הישיבה השלוש-מאות-ושלוש-עשרה של הכנסת התשיעית יום שני, ח' אדר תש"ם 25 פברואר 1980 – אזכרה לחבר הכנסת הראשונה נתן ילין-מור ז"ל במלאת שבעה לפטירתו
ראש הממשלה מ. בגין:
אדוני היושב-ראש, מורי ורבותי חברי הכנסת, באתי לספוד ללוחם גדול לשחרור האומה מעול זרים, לחבר- הכנסת הראשונה, לנתן ילין-מור ידיד נעורי.
יורשה לי לומר משהו על תקופת הנעורים ההיא: שנות ה-30, מיליוני יהודים באירופה המזרחית והמרכזית עומדים בפני הבחירה הגורלית — ציונה או תהומה. נתן פרידמן, זה היה שמו בגולה, בא לווארשה כסטודנט צעיר ללמוד הנדסה. היה משכיל לעומק, ידע כבר אז עברית על בוריה. חי בעוני, אפילו בדחקות, לעתים מנת-חלקו היתה, גם רעב. שירת את האומה בבית״ר של זאב זיבוטינסקי, ימים כלילות בילה — אם ברכבת ואם על פני עגלה — כדי לבקר אפילו את הנידחת בעיירות ולהקים בה או לחזק בה סניף של הנוער הלאומי. ימי האידיאליסט הטהור, האמונה התמימה, מסירות-הנפש — ואין תלונה. כן, כך חיינו בימים ההם.
נתן עשה גדולות ונצורות בשטח עלייה ב׳, אותו מפעל הצלה אדיר, כאשר ממש מידי התליין הוציא רבבות יהודים שבדרך מיוחדת זו באו ארצה ישראל, הצילו את נפשותיהם ותרמו לגאולת העם.
בשנות ה-30 האחרונות החל לשרת בשורות האירגון הצבאי הלאומי. אז התמוטט עלינו לפתע כל עולמנו: ביום השישי, 1 בספטמבר 1939, פרצה מלחמת העולם השנייה. היינו תחת הפצצות הגרמניות ימים ולילות, בתוך האפלה בלילות ובתקווה שהיתה, לצערנו העמוק, לתקוות-שווא בימים באשר לרדיפת הגייסות הבארבאריים של גרמניה הנאצית.
בראשית השבוע שלאחר מכן ליווינו רעייתי ואני את נתן ואת רעייתו פרידה אל חופתם. כעבור ימים מספר החילונו לנדוד ברכבת, בעגלה ובעיקר ברגל קרוב לשבועיים, בדרך-לא-דרך, תחת מטר הפצצות של חיל-האוויר הגרמני, אשר בכוונה תחילה הפציץ את הפליטים הולכי-הרגל. הגענו לצד השני. לא יכולנו להישאר שם כי היינו ציונים. וכך, שוב בדרך-לא-דרך, היינו לפליטים בווילנה העיר. באחד הימים, לאחר שהארצות הבאלטיות נכבשו לחלוטין על-ידי ברית-המועצות נפרדו דרכינו לכשנתיים ימים — כל אחד בדרכו ועל- פי גורלו. שוב נפגשנו בארץ-ישראל.
עוד היתה תקופה שבה ישב בכלא, במחנה-ריכוז, ועל-ידי ידיד משותף הייתי מקבל ממנו מכתבים כתובים בעברית יוצאת מגדר הרגיל, בעלי תוכן עשיר, המתארים את המצב בארץ-ישראל בשנות ה-40 הראשונות.
אחר באה בריחת העשרים מלטרון, חידוש מלחמת האירגון הצבאי הלאומי, ונפגשנו שוב — הפעם במחתרת. שיתפנו פעולה, והיתה לי הזכות, באחד מן הלילות ההם, להציע לנתן כי האירגון הצבאי הלאומי ולוחמי חירות ישראל בכוחות משותפים יפרצו את בית-הכלא בירושלים כדי לקרוא דרור למתתיהו שמואלביץ שנדון למיתה. הוא הבטיח לי תשובה לאחר התייעצות עם יצחק שמיר, והתשובה היתה חיובית. אולם בינתיים הומר פסק-דין המוות למאסר עולם ולא היה עוד צורך במיבצע זה — אם-כי מיבצעים אף יותר גדולים באו כעבור כשנתיים, בבוא הימים המיוחדים.
אירגון ההגנה, האצ״ל ולח״י הקימו בשנת 1945 את תנועת המרי שנלחמה יחד נגד השלטון הבריטי ולמען חירות האומה. זוכר אני את הימים ואת הלילות ההם כאילו היו תמול-שלשום: סנה זכרונו לברכה, גלילי ייבדל לחיים ארוכים, נתן ואני השתתפנו בביתו של יאן (ינאי), ייבדל לחיים ארוכים, בישיבות שבהן תיכננו יחד מיבצעים, שבהן התווכחנו על התכנית המדינית ועל הפעולות הצבאיות. אחדות לאומית לוחמת אשר עליה כולנו לחמנו בלכתנו בדרכים השונות למען אותה המטרה עצמה במחתרת. המשכנו במלחמה ושוב התקרבו ושוב ידענו לשתף פעולה אירגון עם אירגון, איש עם רעהו ולמצוא שפה משותפת, אף אם לעתים היו חילוקי-דעות.
נגמרה תקופת המחתרת, הוקמה מדינת ישראל. עוד היתה נשקפת לנו מלחמה איומה שהיתה, למעשה, מלחמת אזרחים, עד אשר הוכרזה עצמאות ישראל וקמה מדינתנו והיינו לבני-חורין בארצנו.
יחד נבחרנו לכנסת הראשונה. המעטים אשר יושבים פה ואשר החלו את הקאריירה הפארלאמנטארית שלהם בשנת 1949 בבית הזה עודם זוכרים את נאומיו — ידיעת העברית, על מכמני הלשון, כל נאום רב-תוכן, בעל משמעות מדינית וחינוכית. כל חברי הכנסת היו שומעים תמיד, לא רק בהקשבה אלא גם בכבוד רב, לדברים שיצאו מפיו. שירותו בכנסת היה קצר. אבל על-אף המסגרות השונות שירתנו אותו האידיאל. לאחר מכן נפרדו הדרכים.
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, בני המשפחה השכולה היקרים, אני מבקש לומר כי אנו — יהיו הבדלי ההשקפות אשר יהיו, לאחר שנתן עזב את הכנסת הראשונה — נזכור אותו תמיד כלוחם גדול לשיחרור האומה מעול זרים, כמנהיגם וכמדריכם של לוחמים מאמינים וגיבורים. ואני, עד יומי האחרון, אזכרהו כידיד נעורי.
