הישיבה השלוש-מאות-ושמונים-ושתיים של הכנסת השמינית יום רביעי, כ״א שבט תשל״ז – 9 פברואר 1977 – חוק ההסגרה, תשל"ה-1975 – הצעת קבוצת חברי כנסת
אדוני היושב-ראש מורי ורבותי חברי הכנסת, על דעת חברי-הכנסת אהוד אולמרט, יצחק בן-אהרן, חייקה גרוסמן, יגאל הורביץ, זבולון המר, הלל זיידל ויוסי שריד הריני מתכבד, אדוני היושב-ראש, להביא לפני הבית הצעת חוק לתיקון חוק ההסגרה. אם הבית ייאות להעביר את הצעתנו לוועדה, ובמהלך הקריאות היא תהיה לחוק — לא יוסגר עוד אזרח ישראל למדינה המבקשת את הסגרתו. זה תכנה העיקרי של הצעת החוק.
אני בטוח שיכול אני לומר היום כי לעתים רחוקות, בוודאי לעתים לא שכיחות, קמה קשת כה רחבה של חברי כנסת המתלכדים סביב רעיון מסויים. אין זה מקרה. העניין הוא חשוב מבחינה מוסרית ולאומית. אני גם מבקש להזכיר שההתלכדות הזאת של חברי הכנסת סביב ההצעה לבל יוסגר אחד מאזרחי ישראל למדינה זרה היא, בעצם, אספקלריה לדעות שהושמעו לפני 24 שנים בבית הזה על אותו נושא. אולי היה רצוי שחברי הכנסת יקראו בעיקר שני נאומים שהושמעו אז על אותו נושא: של מר ציזלינג זכרונו לברכה, מאחדות העבודה, ושל חבר-הכנסת ד״ר בדר — ייבדל לחיים ארוכים — מסיעת תנועת החירות. השקפותיהם שונות היו, אבל בעניין זה הביעו אותה דעה, במלים תקיפות ובכשרון רב, לאמור: לא צריך שאנחנו נסגיר אזרח למדינה המבקשת את הסגרתו.
בימים ההם הרוב החליט אחרת. החוק איננו מחייב הסגרתו של אזרח, אבל הוא מאפשר את הסגרתו: ואנחנו באים לתקן את אשר נראה בעינינו מעוות. בינתיים רכשנו נסיון רב, במשך שנות דור. התברר לכולנו שהסגרה, אפילו של לא-אזרח, יש והיא בעיה עדינה מאוד. ואתן מספר דוגמאות מן התקופה:
פרס הסגירה טייס סובייטי שנמלט לתוך ארצה מדרומה של רוסיה. ההסגרה בוצעה בהתאם לאות הכתובה, הפורמאלית, של הסכם שהושג בין שתי המדינות. אבל היתה מורת רוח בקרב כל העולם החפשי — אני בטוח, גם בקרב אזרחי פרס רבים — על ביצוע ההסגרה הזאת. האיש לא היה אזרח פרסי; הוא היה אזרח סובייטי. הוא הפר באופן פורמאלי את החוק, נטל רכוש מדינה, את המטוס, והעביר אותו למדינה אחרת. נכון, עבירה על חוקי המדינה שהוא אחד מאזרחיה. ואף- על-פי-כן, מיליוני אנשים היתה להם תחושה: אסור היה להסגיר את האדם הזה לידי מבקשי נפשו. הוא בחר בחירות: או שהיה נרדף עד צוואר או שפחד מפני רדיפות. נמלט — תנו לו לחיות.
אני מבקש להעלות השערה, אדוני היושב-ראש, שאילו יהודי, אזרח ברית-המועצות, היה בדרך שכזאת מגיע אלינו — הפר את החוק הפורמאלי, נטל רכוש המדינה, עזב את המדינה בלי רשיון ממנה — איש מאתנו לא היה מעלה על הדעת להרשות את הסגרתו. זאת התחושה האנושית. יש מקרים שבהם אסור להסגיר, אפילו לא-אזרח. בייחוד בתקופתנו.
דוגמה שלישית: נשער בנפשנו שאחד מאלה שחתמו על אמנת 1977, המסמך הפשוט בגדולתו, שקראתיו מאלף ועד תיו, ואשר פורסם בצ׳כוסלובאקיה לפני מספר שבועות, התובע החזרת זכויות האדם על-פי שני הסכמים שצ׳כוסלובאקיה עצמה חתמה עליהם עם עמים אחרים ועם אירגונים בין לאומיים; אילו אחד המחברים האלה היה נמלט מצ׳כוסלובאקיה והיה בא אלינו, יהיה ברור שהוא הפר חוקים מסויימים של מדינתנו — כלום כולנו יחד, ללא הבדל — והאיש איננו יהודי, הוא יכול להיות בן עם אחר ובן דת אחרת — לא היינו קמים ודורשים: הבה וניתן לו מקלט במדינתנו, כי מדינת היהודים היא מדינת צדק; ואם אדם מציל את נפשו מרדיפות, ואם הוא אדם שוחר חירות — על מדינת היהודים לתת לו מקלט — יהיו הלאום והדת שלו אשר יהיו — כי לכך נוצרנו?
אלו הן דוגמאות לגבי לא-אזרחים. אבל לגבי אזרח, אדוני היושב-ראש, הנסיון שלנו בקשר עם חתימת הסכמי הסגרה לימדנו שרוב מדינות העולם אינן מסגירות את אזרחיהן. על-פי חוקיהן. כל מדינות אירופה המערבית נמנעות מלהסגיר את אזרחיהן. אזכיר בכוונה תחילה שתיים מהן: שווייץ וצרפת. על-פי החוק הצרפתי, הרפובליקה איננה מסגירה את אזרחיה לשום מדינה ובשום מקרה. החוק הצרפתי אוסר הסגרת אזרחים. שווייץ, הדמוקראטית, הרפרנדיסטית, הנייטראלית, החותמת על חוקים כאלה כמעט עם כל מדינות העולם, קבעה בחוקתה הפדראלי: אזרח שווייץ לא יוסגר, על שום עבירה.
מתברר שאם רוב מדינות העולם אינן מתירות הסגרת אזרחיהן, וכל מדינות אירופה אוסרות על הסגרת אזרחיהן — דווקה מדינת ישראל מאפשרת הסגרת אזרחים. ולא במקרה אני משתמש במלה הזאת שלנו ״דווקה״.
אין להתעלם מהעובדה שיש ייחוד בהיסטוריה של העם היהודי. ואסור לשכוח את אשר קרה את העם היהודי, בייחוד בדור האחרון.
אדוני היושב-ראש, אנחנו לא נפגע בשום מערכת משפטית של עם אחר. אנחנו מכבדים את כל אומות העולם, אף-על-פי שאפשר לומר: הנה, לפני מספר שבועות בלבד, מדינה בת-תרבות מן הסוג הגבוה ביותר עשתה גם את המשפט שלה כלי משחק כדי למנוע הסגרתו של שופך דמים, של פושע נאצי, של מרצח שפל ובזוי ששפך דמם של ספורטאי ישראל. מתי? באולימפיאדה, שבה היה מקובל כלל במשך אלפי שנים: אפילו אויבים בנפש — לא יפגע איש באויבו משהוא נפגש שם בשדה התחרות הבין-לאומי.
אף-על-פי-כן אני שב ואומר: לא נתערב בדרך כלל במערכות משפטיות של עמים אחרים. נכבד אותם. בכל זאת יש משהו מיוחד ביהודי הנרדף עד צוואר. נניח שעבר עבירה — אנחני לא רוצים שיהודים בתפוצות הגולה ירשו לעצמם לעבור עבירות וייעזרו במדינתנו כדי לא לתת את הדין על עבירות אלה. זאת איננו רוצים. יהודי, גם בארץ הגולה, צריך לקיים את החוק. אבל אם נסגיר אותו יש תמיד לשאול את עצמנו באיזו סביבה הוא יימצא. בכל זאת אין אנו יכולים לשכוח שהתופעה החולנית הזאת, האוכלת כל חלקה טובה באנשים ובתרבותם, ששמה המלאכותי הוא אנטישמיות והכוונה היא לשנאת היהודים, לא חלפה מן העולם. האם היא אמנם חלפה מן העולם? אני חושב שעלינו לומר את האמת: היא לא חלפה. היא קיימת, היא מכרסמת — צר לנו לומר את זאת — גם במדינות חפשיות, ובוודאי מעבר למסך הברזל. אנחנו צריכים להיזהר מאוד שמא נעשה עוול אפילו לאדם שעבר עבירה. גם לו אסור לעשות עוול. הוא צריך לתת את הדין ל החטא שחטא, אבל עוול אסור לעשות לו.
עתה אני רוצה להציג שאלה: ואם הוא יישפט ויוטל לבית-הכלא — האם אנחנו יכולים להיות בטוחים ביחס לסביבה שבתוכה הוא יושב? אדוני היושב-ראש, בבית הזה יש רבים שזכו לשבת בבתי-כלא למען ציון. אנחנו יודעים מנסיוננו שזה עולם אחר. מי שלא התנסה בו איננו יודע מהו. כל יום עלול להיות יום של ייסורים, והוא הדין הלילה. קודם כל בגלל הסביבה. האם אנחנו משלימים מראש עם כך שיהודי שיוסגר על- ידינו יישפט ויוטל לבית-הכלא וישמע הערות של שנאת יהודים מאלה היושבים אתו, ואולי גם ייפגע באופן פיסי על-ידם? וכל זה משום שהוא יהודי, ורק משום שהוא יהודי. הן אנחנו יודעים את נסיוננו מתוך החיים. משום כך אנחנו רואים באמת את הייחוד הזה בחיי העם היהודי, ובייחוד בדור האחרון, ועלינו להיזהר מאוד מלהסגיר יהודי בידי זרים. כי מי יודע מה יהיה היחס אליו במשפט? מי יודע אלו עדים יתייצבו? מי יודע אם לא יהיו עדים זוממים נגדו בגלל מיצאו הלאומי והדתי? מי יודע איך יסבול מידי המתנכלים לו בבית-הכלא משום שהוא יהודי? הדאגה הזאת צריכה להיות טבעית בלבותינו. המדובר הוא בעם היהודי בתקופה המאוחרת.
בוודאי, אדוני היושב-ראש, מתעוררת הבעיה של הענישה. אני בטוח שאני אומר את הדברים על דעת כל חברי אשר חתמו על הצעת חוק זו. צריך להעניש עבריין, גם אם הוא יהודי וגם אם הוא נמצא במדינת ישראל. לשם כך יהיה דרוש מעשה חקיקה, אשר יאפשר את הענשתו של אזרח אשר בא אלינו לאחר שעבר עבירה בחוץ-לארץ — שייתבע לדין בבית-משפט שלנו. זה נכון. כך נוהגות גם מדינות אחרות. שווייץ איננה מסגירה אזרחיה, אבל היא תובעת אותם לדין על-פי בקשת המדינה הדורשת הסגרתו של האיש. אם החוק הקיים אצלנו עדיין איננו מאפשר הענשם של עבריינים — אם הם עבריינים שבאו אלינו והם אזרחי ישראל ואין חוק אומר שהם לא יוסגרו — צריך לתקן את החוק. אנחנו בוועדה ניתן יד לכל הצעת חוק שתאפשר במקרה כזה את שני הדברים גם יחד: לא להסגיר אזרח ישראלי למדינה זרה, ועל-פי בקשתה של המדינה להעמיד אותו לדין. ובית-דין מוסמך בישראל יחליט: חף מפשע — ייצא לחפשי, אשם — יתן את הדין, אבל פה, אצלנו, בתוכנו, במדינת היהודים. זה הכלל הגדול המקובל בעולם, גבירותי ורבותי, הן באירופה זהן בחלקי תבל שונים. יש גם מדינות הנוהגות להסגיר אנשים — זה נכון. אבל כפי שאמרתי, הרוב המכריע, ודווקה של המתוקנות שבהן, נוהג שלא להסגיר אזרחים. נקבל את הכלל הנהוג בקרב האומות המתוקנות.
ועוד הערה: היות שמאז התקבל חוק ההסגרה חתמה מדינת ישראל על הסכמי הסגרה רבים, ויש בוודאי גם הסכמים שלפיהם אנחנו מוכנים להסגיר אזרחי ישראל; ואם תתקבל הצעת החוק לא נוכל ולא נרצה להסגיר אותם, והם לא יוסגרו אף-על-פי שעל-פי אותו הסכם הסגרה המדינה האחרת עדיין יכולה ומוכנה להסגיר לנו את אזרחיה ; ומתוך כך שאנחנו מאמתים את הכלל הגדול שבחוקי הסגרה ובהסכמי הסגרה יש הדדיות — צריך לתקן מספר הסכמים כאלה על אותו יסוד.
אנחנו, שר המשפטים היקר, כולנו נהיה מוכנים לתת יד גם לתיקונים של ההסכמים הבין-לאומיים האלה; ואם יהיה צורך במעשה חקיקה, נעשה אותו.
אני מבקש, אדוני היושב-ראש, שהצעת החוק שלנו תועבר לוועדה לדיון דחוף. התיקון הזה הוא בעל משמעות מוסרית רבה, לאמור: אזרח ישראלי לא יוסגר.