הישיבה השמונים ושלש של הכנסת הראשונה-דיון על סקירת ראש הממשלה
עלי להתחיל בברכת "שהחיינו". הנה עליתי על הבמה, וראש־הממשלה עדיין מוסיף לשבת באולם. (א. קפלן: האם זו הזמנה שייצא?) אני רק מברך "שהחיינו".
כבוד היושב ראש! בתקופת המושב הראשון של האספה המכוננת עשתה הממשלה, ככל ממשלה אשר לשרותה כסף ומנגנון היודע כיצד להוציא את הכסף, כמה דברים חיוביים. אינני רוצה לפרט אותם, לא רק משום שאינני בממשלה, אלא משום שמספרם מועט, ועל כן כל איש בישראל יודע אותם בלאו הכי, אנחנו היושבים בצד שכנגד איננו רוצים לשלול מאת הממשלה את כל אשר יש לרשום לזכותה.
אולם לחובתה של הממשלה ייאמר, כי בשאלות־היסוד של חיינו הממלכתיים הלכה מכשלון לכשלון והוליכה את האומה מדחי לדחי.
הממשלה החלה את פעולתה בהתנקשות בתפקיד העיקרי והראשי שהוטל על ידי העם הבוחר בציון על האספה המכוננת. כאזרחי המדינה נקראנו וכמועמדים הלכנו לבחור ולהיבחר, לא לבית־נבחרים רגיל, שתפקידו לחוקק חוקים על תפיסת נכסים; נקראנו לבחור והלכנו להיבחר כדי לתת לעם ולמדינה חוק עליון, אשר לו יהיו כפופים כל מוסדות המדינה ואישיה והרשות המחוקקת בתוכם. במקום זה, לא בלבד שהממשלה לא הגישה בכל תקופת המושב הצעת חוקת יסוד, אלא טירפדה בכוונה תחילה ובאופן שיטתי כל נסיון לדון בהצעת קונסטיטוציה. נאמר לנו, כי הכנסת – וזהו השם הנרדף שהומצא בכוונה לאסיפה המכוננת – היא "ריבונית". צר לי לומר, שהמונח היורידי הזה לא נלקח מידיעת חוק. הוא נשאל מאי ידיעת חוק. הוא הומצא על־ידי יוריסטים למחצה. אין פארלאמנט ריבוני; ישנן אומות ריבוניות, אם הן ריבוניות, והאומות הריבוניות מקימות, לאחר צאתן מעבדות לחירות, מוסד עליון שעליו מוטל התפקיד לתת חוק יסודי אשר לפיו ינהג גם בית־נבחרים רגיל.
זהו סדר הדברים בכל מדינה שקמה ממלחמת שחרור. לא כן אצלנו. הכנסת היא ריבונית כביכול והיא מחוקקת חוקים, והתפקיד העיקרי של האסיפה המכוננת הושם במקרר. ואל יהיה הדבר הזה קל בעיניכם. עלינו לשאול את יושבי הכסאות הירוקים, כמה זמן יש בדעתם לשבת עליהם. ייתכן שהם בעצמם אינם יודעים עדיין. ואולי ישיבו: אנחנו, הרוב הריבוני של הכנסת הריבונית, נחליט על כך. וזהו הענין. אין לכם רשות להחליט על כך אילו הייתם נוהגים לפי החוק היסודי של כל מדינה, אזי הייתם מקבלים על עצמכם את מילוי התפקידים שהבוחרים הטילו עליכם. הייתם נותנים בתקופת זמן מתקבלת על הדעת קונסטיטוציה לעם והיא היתה קובעת כמה זמן יישב בית הנבחרים אשר ייבחר, עם התפזרותה של האסיפה המכוננת לאחר קבלת הקונסטיטוציה. אבל אתם מנעתם ומוסיפים למנוע את מתן הקונסטיטוציה ואיש אינו יודע כמה זמן יש בדעתכם לשבת, אולי בניגוד לרצונו של העם.
הבאתם תכנית לארבע שנים. אם תצליח בידיכם – ולבי אומר תפילה שתצליח, משום שהדבר אינו נוגע לכם בלבד, אלא לעם כולו – אזי תגידו: הן הצלחנו, ואנחנו צריכים לשבת עוד ארבע שנים? אם התכנית לא תצליח, חם וחלילה, אזי תגידו: לא הצלחנו במשך ארבע השנים הראשונות, ננסה להצליח במשך ארבע השנים הבאות. ובשנת 1957 שוב תחזור אותה היסטוריה. ולכך אין לכם כל זכות.
אתם מתנקשים בחוק היסודי של המדינה. אתם שוללים מאת העם את הזכות העיקרית להחליט, כמה זמן יחליטו נציגיו על גורלו. על כן עליכם להסיק את המסקנה ההגיונית במושב הקרוב של האספה המכוננת – לאן פניכם מועדות : לממשלת אוזורפציה אנטיקונסטיטוציונית או לקונסטיטוציה ולממשלה חוקית בישראל. עליכם יהיה לתת את הדין ואת התשובה לשאלה הזאת. אנו נגיש לכם הצעת החלטה רשמית, שלפיה מתחייבת האספה המכוננת, בתקופת זמן מתקבלת על הדעת, כלומר: במשך המושב הקרוב, עד סוף השנה הבאה, לתת לעם קונסטיטוציה, לתת לעם חוק עליון, ולו יהיו כפופים כל בני ישראל החל מן הנשיא, ראש־הממשלה, וגמור בבית־הנבחרים. אם תדחו את ההחלטה הזאת, ואני יודע שיש לכם רוב ותדחו את החלטה הזאת, אזי עליכם ללכת אל העם ולקבל ממנו לפחות בדיעבד אישור לרוע מעשיכם. העם הוא שחייב לתת לכם את הרשיון להוסיף לשבת ללא כל הגבלה על הכסאות הירוקים ועל הכסאות החומים. אתם אינכם סוברנים, העם הוא סוברני ואתם משרתיו. ואסור לכם לגזול ממנו את זכותו העיקרית והיסודית. לכו אל העם ואמרו לו את האמת: "כך נוח לנו. פעם אחת הלכנו לבחירות, השגנו רוב, ונוח לנו. יש לנו, ליושבי הכסאות הירוקים, רוב של כסאות חומים. וכסאות מופלאים הם: לא רק רגלים להם, גם ידים להם. לכן טוב לנו, ולכן אישרו לנו, שאנו יכולים לשבת כל כמה שנרצה ולא ניתן קונסטיטוציה, לא נתפזר ולא נקבע עתים לבחירות בישראל".
ואם לא תוכלו לומר את האמת – אמרו להם לא אמת; אמרו להם, למשל, שמן השמים מעכבים. יש אצלנו חזית דתית המייצגת את השמים, והם מאשרים שמן השמים מעכבים. אמרו להם עוד דברים שונים. אמרו, שאין זה מקובל, שמדינה כל־כך צעירה תתחיל את עבודתה בעיבוד חוק יסודי. יש לנו דברים אחרים לסדר, והם דחופים מאד; אנו עדיין מיעוט קטן ויש זרם עצום של עליה. איך אנו יכולים לחייב את היהודים היושבים עדיין בחו"ל – והם יבואו במשך השנים הבאות לקונסטיטוציה "נוקשה"? אין לנו זכות לכך. אמרו להם זאת; אך אל תספרו שהיתה מדינה מעבר לים, שהתחילה במיליונים ספורים וציפתה להגירה של עשרות מיליונים, והיא התחילה את עבודתה דוקא במתן קונסטיטוציה גם לאותם עשרות מיליונים אשר בכוח כבר התדפקו על שעריה. אל תגידו להם עוד דבר: שאם אין אנו יכולים לחייב שום איש – לא נוכל לעולם לחוקק קונסטיטוציה, משום שאיננו יכולים לחייב את הדורות הבאים בקונסטיטוציה. את בנינו יכול רק שר־האוצר לחייב בחובות, אך בקונסטיטוציה אי־אפשר לחייב את הדורות הבאים. עשו כרצונכם. אמרו להם את האמת, או את ההיפך מן האמת. אבל, לכו אל העם. לכו להצבעה ישירה של כל אזרחי המדינה וקבלו מהם אישור בדיעבד לכך, שלא תתנו קונסיטיטוציה לעם. אם העם יחליט על כך – נקבל את הדין. אסור לשלול מאת העם את זכותו לחוק עליון. אולם אין לכפות עליו חוק עליון. אם העם ירצה בכם ללא הגבלת זמן – תשבו ללא הגבלת זמן. אבל המצב הקיים הוא בלתי־חוקי, הוא מתנקש בריבונות האומה וגם במה שאתם קוראים: ריבונותה של האסיפה המכוננת. זוהי בעיית החוק היסודי.
ועתה, לשטח הכלכלה. שמענו בשורות טובות ונחמות לרוב, אבל כולנו יודעים את המציאות: הבעיה הכלכלית של מדינתנו הקטנטונת בתוך ארצנו הקטנה משתקפת, גם אם אינה מצטמצמת, בבעיית התקציב וכיסויו, בבעיית הגרעין במאזן המסחרי ובביטויו ובבעיית הקליטה והבנין. התקציב שלנו איננו זה שכתוב בחוברת הקטנה הנקראת; תקציב מדינת־ישראל. היום כבר אושרו המספרים שהובאו לפניכם על ידי חברינו וביחוד על ידי ידידי ד"ר בדר. התקציב הוא למעלה ממאתים מיליון ל"י, הגרעון במאזן המסחרי הוא למעלה מחמישים מיליון ל"י. כיצד יש בדעתכם למלא את דרישות הכלכלה העברית משתי הבחינות גם יחד? על מה סמכתם? לפי השיגרה סמכתם ראשית כל ומעל לכל על התרומות, וטעיתם טעות מרה וגסה. טעיתם ואתם מוסיפים להטעות את העם. שמענו כולנו על סכום שייאסף באמריקה, בארצות־הברית, של מאה וחמישים מיליון דולאר, לפחות. השתא נאספו פחות ממאה מיליון דולאה והם אינם מיועדים למדינת־ישראל בלבד. חלק ניכר מהם נועד למטרות אחרות. ואני יכול לומר לכם – הדברים הם אכזריים מאד, אבל עלינו לדעת את האמת: אם שר־האוצר יש בדעתו לבנות את התקציב לשנת הכספים הבאה על האומדנה של התרומות של השתא, הרי יבנה ארמונות של זהב על חול של זהב. התרומות של השתא קטנות היו יותר מהתרומות של אשתקד, והתרומות של השנה הבאה יהיו קטנות מהתרומות של השתא, וקו ההתפתחות יהיה כל הזמן בירידה ולא בעליה. ישנן כמובן סיבות אובייקטיביות לדבר, שאינן תלויות באדם. כאשר היתה המלחמה, נזעקו היהודים ברחבי הגולה להציל את הארץ ואת העם, ובעקיפין גם את עצמם. היום אין מלחמה. ישנן גם סיבות סובייקטיביות. על אחת מהן הייתי רוצה להפנות במיוחד את תשומת־לבו של ראש־הממשלה. אני חרד, שעדיין לא הגיעה אליו הידיעה, אף על פי שהוא – כפי שלמדתי מן הקריאה על משפט בארי – הממונה הישיר על הש"י. אני חרד, שהידיעה עדיין לא הגיעה אליו. שליחים בחו"ל אמרו אשתקד ליהודים, שהמגבית הגדולה היא גם היחידה והאחרונה במינה למען ארץ־ישראל. כזאת עוד לא תהיה. והיהודים אומרים וחוזרים ואומרים: "אין לדרוש מאתנו יותר מאשר דרשו מאתנו. פעם אחת נקראנו למאמץ עליון, עשינוהו. השליחים בעצמם אמרו לנו – לא עוד תחזור הפרשה". וישנן סיבות סובייקטיביות אחרות. בשנה האחרונה באו הנה מאות ואלפים יהודים מרחבי הגולה, ראו מה שראו, שמעו מה ששמעו. חלק מהם מספר, חלק מהם שותק. סיפורם זועק, שתיקתם צועקת. והיינו למשל ולשנינה בעיני רבבות יהודים ברחבי הגולה, על הביורוקראטיה, על הפרוטקציה, על נישול, על ביטול כל יזמה יוצרת, על מונופוליזאציה; כן, היינו למשל ולשנינה. והסיפור הולך ומתפשט מאיש לרעהו; ואין הם יכולים – הסיפור והשתיקה גם יחד – להביא לידי העלאת התרומות.
על כן עשו את החשבון עד סופו. המדובר הוא בלמעלה מחצי מיליארד דולאר של תקציב רגיל ומינימאלי, ואין לכם לקוות עוד אפילו לאותן התרומות שקיבלתם השתא.
אחר־כך סמכתם על מקור שני – על זרם של הון יהודי פרטי. אמרתם בלבכם, ורציתם להאמין בכך, שההון הזה יבוא בכל התנאים.
אחד מחברי הכנסת, נואם מוכשר מאד, מצא חידוש לשוני והוסיף מספר רבים למלה אשר במהותה אינה סובלת מספר רבים. אני מתכוון למלה "מולדת". מפי אחד מחברי הכנסת שמענו על שתי "מולדות". שמענו שההון הפרטי היהודי יבוא בכל התנאים – משום ששם בוערת האדמה מתחת רגליו, וכאן הוא יכול להשיג איזה ריוח שהוא. צר לי לומר, שזו היא טעות. הייתי בחוץ־לארץ, ונוכחתי שההון היהודי לא יבוא בכל התנאים. אולי הוא רע, אולי הוא טוב, אנחנו קובעים עובדה – הוא לא יבוא בכל התנאים. למה? רבותי, אחינו בגולה מרגישים את עצמם כיום הזה יפה למדי. מלחמתנו נגד הבריטים, מלחמת המגן שהפכה בשלב מסויים ובמקומות מסויימים למלחמת שחרור נגד הפולשים הערבים, חיזקה את מעמדם של היהודים ברחבי הגולה. כל עוד היינו שחוטים, לא ריחמו עלינו הגויים; מן היום שבו החילונו להיות לוחמים – מכבדים אותנו הגויים. ואני חוזר: אחינו בגולה מרגישים את עצמם יפה למדי. מובן שזהו עיוורון. מחר עלולה להיות רעידת אדמה, אבל, כל אדם מאמין רק במה שהוא רוצה להאמין – וכי אתם לא האמנתם בתכנית מוריסון? האמנתם בהרבה דברים אשר נתבדו. כל אדם מאמין במה שהוא רוצה להאמין, וגם הם מאמינים במה שנוח להם לפי שעה להאמין.
ההון היהודי לא יבוא בכל התנאים. מדינת־ישראל, בדרך הפאראדוכס, חיזקה את מעמדם של יהודי הגולה, ונותנת להם אפשרות פסיכולוגית, ולפי שעה גם פיזית, לשהות עוד על רכושם בגולה. על כן, מה הפתרון? לאן אתם סוף־כל־סוף מובילים את המדינה הזאת? היש כיסוי ל-200 מיליון הלירות? מאין תקחו אותו, אם התרומות יוקטנו וההון לא יזרום?
ראש־הממשלה מסר לנו לשם נחמה קלה את המספר של 54 מיליון לירות, שהושקעו בעשרת החדשים האחרונים. צר לי לומר, שאין זה אלא אחד מהמספרים העגולים הבאים לחפות על האמת והמציאות. מה זה 54 מיליון ל"י, ממה הם מורכבים? יש בהם קודם־כל חלק גדול של יבוא ללא תשלום. ודאי שהוא הון. אבל זהו הון קונסומפטיבי, לחיי שעה, ולא הון פרודוקטיבי, לחיי דור. הוא מתערטל באוויר. חוץ מזה יש שם חלק מהקרנות הלאומיות, וזה לא הוגד לכם. ולמעשה, מההון הפרודוקטיבי של השקעה ממשית, לא הוכנסו לנו אלא מיליונים ספורים, אני חושש שלא יותר משני מיליון לירות.
מה היא איפוא ההתפתחות בעתיד, איר תבנו, איך תקלטו? על כך עליכם לתת לא רק תשובה, על כך עליכם לתת את הדין. כאשר ידידי אריה בן־אליעזר האשים אתכם, כי אחת הסיבות המכריעות למניעת השקעות ממשיות בארץ הוא המשק המונופוליסטי שאתם הקימותם, – לפנים אולי בכוונה טובה, למען בנין הארץ תחת שלטון זרים, ואילו היום אך ורק למען הבטח לעצמכם את צבת הביקורת, על־ידי קשירת רבבות יהודים בפת לחמם אל המנגנון שלכם – כשהוא האשים אתכם בגלוי במונופוליה המונעת את ההשקעות, רגזתם עליו. היום אין זו תיאוריה. בחו"ל יש מאות אנשים שהוצעה להם שותפות של 51%, והם אינם מוכנים לעשות זאת. וצר לי שמר שרת אינו נמצא כאן, רציתי שישמע, כי ישנו נציג אחד רשמי של ישראל באחת הבירות בעולם, המייעץ עצה טובה ליהודים, שיסכימו לשותפות של 51%, ואז כל הדלתות ייפתחו בפניהם, והם יוכלו להשקיע ולבנות ולהיבנות בארץ.
אם תמשיכו בשיטה זו, לא זו בלבד שתהרסו את משק המדינה, אלא תביאו לידי סגירת השער, לצמצום העליה, בניגוד לדקלאראציות ולדקלאמאציות שלכם על אי־צמצום העליה. לא זו בלבד שתביאו לידי הרס המשק, אולי גם תביאו לידי הרס עצמכם. שימו לב!
הרי אתם חושבים את עצמכם למארכסיסטים; אמנם, חלק מכם כופר בנאמנות למארכסיסט של החלק האחר. אבל, לנאמניה של מפא"י רוצה אני לומר, שהגברת פאוקר כופרת גם בנאמנות למארכסיסם מצד מפ"ם. אולי תואילו להיזכר בתורה מסויימת הכתובה שחור על גבי לבן, באותו הספר הגדול ששמו "הון". בספר ההוא כתוב על ריכוז ההון, ומחבר הספר קובע, שבמשטר שמהותו היא לרכז הון יותר ויותר, צפונים גרעיני החרבה עצמית. אני מקווה שציטטתי אל נכון. אזי יש להזהיר אתכם. צברתם הון גדול מאד בישראל. בתוקף הצבירה הזאת, אתם רוצים להוסיף ולצבור לפי התורה של בעל ה"הון" (י' חזן: מארכס מתהפך עכשיו בקברו לשמע הציטטה!) מר חזן, אני סבור שמרוב לימוד חדלת להבין את מארכס. אבל אני מוכן להוכיח לך את זאת שחור על גבי לבן. ניתי ספר ונחזה. צברתם הון, ואתם מוסיפים לצבור, ואתם מוסיפים להפחית השקעות על־ידי העובדה שאתם מוסיפים לצבור. אלה גרעיני ההחרבה העצמית. אל תספרו שלטובת הפועל הוא נצבר; לפועל אין מזה שום דבר.
בהיותי בחוץ־לארץ קראתי על שביתה שהיתה בבית חרושת בנתניה, המנוהל על־ידי "סולל בונה", משום שבעלי המפעל או מדריכי המפעל לא נתנו לפועלים הפסקת נופש כדי לאכול ארוחת בוקר. אתם אינכם נותנים לפועל שום תנאים יותר טובים, זולת איסור שביתות, אין זה מענינו של הפועל, זה מענינכם אתם. כי הודות למונופולים הללו יש לכם קופת ברזל של קולות בבחירות. הבוחרים הקשורים בפת לחמם במנגנוגכם חוששים לא להצביע לפי צו המזכיר ולהצביע לפי מצפונם. העובדות הללו ידועות לכל. האינטרס הוא שלכם בלבד, ואתם ממשיכים ללכת בדרך הזאת. מאות מיליון דולארים של גרעון מתדפקות על דלתותיכם, אי תמצאו כיסוי? אתם סוברים שבדרכים כאלה תצילו ב"איים" שלכם את נפשותיכם, אם כל יסודות המשק שלנו יתמוטטו? זו אשליה, ולמענכם, למען עצמכם, כדאי להזהיר אתכם מפני האשליה הזאת.
נאמר לנו, שנטפל בתעסוקה. יש המתריעים על זיוף אינדכס היוקר, ובצדק. אבל, קודם־כל מספר מחוסרי העבודה הוא הסילוף הגדול ביותר של המציאות בארץ ישראל. כמה יש מחוסרי־עבודה לפי הסטאטיטטיקה שלכם? 12 אלף, 16 אלף? ישנם מחוסרי־עבודה נרשמים; ישנם "מחפשי עבודה" שעדיין לא הוכנסו לקאטגוריה של מחוסרי־עבודה; ישנם חיילים משוחררים שעדיין לא נרשמו כמחוסרי־עבודה; ישנם שוכני אוהלים, עולים חדשים שעדיין לא נרשמו כמחוסרי־עבודה. ישנם אלפים רבים של מחוסרי־עבודה או חסרי פרנסה שאינם נרשמים כלל. אלה רבבות רבות של מחוסרי־עבודה, ואתם רוצים ב"סטאטיסטיקה" לחפות על המציאות ולהונות את עצמכם ואת העם על אף המשבר האיום, שאינו עוד ממשמש ובא, אלא נמצא בתוך האולם הזה, בתוך המציאות הארצישראלית? לאן אתם מובילים את העובדים וחסרי העבודה מבחינת התעסוקה? ולאן אתם מובילים את שוכני האהלים מבחינת הבנין? הבטחתם לפני שנה, שעד סוף השנה או עד ראשית השנה הבאה ייבנו 30 אלף יחידות דיור, מהן בניה ממשלתית משטרי מקרקעים: צריפונים ובלוקונים, כמו שקוראים להם בז'ארגון שלנו, 12 אלף; בניה מטעם הסוכנות היהודית – אלפיים יחידות מעץ מקומי ו-4 אלפים בתי־עץ משבדיה; 11 אלף היתה צריכה להקים חברת "עמידר". מה הוקם? מר הרמן גילה את הסוד. עד עכשיו הוקמו רק 10-7 אלפים יחידות דיור. לפי האומדנה החדשית הוקמו לא יותר מ-600 דירות לחודש. כמה תקימו עד סוף השנה? מה יהיה על שוכני האהלים? אל תדברו על מעמדות בארץ. מובן שיש מעמדות. אבל כיום ישנם שני עמים בארץ־ישראל. עם אחד שיש לו קורת־גג ועם אחד חסר קורת־גג. לאן אתם מובילים את שוכני האהלים הללו? אפילו אם תקימו עוד 20 אלף יחידות דיור, לא תוכלו לשכן יותר מ-60 אלף עולים. כיום יש במחנות 100 אלף איש, והעליה נמשכת – ואנו מקווים כי העליה תימשך – אזי נעמוד במשך כל השנים הבאות לפני עובדה של קיום שני עמים, אחד עם קורת־גג ושני בלעדיו. מה הפתרון? אי הבניה? אפילו מלט אינכם מספקים לבניה הזאת. יש "נשר" אחד הנוקר את עיניו של "שמשון" ומשום כך עליכם להביא מלט מאיטליה ומפולין במחיר דביזים שאין לנו. את המלט הזה קונה מוסד מסויים, ולכן אין בניה חפשית. איך תבנו? איך תקלטו? תנו תשובה, או שתתנו את הדין. והנה מצאנו תרופה: הורדת שער הל"י ל-2,80 דולאר. רצינו לשאול את כבוד שר־האוצר, מה החכמה הכלכלית והפינאנסית בהורדה זו. ידוע לכל אחד מאתנו, ולכך לא צריך להיות כלכלן מלומד, שהורדת שער של מטבע זהו ניתוח מכאיב מאד. לפעמים הוא הכרחי למען הגברת הייצור או למען השוואת ערך המטבע, או למען עידוד השקעות, במקרה זה מארצות הדולאר. מה היה הטעם להורדת שער הלירה ל-2,80$? מי קובע את ערך הלירה הישראלית? מר א. קפלן או סר סטפורד קריפס? באנגליה הורד השטרלינג מ-4 עד 2,80$ ובזה היה הגיון פינאנסי, אם־כי אינני יודע אם הוא יציל את אנגליה. מה ההגיון הפינאנסי בהורדה מ3 עד 2,80$ אצלנו? מי קובע את שער הלירה? האם אנו מושבה בריטית, האם אנו בגוש השטרלינג? ואולי זאת היא הכוונה? אולי זאת היא המפרעה לכניסה לגוש השטרלינג? יסבירו לנו מה נתנה לנו ההורדה כביכול של שער המטבע, ומה היא שינתה. אתם יודעים מהו הערך של המטבע שלנו. אין כל השוואה בין ערכה הממשי לבין שוויה הפורמאלי. שיעור ערכה מגיע בערך כדי 1,80 עד 2$ לכל היותר. אם התכוונתם לעשות את הניתוח כדי להגדיל את ההשקעות מארצות הדולאר, הרי שוב אין הערך הכספי הממשי של המטבע שווה לערכו הפורמאלי, ומה השגנו בהורדה זו? ובתוך המציאות הברורה הזאת בא ראש־הממשלה המלומד שלנו ומודיע לנו בהחלטיות האפיינית לו, שאין אנו מורידים את דרגת החיים. אני יודע, שבתוך הממשלה יושבים אנשים רבים היודעים יפה את הלשון העברית עד כדי כך שלפעמים אני חושב שאולי בא הזמן לחילופין בישראל: ועד הלשון ילך לממשלה ואנשי הממשלה ילכו לוועד הלשון. אינני יודע אם זה היה מביא תועלת למדינה, אבל ללשון העברית היו חילופי גברי מביאים תועלת מסויימת. מהו איפוא הפירוש – בעברית פשוטה – של המונח "דרגת חיים"? מזון – זהו חלק מדרגת החיים? בית – זהו חלק מדרגת החיים? האם בשני השטחים האלה הורדתם את דרגת החיים או לאו? אשר למזון – מנחמים אותנו בחלוקה צודקת. נכון הדבר שחלוקה שווה היא בדרך כלל חלוקה צודקת, אבל אם מחלקים את הרעב באופן צודק, עדיין אין זה משביע את הרעבים. אני מפקפק מאד, אם צדק של רעב משביע את הרעב לצדק. אני מפקפק מאד בכך, ואומר את האמת: אתם מרעיבים את ילדינו, אתם נותנים להם מנות רעב וראכיטיס אתם מכניסים לעצמותיהם. כולנו יודעים על כך מנסיוננו האישי.
אתם מתאוננים על חוסר פריון עבודה, ואולי בצדק. אולם, שימו לב – אולי חוסר המזון הוא אחד הגורמים לחוסר פריון עבודה. ואתם רוצים להסתיר את העובדה הזאת במליצות יפות ובמספרים מסולפים? אתם מרעיבים את ילדינו ומחלישים את גופם עד סכנה ממש לבריאותם. את "דרגת החיים", אולי, אינכם מורידים; את דרגת הבריאות כבר הורדתם, ואולי עד קצה הגבול.
ראש־הממשלה פיזר שבחים לחריצותו של שר־האספקה. אני מוכן אולי להצטרף לאי־אלה שבחים של ראש הממשלה לד"ר יוסף המלומד. הוא באמת אדם חרוץ ומוכשר מאד. עסקתי לפנים בעריכת־דין, וידוע לי שד"ר יוסף היה עורך־דין חרוץ במשך הרבה שנים, ואילו במשך 100 ימים היה עציר בלאטרון. לשבחו בתור עורך־דין עלי לומר, שגילה כשרון גדול יותר לסניגוריה מאשר לישיבה בבית־הכלא. אבל, אני רשאי לומר, שאפילו ד''ר יוסף המלומד, אילו היה מקבל בלאטרון אותה מנת האוכל שהוא נותן היום לאזרחי המדינה החופשיים – אפילו הוא היה מכריז על שביתת רעב. ואתם מספרים לנו על חלוקה צודקת ושווה של הרעב.
לכו אל כל רופא בישראל והוא יאמר לכם מהי בריאות העם ומהי בריאות ילדינו. כל כוחנו במלחמת השחרור נגד המשעבד הבריטי ובמלחמת המגן נגד המתקיפים הערביים היה בכך, שהקימונו פה עם בריא בגופו ורוחו, והוא אשר נלחם והציל אותנו. אבל, היום הזה אתם מקימים לנו דור של אינבאלידים. וחלוקה זו של הרעב היא אולי סכנת הסכנות מבחינת הבטחון. התבוננו במעשיכם! פשפשו במעשיכם! אל תספרו לנו על אי־הורדה של דרגת החיים.
ומן הבעיה הכלכלית הרשוני לעבור לבעיה המדינית. בוויכוח על המדיניות החיצונית שלנו העליתי את רוגזו של שר־החוץ כאשר אמרתי, שמדיניותו מתנהלת בקפיצות הפכפכיות ללא יסוד, ללא הצדקה, ללא הגיון. אך בינתיים כבר יש נסיון כל שהוא מן העבר הקרוב. והנה דוגמהה: היתה בעיה הנקראת בפיכם ובפי אחרים – בעיית פליטים ערבים. למען הדיוק הייתי מציע – אינני מומחה ללשון כמר שרת – אבל למען הדיוק הייתי בכל זאת מציע לקרוא לבעיה בשמה הנכון, בעיית "בורחים ערבים". משום שאם מישהו יבוא לביתי וירצה לרצחני נפש ואני אוציא מידו את הקרדום שבו רצה להרגני, והוא יסתלק, אין האיש פליט: הוא בורח, לפחות בורח. היתה בעיית הבורחים, היה לחץ מצד ממשלת וואשינגטון, שנכניס מספר ניכר מאד של אותם בורחים למדינת־ישראל. ובא מר שרת ומסר לנו את תוכן התשובה שהוא מסר למר אצ'יסון, או למי שהוא אחר מהמחלקה המדינית האמריקאית. מר שרת אמר בתשובה זו: "ממשלת ישראל אינה יכולה להסכים, ולא תסכים להכניס מספר ניכר של בורחים, או פליטים ערבים, משום שהדבר הזה יפוצץ את המדינה מבפנים, הדבר הזה משמעותו: איבוד עצמנו לדעת". זו היתה במלים קצרות תשובתו של מר שרת. ולא עברו שבועות מספר ומר שרת בישר לכולנו שממשלת ישראל הסכימה להכניס מאה אלף בורחים למדינת ישראל המחולקת. ואז, בוויכוח שהתעורר כאן, קם ראש הממשלה שלנו ואמר – אני על נאומו קראתי בחוץ לארץ – "נכון, לא רצינו להכניס את הבורחים הללו, אבל היה לחץ, לא יכולנו לעמוד בפני הלחץ, אין זו חרפה שלא יכולנו לעמוד בפני הלחץ. קיבלנו את הדבר הזה מפני דרכי שלום". אני שמתי לב שההודעה הזאת לא פורסמה בעתונות הישראלית. קראתי עליה במברקים שפורסמו בחוץ־לארץ. אני סובר שהצנזור המקומי עבר במכחול החסד על נאומו של ראש־הממשלה. יש רק להצטער על כך, שנאומיו של מר בן־גוריון הם מאותם הגורמים המנציחים את הצנזורה בארץ. וכפי שידוע, אין מר בן־גוריון, לפחות בזמן האחרון, מקמץ בנאומים, ולצנזור יש מה לעשות. אבל עובדה היא שאותה פיסקה בנאום ראש־הממשלה: –היינו צריכים לקבל את הדרישה כתוצאה מלחץ – פורסמה בחו"ל והושמטה בארץ.
מהי התוצאה? אם גוי קורא את ההודעה הזאת, הוא אומר: נכנעתם פעם ללחץ, נוסיף ללחוץ, והם מוסיפים ללחוץ. מאה אלף פליטים אינם בשבילם מספר ניכר, אולי 250 אלף יהיה בשבילם מספר ניכר ואולי יותר. לאן אתם מובילים את העט בהפכפכנות הזאת ובהודעה בפה מלא וקבל עם שאתם נכנעים ללחץ? ובאשר ללחץ, הן כדאי ללמוד משהו מנחלת העבר, לפני קום המדינה.
מר שרת – אז היה שמו בישראל שרתוק – נקרא לגנראל מרשאל, שהיה אז שר־החוץ של אמריקה, וכפי שידוע לכולכם, הזהיר שר־החוץ של ארצות־הברית לבל תוכרז ממשלה בישראל, שאם לא כן, לא יינתן לה לא כסף ולא נשק. בימים ההם היתה פלוגתא ביניכם, אם להכריז על ממשלה או לא. בימים ההם אנחנו היינו במחתרת והיינו מפרסמים כמעט יום־ביומו הכרזה, כי הממשלה העברית קום תקום. אז בא אחד ממקורביו של מר בן־גוריון ואמר לי, כי הוא, מר בן־גוריון, מעריך את ההכרזות שלנו, כיון שהן עוזרות לו להתגבר על התנגדותם של חברי מפלגתו־הוא להכרזת המדינה. אותו איש ביקש, שאנחנו נוסיף בהכרזותינו, שאם תוקם הממשלה על־ידי המוסדות הלאומיים, אנו נעמוד מאחוריה. אנחנו הוספנו את הפיסקה, בחפץ לב. והלחץ מאמריקה לא חדל. אך מר בן־גוריון – במקצת בעזרתנו, כפי שהודה בעצמו –התגבר על התנגדותם של חברי מפא"י להכרזת המדינה. (הם יושבים היום על ספסלי הכנסת, ולאו דווקא על הספסלים האחוריים). ומשהוכרזה המדינה באה מלחמת דמים, עמדנו בה ומדינת־ישראל קיימת. כמובן היה אז סיכוי לשחרר את הארץ כולה, כפי שמר בן־גוריון הודה בכך בפה מלא, היתה גם סכנה של השמדה טוטאלית. הסיכוי לא נוצל; הסכנה נמנעה, יצאנו, לפחות באופן חלקי, מעבדות לחירות.
אם כן, אנחנו יכולים לעמוד בפני לחץ. למה איפוא נכנעתם ללחץ הזה? הלא יש לכם נסיון. למה מיהרתם להסכים לכך? פתחתם פתח לשאנטאז'ה נוספת. מר שרת הכריז אז בצדק, שהמדינה הזאת עלולה להתפוצץ מבפנים, ומלחמה מלפנים ומאחור עלולה לבוא עלינו, בהגיע יום הסיבוב השני.
הנה הוכחה אחת, ועתה השניה. היתה בעיה של הצלת יהודי ערב. אנחנו דרשנו מהממשלה: למען השם, עשו למען הצלתם המהירה. אז אמרו לנו: הידיעות שאתם מביאים לנו הן מוגזמות, ושנית, איננו יכולים להתערב מבחינת החוק הבינלאומי בעניניהן הפנימיים של מדינות ריבוניות. הכרזה זו מזכירה לנו את המקרה ברוסיה הצארית, כאשר באו יהודים אל הגוברנאטור להתאונן בפניו על פוגרום שאירע. והוא השיב: הרי נהרגו בסך הכל 6 יהודים, הלזה תקראו פוגרום? אז שאלו אותו היהודים: אדוני הגוברנטור, כמה יהודים סוף־סוף צריכים להיהרג כדי שתגיד כי פרץ פוגרום?
כשהזהרנו אתכם השכם והערב מפני פוגרום ממשי שיבוא ביחוד בעיראק ובארצות ערב אחרות, אמרתם: "הידיעות מוגזמות ובלתי רשמיות. לא בדקנו אותן".
עכשיו אומרים לכם אותם הדברים הגויים שאליהם אתם פונים. ולאיזה גויים אתם פונים? לבווין אתם פונים, שהוא יציל לנו את יהודי עיראק!
וכי לא שמתם לב שזהו ממש חילול השם, חילול שמם של כל גבורינו וקדושינו, אשר נפלו מידי אותו מרצח המרצחים שקם אחרי היטלר בעולם? למה לפנות אל בווין? מדוע השפלתם את כבוד ישראל על־ידי פניה לאנגליה, שהיא תציל לכם את יהודי ערב, אם היא־היא הבוחשת בקדרת הדמים הזאת גם פה וגם שם? החמצתם את ההזדמנות, ועתה אתם קוראים ומזעיקים, והלוואי שלא יהיה מאוחר מדי.
וההוכחה השלישית. ישנה בעיית הגבולות. הערבים שהוכו בשדה המערכה, דורשים את פרי מפלתם בשטח שאנחנו שחררנו, שאנחנו כבשנו ושחררנו. כאשר שואלים אתכם, אם יש לכם תביעות טריטוריאליות בארץ־ישראל, אתם משיבים ב"לאו". אולי אין אתם אומרים היום את ה"לאו" באופן כל־כך מפורש. ה"לאו" הזה משתמע מתוך זה שאתם אומרים שאין לנו שום תביעות, ושרק לא ניתן שעל אדמה ממה שכבשנו. למה אתם נותנים את התשובה האומללה והמאמללת הזאת?
בעיית הגבולות נפתחה על־ידי הערבים, נפתחה על ידי אנגליה, על־ידי אמריקה, על־ידי טורקיה. מדוע נפתחה הבעיה הזאת רק לכיוון אחד? מדוע לא פתחתם אותה אתם? אינני מדבר ברגע לדידי; אני מדבר לדידכם דווקא. היכן כתוב בחכמת המדיניות, שאין להשיב לתביעה טריטוריאלית של האויב אלא ב"לאו" שממנו משתמע ה"הן" המסוכן? באיזה בית־ספר לנהגות למדתם כך לנהוג בהגה המדיניות?
אתם יודעים את נקודת המבט שלנו. ארץ־ישראל כולה היא מולדתנו. מולדתנו היא ארץ־ישראל כולה, כן, משני עברי הירדן. רבת עמון כמו שכם, הגלעד כמו השומרון, הבשן כמו השרון – הם מולדתנו. השטחים הללו הם עכשיו תחת כיבוש נכרי, לא רק כיבוש נכרי שהוא בלתי חוקי, אלא תחת כיבוש השממה לא פחות מאשר כיבוש הסלג'וקים והממלוקים והפרסים והביזאנטים. אבל זכרו גם זכרו: כאשר למדנו מפי ראש־הממשלה, או אולי יותר נכון לומר מפי ספר קטן הנקרא בפי בנינו "מולדת", למדנו על הכיבושים שעברו על ארץ־ישראל מזמן לזמן, בימי הפרסים, הרומאים, הביזאנטים, הממלוקים; כאשר למדנו את תורת הכיבושים למדנו גם, שעם ישראל מעולם לא הכיר בכיבושים הללו, מעולם לא! ואולי בזכות אי־ההכרה הזאת, הדקלאראטיבית, הדקלאמאטיבית, אנחנו יושבים היום פה. למה אתם ממהרים להכיר בכיבוש "הממלוקי והסלג'וקי והטורקי והפרסי" של עבדאללה, או של הממונים עליו, או של העוזרים לו? למה? מי מצווה עליכם לעשות זאת? אפילו אותו שלום שאיננו קיים, אפילו אותה אשליית שלום שאתם העברתם והחדרתם לתוך העם, אינה דורשת את ההכרה הזאת. אתם יודעים היום שהוויתורים לא הביאו את השלום, והשלום ככבוד, כל כמה שאתם יותר רודפים אחריו – הוא בורח מכם. הרי בדרישה נגדית לפחות לא נפתחת מלחמה. אם הם דורשים חלק מהנגב, האין עלינו לומר: חלק מהנגב? – ואי המשולש? ואי העיר העתיקה של ירושלים? מהי ההצדקה שעל הר־הבית יישב מלך המדבר הטמא והמטמא? באיזו תורה של החכמה המדינית שלכם כתוב הדבר? למה אתם מכירים בכיבוש הבלתי־חוקי? הרי אתם בשתיקתכם מכירים בכיבוש "הממלוקי והסלג'וקי" הזה!
ראש־הממשלה בדברו כאסטרטג – ואני סובר שהוא האיסטרטג הטוב ביותר בין ראשי ממשלות וראש־הממשלה הטוב ביותר בין האיסטרטגים – ראש־הממשלה אמר לנו פעם, שאם תבוא התקפה עלינו, אזי נעביר את המלחמה לשטח הכבוש בידי האויב. זהו אחד הרעיונות הבלתי־מקוריים של מר בן־גוריון שאנחנו מברכים עליו בכל לבנו. אבל תסיקו מסקנה! האין דין התקפה פוליטית כדין התקפה צבאית? הרי מתקיפים היום הזה את השטח שאנחנו שחררנו ומחזיקים בנשק שלנו! למה לא תשיבו מלחמה מדינית שערה לשטח הכבוש בידי האויב? ואילו אתם – את השלום לא השגתם, את העם הולכתם שולל; אמרתם לו בבחירות שתביאו לו שלום, הבאתם לו מצב מלחמה מתמדת, גבולות פתוחים לרווחה, רציחות, שדידות, צבא שהכלכלה שלנו אין בכוחה לשאתו, את זה הבאתם לנו, על אף הבטחתכם! ועוד אתם מכירים בכיבוש הבלתי־חוקי של אויבינו בשטח משטחי מולדתנו.
ואשר לירושלים. אמר פעם באופן מפורש אבא אבן, העוזר המוכשר של מר שרת, שיכולנו בזמן מסויים להכריז על ירושלים כעל עיר הבירה, והעולם לא היה זע ולא היה נע והיה מקבל את ההכרזה כעובדה קיימת. מפי מר אבא אבן יצאה ההכרזה אז, הדקלאראציה או הדקלאמאציה הזאת. ואתם יודעים, רבותי, שכאשר אבן משליך אבן למים, אזי אפילו מלאכי שרת לא יצליחו להוציאה.
זוהי העובדה ההיסטורית. החמצתם את ההזדמנות ההיסטורית והיום הזה עומדת ירושלים לפני הסכנה הגדולה ביותר לקיומה כעיר הבירה בישראל, ואתם אפילו אינכם עושים את הנסיון לגייס – לא רק את העם היושב בציון, כי אם את היהודים היושבים ברחבי העולם למען הצל את ירושלים. אתם רוצים להפוך את היהודים בגולה לנותני כסף בלבד. וכסף, אולי דווקא משום כך, לא תקבלו מהם. רב מדי נתנו.
אתם מנעתם – במשך כל התקופה הזאת – את פתרונה של בעיית ירושלים. אינכם מגייסים גם את יהודי הגולה למען הצל את ירושלים. אתם רואים שהאויב מגייס גורמים שונים וכמורות שונות למען גזול את ירושלים. למה אינכם מגייסים את היהודים בעולם – הן ירושלים קדושה לכולנו – כדי להצילה?
אתם רוצים בניטראליזאציה של יהדות הגולה, משום שאינכם מחזיקים בפת לחמה, משום שאינכם שולטים בה במישרין. אתם אומרים כי אינכם רוצים שהסוכנות תשב בתוך הממשלה, אולם המצב הוא רע הרבה יותר, כי הממשלה עדיין יושבת – מבחינה נפשית – בתוך הסוכנות והיא יושבת שם ביחס לכל הבעיות הצפות ועולות בחלל האוויר. אין עוד לדחות את בעיית ירושלים; אל תספרו לנו שבהכרזות לא נפדה אותה, עלינו לפתור את בעיית ירושלים על ידי הכרזה שתהיה עובדה ועל ידי עובדה שתהיה כלולה בהכרזה. לפיכך, אתכבד בשם סיעתנו להגיש למושב זה של האסיפה המכוננת את הצעת החוק הבאה: הצעת חוק ירושלים הבירה, תש"י-1949.
- בחוק זה – פירושים: בירת ישראל – בירתה חית של האומה ובירת המדינה. גבולות ירושלים – גבולות השטח העירוני שנקבעו לפי חוק העיריות והיו קיימים ביום ה' באייר תש"ח (יום ה-14 במאי 1948). ירושלים – הר הבית, הכותל המערבי וכל השטח העירוני משני עברי החומות
- הבירה – ירושלים היא בירת ישראל
- המושב –
(א) מושבם הקבוע של נשיא המדינה, הכנסת, בית הדין העליון, הממשלה ומבקר המדינה הוא – בירושלים.
(ב) נשיא המדינה, הכנסת ורוב משרדי־הממשלה מושבם יועבר ירושלימה בהקדם האפשרי.
- השטח – שטח ירושלים אינו ניתן להגבלה או לחלוקה.
- שטח השיפוט – כל עוד לא הוחזרה ירושלים כולה לישראל מבלי לנגוע בריבונות ישראל על בירתה ובזכות הכנסת לחוקק חוקים לירושלים כולה, יהיו חוקי ישראל וצווי רשויותיה חלים על החלק המשוחרר של ירושלים – אשר הנשק העברי מגן עליו.
- ביצוע – ראש־הממשלה ממונה על ביצוע חוק זה.
על האסיפה המכוננת יהיה להחליט אם עינינו נשואות לגזרת ירושלים הבירה או להפיכתה למה שהיתה מימים ימימה ותהיה לדורי דורות – בירת ישראל הנצחית.
אני מסיים, כבוד היושב ראש. סבורני שכל השטחים שהובאו לפניכם, כאשר מנתחים אותם באזמל ההגיון והמציאות, הרי אין הגדרה אחרת לכם, ליושבי הכסאות הירוקים, מאשר פושטי־רגל. פושטי־רגל אתם בשטח המדיני ופושטי־רגל אתם בשטח הכלכלי. שום פשיטת יד, לא כלכלית ולא פוליטית, לא תציל אתכם מאותה פשיטת רגל פוליטית וכלכלית. ועליכם להסיק את המסקנה ההגיונית כאן. ועלי להורות לראש־הממשלה על שעזר לי במידה מסויימת למצוא את המסקנה. קרוא קראתי ברכה שמר בן־גוריון שלח לנשיא המדינה לשנה החדשה: "אני מאחל לך – כתב מר בן־גוריון – שתמשיך שנים רבות לתרום את תרומתך המדעית למדינה ולארץ". זו היא ברכה אדיבה מאד. יש בה "הן" נאה; יש בה "לאו" עדין. אינני יודע אם מר בן־גוריון הוא איש מדע כל כך גדול כמו ד"ר וייצמן. אבל אני זוכר, שפעם, כאשר התפטר מהנהלת הסוכנות היהודית – ואם אינני טועה היה זה משום שנשיא ההסתדרות הציונית דאז לא רצה דווקא להסתפק בתרומה המדעית לבית ישראל – אני זוכר שראש־הממשלה דהיום הלך אז לשפה היוונית העתיקה, ל"השארת הנפש" לסוקראטס ואפלטון (ד. בן גוריון: אין שום ספר לסוקראטס) אני יודע זאת. אם כן למד את סוקראטס והלך אל המדע. וגם בנאום האחרון ראינו, שראש־הממשלה הוא איש מדע, יודע קצת פילוסופיה, הרבה גיאוגראפיה, לא מעט היסטוריה. אני סבור שגם חבריו בממשלה יש ביניהם אנשים מלומדים. ועוד ראינו, שראש־הממשלה העמיד את עצמו בראש המועצה המדעית. אולי זהו מקומו של מר בן־גוריון. הוא יביא תועלת רבה לישראל על ידי תרומתו המדעית, הוא לא יביא עוד תועלת לממשלת ישראל על ידי תרומתו המדינית והכלכלית, וכמוהו שאר חבריו בממשלה הזאת. רבותי, הגיע הזמן שתפיקו את המסקנות. הבאתם את המדינה הזאת שקמה בידי לוחמים, מורדים ומגינים, עד לעברי פי פחת, ואם תמשיכו בכך, תובילו את העם תהומה. על כן, ככל שתמהרו לשחררו מן האפוטרופסות שלכם ותתחילו לתרום לנו מתרומתכם המדעית, כן ייטב לארץ־ישראל ולעם ישראל.
