הישיבה השלוש מאות ושלושים ושבע של הכנסת השלישית-חוק לתיקון דיני העונשין (בטחון המדינה), תשי"ז-1957

    מנחם בגין (תנועת החירות): 

אדוני היושב-ראש. הבעיה המרכזית בדיון על החוק — בלא ספק אחד החשובים שנתקבלו בכנסת — היא מצד אחד להבטיח למדינה מכשיר יעיל וחד כדי שתוכל להתגבר על המתנכלים לקיומה, לבטחונה ולעצמאותה, ומאידך גיסא, להבטיח שמכשיר זה, בהיותו כה חד, לא ינוצל לרעה ולא יפגע באנשים חפים מפשע ובזכויות המקודשות של האדם ושל האזרח. 

הכל מבינים שבחירתה של הדרך הנכונה אינה קלה; וכל חברי הוועדה עשו, כפי שאני יכול להעיד, מאמצים רבים כדי למצוא את שביל-הזהב הדרוש. בגלל הבעיה הרצינית הזאת, התומכים בגירסה א׳, שמייד אעמוד עליה, מסבירים, ראשית, שההגדרה המוצעת בגירסה בי אינה דרושה, והיא עלולה אף להיות מזיקה. בחיי המציאות יקרה שדברים מיותרים הם גם מזיקים. גירסה ב׳ מציעה הגדרה של ידיעה או מסירה, לרבות ידיעה בלתי-נכונה, בעוד שגירסה א׳ יש בה כל הסממנים להגדרת המסירה של ידיעה באיזו-שהיא דרך, אבל אנחנו הצענו שלא תוכללנה המלים "ידיעה בלתי- נכונה". הגדרה זו סכנה בה. 

אנחנו ניסינו להגדיר את עמדתנו בדרך שאפשר, לכנותה אפוריסטית. עלינו להיות מוכנים לתבוע לדין ולדון לכף-חובה מרגל גם אם הוא מוסר ידיעה בלתי-נכונה, אבל אל לנו לדון אדם כמרגל משום שהוא מסר איזו ידיעה בלתי-נכונה. אי- אפשר לטעון כי מוטב לנו לסמוך על בית-המשפט והוא יקבע אם באמת הידיעה הבלתי-נכונה לא היתה בה כל משמעות ומצד מוסרה לא היתה שום כוונת זדון והוא ייצא לחפשי. הדרך הזאת אינה מתקבלת בדרך כלל בחקיקת חוקים. אילו היינו מחליטים לסמוך לחלוטין על בית-המשפט - אנחנו כולנו סומכים על השכל הישר שלו ועל ישרו - אילו היינו מחליטים לא לחוקק שום הגבלות לדיון המשפטי, היינו יכולים גם לומר שאם מישהו ביצע גניבה, יקבע בית-המשפט בשבילו את העונש המתאים. שום מחוקק בזמנים החדשים אינו מסתפק בקביעת העבירה ובהסתמכות על בית-המשפט, אלא הוא קובע עונש מכסימלי לעבירה מסויימת זו. כמובן, בתולדות האנושות היתה התפתחות. היו ימים באנגליה כאשר על גניבה היו שולחים אנשים לתליה. אף-על-פי-כן, כאשר הכרת האדם התקוממה נגד עונש כזה, לא הסתפק בית-המחוקקים בביטול הגרדום בעד גניבה, אלא קבע עונש מסויים במקומו. 

כאן איפוא, ההגדרה הכרחית. הידיעה מוגדרת על כל חלקיה, מהי. אבל אסור לנו לומר שכל ידיעה בלתי-נכונה, אם תימסר, משמע שאפשר לתבוע אדם כזה לדין וגם אפשר לדון- אותו כמרגל. 

משום כך אני פונה לכל חברי הבית, ללא הבדל סיעה, ומבקש שיתמכו בגירסה א׳. היא נותנת לבית-המשפט חופש מוחלט לדון כל מרגל כפושע, אבל מאידך גיסא היא מבטיחה את האזרח החף מפשע מכל חשד שאינו דרוש ומכל רדיפה שאינה דרושה. זוהי, לדעתנו, הדרך שבה צריך ללכת. 

היו"ר י. ישעיהו-שרעבי: 

יושב-ראש הוועדה ינמק גירסה ב׳. 

מאיר ארגוב (יו׳יר הוועדה המשותפת): 

אדוני היושב-ראש. גם אני פונה לכל חברי הוועדה ללא הבדל, לא לקבל את הצעתו של חבר-הכנסת בגין, כלומר לא לקבל את גירסה א׳, ולקבל את גירסה ב׳. המדובר הוא במסירת ידיעה. במקרה זה איננו עוסקים בידיעה שצריך לבוא ולמסור אותה לעתונות. מדובר כאן בידיעה שמוסרים לאויב כמרגל ובכוונה לפגוע כבטחון המדינה. בעד דבר זה מגיע או מאסר עולם, או גם מיתה בשעת לחימה. על כל פנים, עונש חמור מאד. ובכן, עד עכשיו, חבר-הכנסת בגין, כל בתי-משפט בכל פסקי-הדין פסקו על-פי "ידיעה נכונה או לא-נכונה". בחוק השיפוט הצבאי, שאחר ממחבריו היה חבר-הכנסת בגין, בסעיף 57 נאמר: "בין שהיריעה נכונה ובין שאיננה נכונה"... 

מנחם בגין (תנועת החירות)   

האם רצונך לומר שמכיוון שהייתי אחד ממחברי החוק, הסכמתי לזה? 

מאיר ארגוב (יו"ר הוועדה המשותפת): 

על כל פנים, לא הסתייגת. 

אבל אני קובע שהחוק קבע בחוקת השיפוט הצבאי את המושג "לרבות ידיעה לא-נכונה". קשה מאד בבית- המשפט להוכיח "ידיעה נכונה או לא-נכונה" בענינים שהם בבחינת סוד. כל בתי-המשפט פסקו עד עכשיו בענין זה על-פי "ידיעה, לרבות ידיעה לא-נכונה". 

ועוד נימוק אחד: פעם נכנסתי לבית-הדין העליון לצדק בשעת דיון, ונשיא בית-המשפט, ד"ר זמורה, העיר אז לעורכי-הדין. הוא אמר, כי חוק הוא חוק, והגדרה היא הגדרה. אבל לפעמים חייבים להשתמש בשכל הישר. נניח שמרגל מסר ידיעה לא-נכונה. אזי דבר זה יובא בחשבון מבחינת דרגת העונש. אולם מה זה שייך לעצם העבירה? נניח, כי המרגל מסר שלא בדיוק את מספר האוירונים שיש לנו, כי הוא רצה להטעות את האויב ומשום כך מסר ידיעה לא-נכונה. אני חושב שמי שמוסר לאויב ידיעות כמרגל, בין שהן נכונות ובין שאינן נכונות, בין שהן מדוייקות ובין שאינן מדוייקות — זוהי עבירה. וכדי לא להטעות את בתי-המשפט מבחינה זו, ישתמשו בהגדרה ברורה זו לגבי ריגול, בגידה, ומסירה לאויב של ידיעה נכונה או לא-נכונה. ואני מבקש מן הכנסת לקבל את גירסה ב׳. 

היו"ר י. ישעיהו-שרעבי: 

נצביע על שתי הגירסאות. 

הצבעה 

בעד גירסה אי — 23 

בעד גירסה ב׳ — 27 

גירסה בי נתקבלה. 

היו"ר י. ישעיהו-שרעבי: 

עתה עלינו להצביע על הפיסקה השלישית — הגדרת 

"מסירה". 

הצבעה 

הגדרת "מסירה" בנוסח הוועדה נתקבלה. 

היו"ר י. ישעיהו-שרעבי: 

לסיפה ישנה הסתייגות לחבר-הכנסת בגין. 

מנחם בגין (תנועת החירות): 

כבור היושב-ראש. כדי להמחיש לפני חברי הכנסת את חומרת הבעיות, אביא לידיעתם את הנוסח המוצע על-ידי הוועדה, ומיד לאחריו את הסעיף שיש לראותו כעיקרי וכחמור ביותר בחוק כולו. 

הצעת הוועדה אומרת: "מקום שמדובר על עשיית מעשה בכוונה מסויימת, פירושו עשיה או מחדל באותה כוונה ללא סמכות כדין". לדוגמה אביא לפני הבית את הסעיף שהוא עכשיו סעיף 7 בחוק, ובו נאמר : "א) מי שעשה, בכוונה לפגוע בריבונותה של המדינה, מעשה שיש בו כדי לפגוע בריבונותה, דינו — מיתה או מאסר עולם. ב) מי שעשה, בכוונה ששטח כלשהו יצא מריבונותה של המדינה או ייכנס לריבונותה של מדינה זרה, מעשה שיש בו כדי להביא לכך, דינו — מיתה או מאסר עולם". 

אם נשתמש בדרך הפירוש המקובלת במשפט, הקרויה בלעז "א-קונטראריו", אזי לפי ההגדרה שהציעה הוועדה, אם המעשה המסויים והמוגדר בסעיף 7 נעשה על-פי סמכות כדין, הכוונה איננה כוונה, והמעשה, שהוא בבחינת עבירת העבירות מבחינת קיומה של המדינה וריבונותה, פוסק מלהיות מעשה נפשע. זהו אחד הדברים המוזרים ביותר בחקיקה. 

אני סבור שקשה למצוא לו אח בחוקים של מדינות אחרות. אפשר לומר שעל-ידי כך המחוקק יהפוך בגידה, אם היא רשמית, לאי-בגידה. 

אני סובר שיש לדחות כליל את טענת השווא, שלפיה הגדרה זו דרושה כדי לתת כיסוי חוקי, משפטי — אם מותר להתבטא כך — "ביטוח" לאנשים העוסקים במלחמה בבוגדים ומרגלים, פן יעשו מעשה שיש בו מבחינה פורמאלית עבירה. אבל כוונתם היתה טובה והם קיבלו הוראות מוסמכות לעשות זאת דווקא למען בטחון המדינה. 

"ביטוח" זה אינו דרוש כלל, כי חוץ ממקרים נדירים ביותר אין אדם נתבע למשפט על-ידי בית-המשפט. הוא נתבע על- ידי התביעה הממלכתית וביזמתה. התביעה היא כמובן ביד הרשות המבצעת. אם הרשות המבצעת נותנת הוראה למען בטחון המדינה לעשות מעשה כלשהו, היימצא בר-דעת שיאמר לאחר מכן, כי האיש הזה ייתבע לדין בגלל מעשהו למען בטחון המדינה ? 

גם המציאות מוכיחה שביטוח זה אינו דרוש לאיש. לאחרונה שמענו הודעה מפי איש שנשבע לומר את האמת בבית-הדין, ולפיה קיימות בשירות הבטחון הוראות קבע, ועל- פי הוראות אלה רשאי שליח של אותו שירות בטחון, בתנאים מסויימים, גם על-פי שיקול דעתו, לבצע עבירות פליליות אם אין לו אפשרות להתקשר עם הממונה הישיר עליו. אין לו סמכות לבצע עבירות פליליות קשות בלי הוראה מסויימת. 

שוב מתברר איפוא על-פי דרך המחשבה המקובלת בחוק, א-קונטראריו, שהשירות הזה נוטל לעצמו סמכות לתת הוראה, שבמקרים מסויימים אפשר לעבור על החוק למען בטחון המדינה כפי שהממונים על שירות הבטחון מבינים אותו. אם כן, אין צורך בסמכות מיוחדת למען הביטוח הזה, משום שהסמכות אשר הממונים על שירות הבטחון נוטלים לעצמם היא דינם. 

לעומת זאת מתעוררת בעיה משפטית ומוסרית חמורה. מה היא הבעיה המשפטית? אומרים לנו: הרי זוהי סמכות כדין, משמע הממשלה נתנה הוראה, הממשלה החליטה, והכנסת נתנה סמכות לממשלה להורות או להחליט. כלום זוהי הגישה המשפטית הנכונה במשטר הקרוי דמוקראטיה יצוגית? עמים אינם יכולים במישרין למשול, הם מטילים את החובה לנהל את עניניהם על קבוצת אנשים מסויימת נבחרת. אבל הקבוצה הנבחרת, הנבחרת כדין, צריכה לנהל את הענינים בתקופת זמן מסויימת, האין להעלות על הדעת שהממשלה, או הרוב בפארלאמנט באותה תקופת זמן, ימעלו בשליחותם הלאומית? חכמתם הממלכתית של העמים הוכיחה כי יש אפשרות כזו. לכן באמריקה, כנגד נבחר האומה יש חוק הקרוי Impeachment על-פי החוק הזה אפשר לתבוע לדין אדם שנבחר אפילו על-ידי רוב מכריע של העם, אם מעל בשליחותו. ברפובליקות היו טריבונלים מיוחדים הקרויים "טריבונלים קונסטיטוציוניים" לשפיטת מיניסטרים, אם מעלו בתפקידם. ברפובליקה הצרפתית היה חוק ולפיו שום רוב איננו יכול להחליט על שינוי המשטר הרפובליקני. ברוב של שני שלישים אפשר לשנות סעיפים אחרים של החוקה. אבל אפילו כל הפארלאמנט כולו יחליט להמיר את המשטר הרפובליקני באחר — לא שריר ולא קיים, ואין לזה תוקף משפטי. כך קבעו עמים ערובות משפטיות אף כנגד נבחריהם, כדי למנוע מעילה מצד שליחיהם. 

בימינו, תקופה של ארבע שנים היא תקופה ממושכת. במשך תקופה זו כל ממשלה עלולה למעול בשליחותה. אף- על-פי שהתחייבה, היא עלולה לעשות מעשה שהוא בבחינת עבירה לאומית, 

עכשיו מתעוררת הבעיה המוסרית. אנו דנים בבגידה, בהוצאת שטח משליטת ישראל והעברתו בתנאים הקיימים הידועים לידי האויב. באה הממשלה ומציעה לנו לומר לכל אזרח ישראל: אם אתה, אזרח ישראל, תעשה מעשה כלשהו, העלול להביא לידי הוצאת באר-שבע מריבונותה של ישראל והעברתה למצרים — תתן את הדין, ובתנאי לחימה — אתה עלול לעלות לגרדום. אבל אם אנו היושבים על כס השלטון ננהל משא-ומתן, ואפילו נסכים, כפי שאתה מציע אולי, חבר-הכנסת סנה, "למען השלום", למען סידור הענינים בינינו לבין עמי ערב — לוותר על באר-שבע — ואינני אומר שאתה מציע זאת, חבר-הכנסת סנה, ואינני בטוח שאתה לא תציע -- 

משה סנה (מק"י): 

מה אתה מציע — ללכת לקהיר? 

מנחם בגין (תנועת החירות): 

אני מציע לך לשאול את חרושצ׳וב, או מוטב - תשאל את מולוטוב. 

 -- אנו היושבים על כס השלטון, מאחר שיש לנו סמכות הקרויה "סמכות כדין" רשאים לעשות זאת, רשאים לוותר על באר-שבע. היודעים אתם לאיזו דמוראליזציה אתם גורמים בציבור שלנו, מדובר כאן בבגידה. מתן "סמכות כדין" לבגוד? היש דבר כזה בעולם? ושוב: אין זה דרוש לשום אדם, כי אם הממשלה חס וחלילה תחליט לעשות... 

משה סנה (מק"י): 

מה ההבדל לדידך בין עזה לבאר-שבע? 

מנחם בגין (תנועת החירות): 

אין שום הבדל. אבל מה ההבדל בין ירושלים למוסקבה, לדידך? 

זה איננו דרוש. שוב אני טוען: אם הממשלה חס וחלילה תחליט לעשות זאת — התובע מטעם הממשלה הוא שיתבע אותם לדין? אולם גם מבחינה מוסרית איך אפשר לומר לעם שזוהי בגידה, כאשר אתם אומרים: אנו שנבחרנו לארבע שנים, ותוך ארבע השנים החלטנו על דעת 61 נבחרים לוותר על שטח משטחי המדינה — אז הכוונה איננה כוונה, המעשה איננו מעשה והבגידה איננה בגידה? 

מכל הטעמים החמורים האלה, אני מציע, אדוני היושב- ראש, שתי הצעות. הצעתי הראשונה היא פורמלית. אנו, ידידי ואני, רואים בסעיף זה את הסעיף החמור ביותר מבחינה מוסרית לאומית, מבחינת הגישה לביצוע עבירות לאומיות, ואנו, על-פי החלטת הרוב בבית לגבי סעיף זה, נקבע את עמדתנו לחוק כולו. משום כך אני אבקש קודם כל להעמיד להצבעה את הצעתנו להחזיר את הסעיף הזה לדיון מחודש בוועדה. אני יודע שאנו עומדים על סף הפגרה, ואם יוחלט כך - יכול להיות שהחוק יובא לקריאה שניה ושלישית לאחר הפגרה. אין בכך שום סכנה בקשר עם ריגול ובגידה, מכיוון שאין אנו חיים בחלל ריק. יש מכשיר משפטי וחוקי לגבי בגידה וריגול. 

אם הצעה זו לא תתקבל, הרי אנו פונים לכל חברי הבית, והפעם שוב ללא הבדל השקפת, למען המוסר הלאומי, למען הבטחון, לבל תהיה בגידה בישראל — מחקו נא את המלים : "ללא סמכות כדין", וייוודע בישראל כי גם לרשות אין רשות לבגוד.