שותפים להאשמה זו גם דוברים רשמיים שלנו״. מי הם הדוברים הרשמיים האלה? את האחד כבר הזכרתי. ואני שואל, וחוזר ושואל: למה צריך היה להכריז בפני עם ועולם דברים אלה? הלא היתה להם תוצאה? גם אלמלא היתה להם תוצאה, הרי היו חסרי כל אחריות ציבורית ולאומית. אבל לדאבוני, היתה להם תוצאה אסונית.
״טיימס״ מלונדון מסר ב-26 בפברואר את הגירסה, שלא פורסמה בישראל, על הודעתה של ממשלת רומניה בקשר עם דבריהם של נואמים רשמיים מסויימים, עליהם התאונן עתון ״דבר״. תחת הכותרת ״הרומנים מאשימים את מר בן- גוריון", מודיע ״טיימס״ כי בהודעת הממשלה הרומנית נרמז כי היא תפסיק או לפחות תגביל את יציאת היהודים לישראל. ההודעה מאשימה את מר בן-גוריון, ראש ממשלת ישראל, במישרין, במה שממשלת רומניה קוראת שיטות תעמולה לא-ישרות ומלוכלכות בהן משתמשת ישראל. ״נאמר שם, כלומר בישראל, כי כ-300,000 יהודים רוצים לצאת מרומניה, והנה מודיעה ממשלת רומניה שאין בכלל מספר כזה של יהודים בארצה אלא 146,262. אמנם מעירה הממשלה הרומנית: אנחנו נוסיף מסיבות הומאניטריות להרשות ליהודים להתאחד עם משפחותיהם בישראל, אולם מעתה נעשה הכל כדי להשפיע עליהם לבל יצאו. ניתן להם רשות, רק אם יעמדו על כך.
ממשלה רומנית קומוניסטית — אין שום פגיעה בה אם אני אומר זאת, זוהי המציאות, — יש לה אמצעים, אם היא רוצה ״לעשות את הכל״ כדי להשפיע על אזרחי המדינה לבל ייצאו. והיא עשתה. אינני יודע אם הכל, אבל עשתה. העליה הופסקה, והפסקת העליה היא תוצאה ישירה של ההכרזות הבלתי-אחראיות שנמסרו בישראל.
היתה הכרזה נוספת. מנהל משרד הבטחון הודיע לפתע שבקרוב יהיה מספר מסויים של מיליונים יהודים בארץ ואז יהיה לנו צבא — אינני רוצה לומר איזה צבא יהיה לנו לפי דבריו. הוא עשה חישוב משונה מאד, שכוח הגיוס של ישראל הוא 25%. אני תושב שמנהל משרד הבטחון טעה. אין כוח גיוס כזה בשום אומה ולא ייתכן גם אצלנו. כוח הגיוס המקובל כפי שהכל יודעים הוא 10%. ישנם עמים היכולים לגייס 12% - 15%.. אנחנו בתקופה מסויימת גייסנו קצת יותר, אין צורך לומר כמה אנחנו מסוגלים לגייס. אבל לא 25%. הוא לפתע עשה את החישוב, עם כל המשתמע ממנו, וכאן אני רוצה לומר, כי ראש הממשלה הטעה פעמיים את הבית הזה. פעם אחת, באמרו כי החישוב של מר פרס נמסר באסיפה סגורה. איך אפשר לדבר כך בכנסת? איך אפשר לומר על אסיפה, אשר עליה הודיעו במודעות באותיות של קידוש לבנה, מטעם מינהל ההסברה, אליה הוזמנו כל בני העם בירושלים, עליה נמסר מיד באותו ערב דין-וחשבון מפורט ברדיו — כי הרי ״קול ישראל״ מוסר דינים-וחשבונות מפורטים על נאומיהם של חברי מפא״י — איך אפשר לומר בבית-נבחרים שהיתה זו אסיפה סגורה ?
ועוד פעם הטעה ראש הממשלה את הכנסת, כאשר אמר שהיתר. הודעה אחת של ראש הממשלה על עניני העליה מרומניה, לאמור, הודעתו בפני ועידת העתונאים הבינלאומית. נכון, בוועידת העתונאים, שנתקיימה שבועות מספר לאחר שהוא דיבר על 250,000 ו-300,000 הנדחפים וכדומה, בא ראש הממשלה לידי מסקנה, שמוטב לדבר על סיבות הומאניטריות לאיחוד משפחות. הוא ניסה לתקן את הנזק שהוא גרם — לשווא, לצערנו הרב. ואני רוצה לשאול את כל חברי הכנסת, ללא הבדל סיעה: מי שמתיימר באחריות עליונה לעניני חוץ ולעניני עליה, כלום אינו חייב לשאת באחריות רגילה לדבריו הוא, למעשיו הוא?
בפארלאמנט הבריטי קיים נוהג, שאם חבר ממשלה נכשל, לפי דעת האופוזיציה בתפקידו — כל האופוזיציה מלווה אותו בקריאה מקהלתית: התפטר! אין לנו נוהג כזה. אינני מציע להנהיגו. בוודאי לא נציג שום דרישה למישהו להתפטר. מתקרב היום. יבוא היום. העם יסיק את המסקנות. אבל אני שואל דבר אחד פשוט: לפחות להודות במשגה — יש חובה? לפחות לומר: נכון, אנחנו טעינו שגעה כפי שכתב ״דבר״. לא כן אצלנו. כשמציגים את השאלות האלו, אחד טוען שהוא דיבר באסיפה סגורה הפתוחה לכל הקהל; השני אומר — או הראשון — שהוא לא מסר אלא הודעה אחת, בעוד אשר הודעתו כתובה שחור על גבי לבן והעם כולו והעולם כולו שמעו אותה, והיא הביאה לידי גלי הגלים של התגובות בבירות שונות, עד שבאה הודעתה של ממשלת רומניה. ואין אחריות. האם ״אחריות עליונה״ פירושה חוסר אחריות?
אף אם הודעתי כי לא אתווכח עם שרת החוץ, לדאבוני, משום שאינה נושאת באחריות הממשית לעניני החוץ בישראל — אני חייב להעלות ענין אחד, הנוגע לה באופן אישי; והוא ענין בעל משמעות ממלכתית רבה. שרת החוץ יצאה לפני זמן מה לארצות-הברית בשליחות שאנו כולנו ייחלנו להצלחתה. ואם שרת החוץ רשמה הצלחה ממנה, תבוא עליה ברכה. מטרתה היתה, לעורר את יהדות אמריקה למען התנדבות, כדי שתבוא לעזרת ישראל בקליטת העליה. בינתיים, הממונה עליה והמתחרה בה — לא במשרד החוץ, במשרד הבטחון — הרבה לעשות כדי לקלקל את המטרה שלמענה קמה שליחותה של שרת החוץ. אוסיף ואומר: כולנו מייחלים ומתפללים, שההפסקה תהיה זמנית. ואם מותר גם לאיש אופוזיציה, שיש לו השקפת-עולם אחרת לגמרי, לפנות מעל במת הכנסת לממשלת רומניה, אעשה זאת. נפנה אליה בקריאה, לבל תאמלל אלפי אנשים שחיסלו את הכל מאחוריהם, אנשים שאין להם היום לא קורת-גג, לא אמצעי מחיה, ותרשה להם לצאת למדינה המוכנה לקבל אותם באהבה. אך הדבר איננו בידנו.
אני חוזר לשליחותה של שרת החוץ. כששרת החוץ נמצאת בארצות-הברית, יש בכך, לפי הערכתי, פגם חמור מאד, אם היא מופיעה באסיפה (אני מקווה שאיש לא יטען כי היתה סגורה), בה היושב-ראש שלה מוסר את ההכרזה הבאה : ״הוקמה פדרציה שתהא משענת רצינית למפא״י, במאבקה במדינה ובהסתדרות הציונית״. קשה להבין לשם מה זקוקה מפא״י לפדרציה באמריקה. הרי היא שלטת. אמנם היא שליש, אך כמעט הכל בידיה. האם מצבה דחוק כל-כך, שהיא כבר זקוקה לפדרציה באמריקה? אבל זו שאלה שלא לי לתת תשובה עליה. כנראה יש איזו חששות בקרב המפלגה השלטת ביחס לדעת-הקהל, אם היא מושיטה ידה אל מעבר לים.
אולם באותה אסיפה הופיעה גם שרת החוץ, ודיברה "על קשייה של מפא״י בהסתדרות העובדים ובהסתדרות הציונית, בשכל המפלגות עומדות נגדה, בגלל מאבקה על עניני המדינה, ונגד פניות מפלגתיות". האם זה נאה, שאדם הממלא את התפקיד הרם של שר-חוץ ומשום כך הוא, בתוקף תפקידו מייצג, בהיותו בחוץ-לארץ, את כל אזרחי המדינה ללא הבדל השקפה — האם זה גאה, האם זה ממלכתי, שאדם הנושא בתפקיד כזה יפעל למען מפלגה אחת?
ולא עוד, אלא שרת החוץ, בשאתה את התפקיד ואת התואר הזה, ובהיותה בחוץ-לארץ, מדברת סרה במפלגות אחרות. אומרת שלהן פניות מפלגתיות, ויש מפלגה אחת ויחידה שהיא עומדת על עניני המדינה, ולכן היא מבקשת את עזרתה של הפדרציה החדשה באמריקה, שהוקמה למען מפא״י, לעזור למפלגה הזאת, הפאטריוטית היחידה, העומדת על עניני המדינה מול כל המפלגות, ״במאבקה הצודק״. אני חושב, גברתי שרת-החוץ, שפגעת פגיעה קשה במעמדך. אני מצטער על כך, ומבקש הסבר מה קרה, למה הופיעה שרת החוץ באסיפה מפלגתית כזאת? למה פגעה במפלגות אחרות, אשר גם אותן היא מייצגת בהיותה בחוץ-לארץ. חבר-הכנסת ברגר — גם הדברים האלה לא נלקחו מעתון ערב שאיננו ה״מעריב״; אף לא מעתון אנטי-מפא"יי. ציטטתי את ה"דבר".
לפני סיום דברי, הריני רוצה, דווקא בעקבותיה של דוברת הממשלה, לברך את חושבי קפריסין, היוונים והתורכים, אשר בעוד זמן קצר יזכו לאחר היותם תקופה ממושכת תחת שלטון נכרי, לנהל בעצמם את עניני הרפובליקה העצמאית שלהם.
אבל יחד עם הברכה הכללית הכנה הזאת, המלווה הבעת תקוה כי עם שכנתנו הימית הקרובה ביותר יהיו לנו יחסי ידידות-אמת אני רוצה למסור כבוד ללוחמי החופש של קפריסין, למחתרת הקפריסאית, אשר כתוצאה ישירה של מלחמתה שוחרר העם הקפריסאי כולו מן השלטון הנכרי.
אני רוצה למסור כבוד לחללים של המחתרת הזאת לעולי הגרדום שלה ולכל לוחמיה. כולנו יודעים, כי מסירת כבוד זו תהיה קרובה מאד ללבו של כל העם היווני, כי כך מתייחס כל העם היווני, על מלכו, על ממשלתו, על נבחריו, על בניו, למחתרת הקפריסאית המשחררת".
גברתי היושבת-ראש. מן הסיבות שמניתי אותן וגם מטעמים שלא העליתי אותם בדיון הזה, אני סובר שאנו נצביע נגד אישור התקציב של משרד החוץ.