הישיבה השלוש מאות ושלוש עשרה של הכנסת השמינית – יום ראשון, ו׳ בתמוז תשל״ו, 4 ביולי 1976 – הודעת הממשלה על שיחרור חטופי מטוס "אייר פראנס" באוגאנדה – דיון
אדוני היושב-ראש, מורי ורבותי חברי הכנסת, מן הדין שהכנסת והאומה יידעו כי מאז מלחמת ששת-הימים לא היה בישראל עומק כזה של אחדות לאומית כמו בימים ובלילות האחרונים. יחד דאגנו, יחד נהגנו על-פי אהבת ישראל ועל-פי החלטה נחושה להציל את אחינו שנמצאו בצרה ובשביה. אולי בזכות אחדות זו זכינו ליום הגדול בתולדות ישראל -סבא — למיבצע אדיר של בנינו הלוחמים, שבוודאי מעולם לא היה עליון ממנו; ייתכן שמעטים כמוהו.
אין קרב בלי קרבנות. אנו מרכינים ראשינו בפני אבלן של המשפחות ששכלו את יקיריהן בקרב החילוץ: מפקד אמיץ לב הקורא ״אחרי!״, שרבים מאתנו מכירים אותו ואת ביתו; שלושה אזרחים. נאמר להם: המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון ולוחמי ירושלים ולא תוסיפו לדאבה עוד. שמות הנופלים בקרב היסטורי זה יינון לעד בתולדות הגבורה הישראלית המחודשת.
אנו מאחלים החלמה מהירה ושלמה לפצועים.
אנו נותנים כבוד היום, בשם האומה כולה, לצבאנו, לרמטכ״ל ועוזריו, למפקדים ולחיילים, שהוכיחו כי אמנם כן חודש דור המכבים בימינו.
מבקש אני לומר שלכולם הזכות, אבל ראש ממשלה הוא ראש צוות, ואולי בזכות הנסיון שהיה גם בחיי יודע אני שראש צוות, בעוד כולם אחראים, שם על שכמו עוד טיפה אחת של אחריות — ומי יודע איזה כובד לטיפה הזאת. לכן היום אומר לראש הממשלה בשם האופוזיציה: השקפותינו שונות, אנו נמנים עם מחנות שונים, בבית הזה החפשי ודאי עוד יהיו בינינו ויכו- חים יסודיים ורציניים, ואולי אף חריפים. אבל היום הזה בכל לבנו נאמר: ראש הממשלה — כל הכבוד. דברים אלה חלים על שר הבטחון, על כל חברי הממשלה, על כל מי שהיו שותפים להחלטות, מן הקשות שקיבלנו בחיינו. ובני דורנו קיבלו בחייהם החלטות קשות מאוד.
ועתה, אדוני היושב-ראש, הלקח: אנחנו קוראים למת- קפה מתמדת נגד המרצחים הללו. לא עוד פעולה חד- פעמית, לא עוד פילוסופיה של תגמול. יש להכות בהם ללא הפסקה, למען לא יוכלו עוד להטיל אימת מוות על בני עמנו.
מה ראינו בעיני רוחנו מכאן ועד אנטבה? גרמני, נאצי שמאלני, עומד ונותן סימן באצבעו: אלה ימינה ואלה שמאלה, בני לאומים אחרים לבית אחד, בני העם היהודי לבית אחר. ושאלנו את עצמנו: ריבונו דעלמא כולי, לא חלפו אלא שלושים שנה מאז נתגלו לנגד עינינו המשרפות ובית-הקברות שאין לו גבול, בעוד אנחנו זוכרים אותו מנגלה עומד בין שתי שורות של יהודים, איש ואשה, ילד ותינוק, והוא נותן את הסימן ״ימינה״, ״שמאלה״, לחיים או למוות — ואין מושיע.
ובדור הזה גרמני כך יחלק בני לאומים לצד אחד— לחיים ולחופש, ויהודים לצד שני — להמשך אימת מוות ואולי למוות עצמו? הם אנשים? הם לוחמים? הם כולם בבחינת חברי אותו אירגון עוין על-פי התוכן והמשמעות של ״מגילת נירנברג״. אין להם כל חוקי אנוש. הם צריכים לעמוד מחוץ לכל חוק אנושי. האנושות פעם החליטה שסוג מסויים של שודדים-פושעים, הלא הם שודדי-ים, יועמדו מחוץ לכל חוק ומי שפוגע בהם יינקה ולא יובא לדין. כך חייבת האנושות החפשית כולה להחליט על המרצחים האלה, הימניים והשמאלניים, שואפי דם יהודי ושופכיו, המוכנים למען מטרה מסויימת לא רק אי שם בין שמיים וארץ להטיל את הפחד האיום על אנשים, נשים וטף, אלא גם להרוג בהם ולצהול על הריגתם.
כמה פעמים נוכל לחיות, אדוני היושב-ראש, עם המינכנ'ים והלוד׳ים ועם הנמל ההוא — נמל -התעופה באוגאנדה? לא עוד אלא מתקפה מתמדת עד אשר אנחנו נבער את הנגע הזה מתולדות האנושות עדי השורש; וכל איש בעולם יידע שאם שם דרכו במטוס יגיע למחוז חפצו.
למען השגת המטרה הזאת, מורי ורבותי חברי הכנסת, יש להקים את היחידה המיוחדת הגדולה. חלילה לנו לדבר על טרור נגדי. טעות. המלה טרור אחד פירושה: פחד. אנחנו באים להטיל על מישהו פחד? כל מטרת מלחמתנו תהיה שיחרור מפחד, מצווה אנושית עליונה. אני מציע שנקים את היחידה הזאת ונקרא לה י״כ — יחידת כבוד. יחידת כבוד תרתי משמע: היא צריכה להיות ידועה לכל העמים. אמנם כן, יש יחידה כזאת, חבריה צריכים להיות אלמונים והיא צריכה להכות במרצחים האלה עד שלא יוכלו עוד להמשיך ברצח, באימה, בזוועה.
ראש הממשלה וחבריה, ברוך-השם, לעם ישראל יש אוצר אדם למלחמה כזאת, אשר אין אולי לשום אומה ולשון. אני רוצה להגיד לכם ולכל חברי הבית, הבה ונקרא להתנדב ללוחמים המופלאים, פלמ״ח, אצ״ל, לח״י, שירותי הבטחון. הם יתנדבו לאלפיהם. יש בהם נסיון קרבי, גבורה, מסירות נפש, שכל טוב, תבונה רבה, תושיה גדולה. ואם הם יתנדבו וניתן להם את האמצעים, זמן רב לא יעבור וכל העולם ישתאה מתוצאות המלחמה הזאת לשיחרור עמנו מן הפחד ומן הזוועה.
יורשה לי לומר מלים מספר על הארץ המארחת. חיילינו פגעו, כנראה הרסו, שישה ״מיגים״ שסופקו לאוגאנדה בשלטונו של המארשאל אידי אמין על -ידי ברית-המועצות. ואני מבקש לשאול היום את יושבי הקרמלין, שליחים של מעצמה אדירה הטוענת שהיא לא רק שוחרת שלום אלא היא גם משכינתו והיא מדברת בשם צדק וחירות: למי נתתם את המטוסים האלה? גזען, רודן, רוצח עמו, מוכה שגעון גדלות. וגדלות אין — אז מה נשאר? בידיים אלה אתם מוסרים את הנשק החדיש הסובייטי הזה? הלא תבושו ותיכלמו, סוחרי הנשק בתקופה הזאת.
מותר היום לגלות: אותו אידי אמין היה פעם ידיד של ישראל. הוא היה בארץ וראה את שר הבטחון ואת שר החוץ דאז, חברי-הכנסת דיין ואבן. הוא ביקש שישראל תספק לו שנים-עשר מטוסי ״פאנטום״. שאלו אותו חברי הממשלה: לשם מה דרושים לך המטוסים האלה? והוא השיב ללא סייג: כדי להפציץ את דאר-א-סלאם. בידיים כאלה נותנת ברית-המועצות נשק קטלני. הלא ילמדו כל העמים את הצביעות של העריצות הקומוניסטית הזאת.
ודווקה היום, אדוני היושב-ראש, אנחנו נקרא לשכנינו הערבים בארץ -ישראל: נוכחתם לדעת, את העם הזה אין להפחיד. העם הזה יגבר. אנחנו קוראים לכם לעשות שלום. אל תרימו עוד יד על חייל עברי, והוא יתן לכם שלום; ונבנה את הארץ הזאת יחד לתפארת עולם. אבל אל תנסו עוד לשפוך דם יהודי, כי אנחנו בדור הזה נשבענו שבועת אמונים בדמם של אמהותינו השחומות, אבותינו הטבוחים, תינוקותינו החנוקים ולוחמינו הגיבורים שלעולם לא יופקר כבודו של היהודי ודמו.
לכן אנחנו מזהירים את כל הנאצים הבזויים האלה, הקרויים ימניים והמכונים שמאלניים: גורו לכם, דעו, מי שבדור הזה ירים ידו, יד זד על ילד יהודי, על אשה יהודיה, על כל בן העם היהודי כדי להשפילו, לשפוך את דמו ולהרגו — דמו בראשו! אפילו בקצה העולם תתחבאו — עדי שם נגיע; אם לא מיד — בעתיד, ונביאכם לדין, וייעשה בכם משפט.
אדוני היושב-ראש, במאה ה-19 היתה קיימת אימפריה גדולה. היא שלטה בגויים ורדתה בעמים. ובאחד הימים אמר נציגה: כפי שהיה בימי קדם, לאמור אזרח של הקיסרות ההיא היה אומר Civic Romanus sum, וכל כוחה של הקיסרות הועמד מאחוריו, כן בימים אלה, אם מישהו יאמר Civic Britannicus sum — כל כוחנו יעמוד מאחוריו.
אנו איננו אימפריה. אומה קטנה אנו, וארצנו קטנה. וכשאנחנו רוצים להביע את אהבת ארץ-ישראל אנו שרים על ״ארצנו הקטנטונת״. כך אנו אוהבים את אמא-מולדת. ואף-על-פי-כן, לאחר כל מה שאירע את עם ישראל בכל הדורות, ובייחוד בדור האחרון — אנחנו היום הזה אומרים באזני כל העמים: אם אדם יקום ויאמר ״יהודי אנוכי״, ומשום כך הוא יירדף או יושפל או יאויים או ייחטף או יעמוד בפני סכנה — כל כוחנו יעמוד מאחוריו, עד אשר נגאלו ונשיבו לחוף מבטחים.
