הישיבה השלוש-מאות-ושלושים-וחמש של הכנסת החמישית- הצעות לסדר-היום

גברתי יושבת-ראש הכנסת הנכבדה. היש, או אין גבול, להתעללות של אלה אשר כוח השלטון בידיהם ?

הממשלה עשתה מעשה שלא ייעשה בשום מדינה דמוקרטית: היא החליטה לכתוב, או ביתר דיוק, ״לערוך״ את ההיסטוריה של ימינו.

הבאנו את הבעיה החמורה הזאת לפני הכנסת, אשר בפניה אחראית הממשלה. ראש הממשלה ושר הבטחון נתן לנו את אחת התשובות המדהימות ביותר שאפשר לתת במשטר פרלמנטרי. הוא שלח אותנו אל המערכת, כאילו לא הממשלה הייתה אחראית לעצם הקמתו של מוסד זה ולפעולותיו.

ראש הממשלה הציג לפני הכנסת את המערכת בשמות חבריה. יורשה לי, גברתי היושבת-ראש, להציג אותה, לא רק על-פי השמות של האזרחים הנכבדים, מהם היא מורכבת. אחד מהם הוא מר שאול אביגור. חברי הכנסת משה סנה וישראל גלילי זוכרים, כי פגשנו אותו יחדיו בשנת 1946 בימי תנועת המרי. מאז לא ראיתיו, לא היתה לי הזכות להיפגש אישית עם שאול אביגור ; שמעתי עליו רבות וטובות, אך אפשר לשאול: הגם שאול בהיסטוריונים? סובר אני כי תדהמה, הבוקעת משאלה זו, אינה פחותה מן התמיהה הקשורה בשאלה המקורית על שאול הקדמוני והנבואה בישראל.

שלושת חברי המערכת ההיסטורית, ההיסטוריוזופית או ההיסטוריזיופית, [כך במקור.א.נ] הם האדונים; סלוצקי, ריבלין וגלילי. הייתי מוכן לשאול את כל חברי הכנסת: מי שמע על ההיסטוריונים האלה מאז קמו לנו גרץ, דובנוב וקלוזנר? ההיסטוריון היחיד הנמנה על המערכת הוא פרופסור דינור. כל הכבוד להיסטוריון הישיש שהגיע לגבורות. אנו כולנו מאחלים לו אריכות-ימים וריבוי כתיבת ההיסטוריה. הצרה היא, גברתי היושבת-ראש, שמר דינור ומר אביגור ומר סלוצקי ומר ריבלין ומר גלילי, כולם "במקרה״ הם חברי מפלגה אחת, עליה נמנה גם ראש הממשלה ושר הבטחון ועליה הטילה הממשלה לערוך את ההיסטוריה, לא רק של ארגון ההגנה, אלא גם של הארגון הצבאי הלאומי — ובאופן ה״אובייקטיבי״ ביותר.

רציתי לומר שלו גם היתה המערכת הזאת מורכבת מהיסטוריונים כמו גיבון, תאן, הרודוטוס, טקיטוס, לא היינו פונים אליה.

המערכת ההיסטוריוזיופית קבעה, למשל, שזאב ז׳בוטינסקי, מנהיגותו הפוליטית ״נטתה לשקוע״ בשנות השלושים. אנחנו נתדיין עמה ונוכיח לה שהיא טעתה או כיזבה? אם היא תקבל את דעתנו, היא תוסיף הערה בספר תולדות ההגנה, כרך ב׳: בעמוד מספר זה וזה אל תקרא: ״נטתה לשקוע״, קרא: ״הוסיפה להיות רבת חשיבות״. אם לא תקבל את דעתנו, הפסוק הזה, הכוזב, הסלפני, הזדוני על שקיעתה, כביכול, של מנהיגותו המדינית של זאב ז׳בוטינסקי בשלב האחרון והמכריע בחייו, כאשר הזהיר את יהודי הגולה: "חסלו את הגולה לפני שהיא תחסל אתכם״ — הפסוק הזה יישאר בתוקף ?

לא פנינו ולא נפנה לאדונים סלוצקי, ריבלין וגלילי. הממשלה אחראית למעשה הזה, לזוועה המוסרית הזאת, שבשמו של צבא ההגנה לישראל, בו משרתים כל בנינו, בשמה של מדינת ישראל, שכולנו אזרחיה, על חשבון המסים שכולנו משלמיהם, מתפרסם ספר, בו כמעט בכל

עמוד של פרקו האחרון מדובר על ״משחק הדמים״ של הארגון הצבאי הלאומי, על ״תעלולי״ הארגון הצבאי הלאומי ; לא על מלחמה, לא על תגובה, לא על תגמול, לא על התקפת-נגד על הקמים עלינו לכלותנו, אלא - שמעו היטב, חברי הכנסת! — ״משחק דמים״, "השגות מוסריות לקויות״ של דוד רזיאל וחבריו למפקדת הארגון הצבאי הלאומי.

מה אנחנו טוענים כלפיכם ? תוציאו את השער של הספר הזה, בו כתוב: ״צבא ההגנה לישראל״. תכתבו בו: ״מפלגת פועלי ארץ ישראל — מחלקת ההיסטוריה״. לא נבוא אז בשום טענות אל הכנסת ואל הממשלה, אם זה ייעשה. תכתבו: ״ארגון ותיקי ההגנה׳׳; לא נעלה את הבעיה לפני הכנסת. ודאי, את השקרים נוקיע, את הכזבים נוכיח, אולם לא מעל הבמה הזאת, לא ממנה היינו מעלים את הבעיה.

אנחנו מדברים בספר שהממשלה ציוותה לכתוב אותו, על חשבון כולנו. בנינו, רבותי חברי הכנסת, צריכים לקרוא דברים, בשם צבא ההגנה לישראל, מהם עליהם להסיק את המסקנה שעליהם להתבייש באבותיהם, משום שאבותיהם שירתו בארגון שניהל ״משחק דמים״ וערך "תעלולים״ ומושגיהם המוסריים היו "לקויים״? תיתכן זוועה מוסרית חמורה מזאת ?

בדיון הקודם אמר ראש הממשלה: בעצם, הספר כבר הופץ, מה אפשר לעשות? לא עברו אלא שבועות מספר לאחר ההודעה הזאת ומסתבר שמשרד הבטחון שלח מכתבים ל-6,000 משפחות בישראל, ששכלו בניהן במערכותינו, והציע להן לקבל את הספר הזה. החוזר כתוב בנוסח של האותיות הזעירות בחוזים הקולקטיביים הידועים: אם אתה רוצה את הספר — הודיענו ואם אתה רוצה אחד מן הספרים, כרך א׳ או ב׳ הודיענו ; אם לא תכתוב לנו שום דבר — נשלח לך את שני הספרים. כל אחד מאתנו יודע, כי אזרח ממוצע המקבל חוזר משוכפל כזה, בדרך כלל אינו משיב עליו. יש כאלה המזדרזים ומשיבים. הרוב אינו משיב. פירוש הדבר שאלפי משפחות שכולות בישראל יקבלו את הספר, לאחר הודעתו של ראש הממשלה, מעל הבמה הזאת, שלמעשה כבר הופץ הספר. רציתי להודיע לכנסת שעד לפני שבוע או עשרה ימים נתקבלו אלף תשובות מתוך 6,000. ובהן, 320 או 330 תשובות שליליות, האומרות: איננו רוצים את הספר הזה. זהו מספר החייב לומר לכל אחד מכם — דרשני. המשפחות השכולות תלויות במשרד הבטחון מסיבות ידועות, ואף-על-פי-כן למעלה מן 300, או שליש מאלה שהשיבו, אמרו: "לאו״. הם אמרו: איננו רוצים ספר זה. האם לא תבינו את הזוועה המוסרית הזאת, שבעצם ההצעה למשפחות כאלו שבניהן נפלו בשורות הארגון הצבאי הלאומי, להציע להם בשם המדינה, בשם הצבא, בשם הממשלה, לקבל ספר בו ארגונם מושמץ, מושפל, מוצאת עליו דיבת דמים? אבל מאידך גיסא היו משפחות שהשיבו: "כן". אין לנו טענות נגדן. אולי השקפתן מזוהית עם השקפתם של ההיסטוריונים המפורסמים סלוצקי, גלילי וריבלין.

האם אינכם מוסרים לעצמכם דין-וחשבון, שעל חשבון המסים של המשפחות השכולות שהשיבו לכם ב"לא", אתם שולחים את ספר ההשמצה והכזב הזה למשפחות השכולות האחרות? נניח שאתם סוברים שאתם מיטיבים עם 680 המשפחות השכולות. האפשר להיטיב עם אב ששכל את בנו, עם ילד יתום, על חשבון אב שכול ויתום אחר ? על חשבון מסיו, על חשבון רגשותיו, על חשבון כאבו ?

הספר מופץ. שמענו פעם סיסמה שאובה מן המקור: לא תחסום שור בדישו. סיסמה זו נהפכה ללא תחסום סלפן בכזבו. סילפו, כיזבו. הפיצו את הספר על חשבון כולנו. התערבנו, ביקשנו: הפסיקו את הפצתו. לא זו בלבד שלא התחשבו בבקשה זו של אזרחים המייצגים

ציבור של 140,000 איש, המייצגים ציבור ובו רבבות חיילים בצבא ישראל, במילואים ובשירות החובה – לא זו בלבד שלא התחשבו בבקשה זו, אלא הוסיפו עוון על חטא. ממשיכים להפיץ ספר זה. ובקרב מי? בקרב המשפחות השכולות.

אני חוזר ואומר, גברתי היושבת-ראש, לו היה מר אשכול באופן פרטי כותב ספר זה, על חשבונו, לא היינו מביאים כלל את העניין לפני הכנסת. אם כל ארגון פרטי אחר על חשבונו, ינסח, יערוך, יכתוב, ישמיץ, לו החרפה - האמת תנצח. אבל נניח, גברתי היושבת-ראש, שבשנות הארבעים שליט מסויים בברית-המועצות מטיל על שלישיה היסטוריוזופית כזו: מלינקוב, מולוטוב וברייה לכתוב את תולדות חייו של ליאון טרוצקי, מה היה אומר כל אדם ישר? ודאי יש לומר להבדיל, כפול ומשולש, בקשר לדוגמה זו. גם מבחינה מוסרית, גם מבחינה מעשית ; אבל מבחינה אחת אין שום הבדל. אנשים אלה שכתבו את הספר נמנים על מחנה שלא הכיר כלל בזכותו של הארגון הצבאי הלאומי להתקיים וללחום. האמת ההיסטורית היא שלא התרשמנו מחוסר הכרה זו. התקיימנו ונלחמנו.

אך האמת ההיסטורית השנייה היא, שההיסטוריוסופים הללו נמנו על מחנה שניסה להשמיד ולחסל את הארגון הצבאי הלאומי, גם בעזרת המשטרה הבריטית, ואנשים אלה מקבלים לעצמם, לא בשמם, לא על חשבונם, אלא בשם כולנו, בשמו של צבא ישראל, לכתוב את ההיסטוריה של אותו ארגון לוחם ומשחרר, שהם רצו להשמידו ולחסלו.

אתן דוגמה נוספת. רק לפגי שבוע נתפרסם בבטאון של מפא"י בשפה האנגלית, ב״ג׳רוסלם פוסט", בפעם הראשונה שההתקפה על מפקדת הצבא הבריטי במלון המלך דוד בוצעה על-ידי הארגון הצבאי הלאומי בידיעתו של ארגון ההגנה. חמש-עשרה שנה הכחשתם עובדה זו. עתה הודיתם, אבל אותו "ג׳רוסלם פוסט" מוסיף לכזב וטוען

שהוסכם בין שני הארגונים שההתקפה תבוצע בשעה ארבע אחר הצהריים ולא בשתים עשרה כאשר נגרמו האבידות. שקר וכזב. לא היה ולא נברא. מעולם לא עלתה השעה ארבע על הדעת. הכל נעשה כהסכם בין שתי המפקדות, ושני קציני המבצעים. ארגון ההגנה עצמו הודיע ב"קול ישראל" דאז שהמזכיר הראשי של השלטון הבריטי פקד שלא לפנות את המלון ומפני כך נגרמו האבידות. האם אנו היינו מביאים את הכזב הזה של הבטאון האנגלי למפא׳׳י לפני הכנסת?  כתב — האמת ינצח.

גברתי היושבת-ראש, רצוני לסיים ולומר: הכתוב בספר הוא השמצה וכזב שהממשלה אחראית עליהם. היא ציוותה לכתוב אותו, היא עורכת אותו ומפיצה אותו בקרב המשפחות שבניהן נפלו למען עמנו וארצנו. משום כך, אנו תובעים דיון, כדי לשים קץ אחת ולתמיד לזוועה מוסרית זו, לתועבה הזאת שנעשית בישראל