הישיבה השלוש-מאות-ושלושים-ואחת של הכנסת השבעית – יום רביעי ח' אב תשל״ב 19 יולי 1972 – פעולה דחופה למען שיחרור אסירי ציון בברית-המועצות ולמען פיוטר יקיר
אדוני היושב-ראש, קול אחינו הסובלים קורא אלינו ממרחקים. אלה הם לוחמי שיבת ציון, מקדשי שם שמים, שם העם ושם הארץ ברבים. הם נמקים במחנות ריכוז ובבתי-כלא. גופם לעתים חולה, רוחם אינה ניתנת לשבירה. יולי ברינד מחארקוב; ולדימיר מרקמן מסבר- דלובסק; מארק נשפיץ ממוסקבה; גבריאל שפירא;, יולי גליזר; רשניק; קרלבט; קוקוי; סלומון גרינ- ברג ; קונסטנטין סקובלינסקי; ויש ותיקים מהם הסובלים למען עמם, ארצם ומולדתם, ובראשם הגיבורה רייזה פלטניק אשר, משנשפטה ללכת למחנה ריכוז, מחנה עינויים, הרימה יד ימינה וחזרה על שבועת האמונים מקדם: ׳׳אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני״.
עלינו להקשיב לקולם ולעשות את כל המוטל כדי לעורר את דעת-הקהל הנאורה ללחוץ, להתערב למען שיחרורם. יש ביניהם כאלה אשר הענקנו להם את אזרחותה של מדינת ישראל על-פי החוק, שיזמו המקורי היה ידידי וחברי, ד״ר בנימין הלוי. בעקבות הענקת אזרחות זו נתגלו כאילו קשיים להתערב למען אסירים אלה מטעם המדינה, המייצגת את מדינתנו בברית-המועצות מאז היא ניתקה את היחסים הדיפלומטיים עמנו. אני סובר שאין שום קושי להניע את ממשלת הולנד, המטפלת בעניינינו במסירות רבה — עלינו להביע את הכרת תודתנו על כך לממשלה בהאג - שמסיבות הומניטריות היא תטפל בכל המרץ בכל האסירים שהם היום אזרחי ישראל. אין זה עניין פורמליסטי, אלא אנושי עמוק. הולנד מייצגת אותנו בברית-המועצות, ויש לה מלוא הזכות, על-פי כל התקדימים, לדרוש לשלוח את נציגיה גם לבית-הסוהר וגם למחנות-ריכוז, כדי לפגוש את האסירים ולהוכיח לשלטונות בברית-המועצות כי ההתעניינות בגורלם של אסירינו היא כלל אנושית. זאת עלינו לעשות.
אני מבקש ששר החוץ, על-פי הודעתו, יפעל בעניין זה במרץ. האמת היא שהתערבותה של ממשלת הולנד צריכה להיות הראשונה, אבל לא היחידה, בוודאי לא האחרונה. כל הממשלות הנאורות, יש לתבוע מהן שאף הן תערוכנה את ההתערבות הזאת, המקובלת במשך דורות, ממניעים הומניטריים, למען הצלת אנשים מסבל עמוק במחנות, אשר גם מספר חברי הכנסת התנסו בתנאים שבהם אגשים מעונים שם יומם ולילה, ובייחוד במחנות הנקראים ׳׳של משטר מיוחד" – strict regime בלעז, שנשלחים אליהם אחינו אסירי ציון.
יש לשוב ולפנות לממשלת ארצות-הברית, ובמישרין לנשיא ניקסון, שיפעל למען אחינו. יש תוחלת שפעולה בין-לאומית זו תישא פרי.
ובאזני השלטונות של ברית-המועצות עלינו לומר, כי הם צריכים כבר ללמוד שכל נסיונותיהם לדכא תנועה זו של שבי ציון ולוחמיה הם לשווא. אי-אפשר עוד לדכא את התנועה הזאת.
צאו וראו: ממוסקבה ועד לחארקוב ולסברדלובסק, מרחבי הארץ הקומוניסטית האדירה באים אלינו הצעירים, תינוקות שנשבו בין הגויים, שלא ידעו דבר על היהדות, על עברית ועל תנ"ך, על עם ישראל ועל ארץ- ישראל, והם מוכנים לסבול, להפקיר חירותם כדי לזכות עצמם ואחיהם בזכות של שיבה הביתה.
על מה הם סובלים? על מה הם נענשים, על מה הם נשפטים ונשלחים לארץ גזירה ? אצל האחד — לימוד עברית; אצל השני - החזקת ספרים על ישראל; אצל השלישי המעצר היה קשור בשליחת מכתב לעתון, ובו הוסבר שישראל איננה תוקפן במזרח-התיכון. ייבושו וייכלמו רודפיהם ותישמע קריאה מכל הארצות המתקדמות לשיחרור אסירי ציון ולמתן זכות לשובם לארץ- ישראל.
אדוני היושב-ראש. בהצעתי הבחנתי, גם אם לא הבדלתי, בין אסירי ציון לבין פיוטר יקיר. על-פי העובדות אין לעת עתה אפשרות לכנות את בנו של הגנרל יונה יקיר בשם "אסיר ציון״. הוא עדיין לא שב אלינו, אל עמו, בלבו ובנפשו, כמו בנים של אבות אחרים, אשר מסרו לקומוניסט את חייהם, והקומוניסם נטל אותם מהם. אני מקווה שגם פיוטר ישוב אלינו. הוא כבר הביע דעתו על המלחמה הצודקת לשיבת ציון, ואנו קוראים לו, לבנו של יקיר, שישוב אלינו. אבל עדיין לא שב, ולכן יש האבחנה הזאת.
משום שהוא מבודד, משום שלעת עתה איש אינו עומד מאחוריו, עלינו להתייצב גם מאחורי פיוטר יקיר. איזו טרגדיה אנושית! אביו היה מפקדה של הדיביזיה 45 במלחמת האזרחים, גיבור של בתת-המועצות, מפקד רב-תהילה, אחד המייסדים של חטיבות השריון בצבא האדום. ב-1937 נאסר, הואשם כמרגל, בוגד, הוצא להורג. אחרי שנים רבות נתגלו מסמכים. יונה יקיר שלח מכתב אישי אל סטאלין, ביקש רחמים על נפשו, נשבע כי הוא קומוניסט נאמן, כי לעולם לא בגד בסטאלין, ובמכתבו האחרון, לפני שקיבל את הכדור בקודקוד, הבטיח שילך למות עם שמו של סטאלין על שפתותיו. ועל-פי הגילויים מאז הקונגרס ה-20 של המפלגה הקומוניסטית על בקשה כזאת רשם סטאלין מלה רוסית גסה, ואילו אותו חנפן, מולוטוב האומלל, הוסיף מצדו: :"זוהי הגדרה מדוייקת של אופיו של יקיר". יונה יקיר הוצא להורג באחד המרתפים של הנ.ק.ו.ד. בנו היה אז בסך-הכל בן 14.
אדוני היושב-ראש, מורי ורבותי, חברי הכנסת, לרבות הקומוניסטים והפרו-קומוניסטים שבכם, הקשיבו היטב: בארץ הסוציאליסם המתגשם קם והיה מושג משפטי — ״משפחת בוגד״, ואם הבוגד מוצא להורג על-פי החלטתה של ה״טרויקה״ של הנ.ק.ו.ד. הנודעת לשימצה, משפחתו נשלחת למחנות-הריכוז; וכאלה כידוע היו מאות אלפים, מיליונים.
משפחתו של יקיר, רעייתו ובנו נשלחו למחנות ריכוז. האם של פיוטר מתה שם בעינויים, ביסורים, בסחבות, ברעב ובהשפלה. הבן יצא ממחנות- הריכוז אחרי יותר מ-15 שנות נדודים ממחנה אחד לשני. הוא נשאר בחיים ובימים אלה הוא אחד הלוחמים בתנועה הדמוקרטית הליברלית; והוא נאסר.
לפני שנאסר קיים שיחה עם מר בונבייה, כתב ה״טיימס״ הלונדוני, וכך אמר פיוטר יקיר, שהוא כיום בן 48, לנציגו של המערב: ״אם יכו אותי אגיד כל דבר שאדרש לומר. את זה אני יודע מנסיוני במחנות. אבל אז תדע כי זה לא אני דיברתי״. אדוני היושב-ראש, הבה ונתבונן לדקה אחת בלבד במשפט הנורא הזה. פיוטר יקיר, אשר התייסר 15 שנה ויותר במחנות-הריכוז ואשר נלחם על קצת חירות, על קצת צדק תחת שלטון הקומוניסם, מודיע מראש שייתכן כי הוא יתוודה על כל הפשעים שבעולם, לרבות אולי בגידה, ריגול ועוד, אם יטפלו בו כפי שטיפלו באביו ובו עצמו בתקופה ההיא; יגיד כל דבר שיידרש ממנו לומר. זה הצדק ? זאת תקוות האנושות? זו המהפכה המבשרת עולם חדש ? אוי לאזנים השומעות.
אבל דווקה משום שפיוטר יקיר הקדים את ההודעה הזאת למאסרו, על כל אדם יהודי ולא יהודי, אם אלוהים בלבו, להתייצב לימין האיש הזה ולתבוע את שיחתרו. אם השלטונות הרודפים אותו יחשבו כי הוא מבודד, כי אפילו הישראלים אינם מתייצבים לימינו, משום שלעת עתה אין לחשוב אותו לאסיר ציון, או-אז אולי אין לו תוחלת. אז אולי יתגשמו הדברים הנוראים שהוא עצמו השמיע לפני מאסרו. אבל על-פי הנסיון יכולים אנו לומר שאם במוסקבה, אם ב"טרויקה" בקרמלין, יידעו שאנשים מרחבי תבל עומדים מאחורי האיש הזה, יש אפשרות שאף הוא ישוחרר ממאסרו ובבוא היום, אם ירצה השם, מקרב לבו, מקרב נפשו, ישוב אל עמו ואל ארצו.
לסיכום, אדוני היושב-ראש: אתמול אירע מאורע בעל משמעות כבירה במזרח התיכון. אני סובר שאם היועצים והקצינים הסובייטיים, כולם, יפונו מארץ-מצרים, לא יהיה עוד המזרח התיכון כפי שהיה תמול שלשום. נתבונן בהתפתחות, נהיה זהירים בהתנבאויות, אבל עם כל האפשרויות יש כיום לומר: טוב הוא הפינוי של כל צבא זר מכל מדינה. לא צריכים להיות צבאות זרים באזור המזרח התיכון. הפינוי הזה יהיה טוב למזרח התיכון, טוב לאפריקה, טוב לאירופה וברבות הימים טוב לשלום. משום כך הוא טוב, מפרספקטיבה, למדינת ישראל. מעולם לא רצינו להתנגש לא עם אניות סובייטיות, לא עם טייסים סובייטיים, ואם אותם 15,000, 20,000 קצינים של הצבא האדום ישובו הביתה, ייטב גם להם, גם לנו וגם לסיכוי לשלום.
אבל ברית-המועצות צריכה היום ללמוד לקח. היא ניסתה להרחיב את השפעתה במזרח התיכון ולקנות את לבם של הערבים על-ידי מדיניות אנטי-ישראלית מובהקת. אך לפני שבוע חתמה על מסמך מדיני חסר תקדים ובו גם היא אומרת כי למצרים הזכות להילחם בישראל בכל האמצעים. לא יימצא בארכיון כלשהו של משרד חוץ מסמך המכיל מלים כאלה - ״מלחמה בכל האמצעים״. רק אדם אחד או "לא אדם״ אחד בתקופתנו השתמש במונחים אלה - היטלה ברית- המועצות ניסתה על-ידי מדיניות אנטי-ישראלית לקנות את לבם של הערבים. היא נכשלה. היא לא הראשונה בכשלון הזה. הבריטים ניסו — ונכשלו, הצרפתים מנסים - הכשלון יהיה מנת-חלקם, אחרים ניסו - אף הם לא הצליחו. ואם כך, יש לנו היום האפשרות, ובוודאי הזכות, לפנות מעל במת בית-הנבחרים הישראלי לשליטי הקרמלין: למדו לקח. המדיניות האנטי- ישראלית שלכם נכשלה כליל, ועתה, בתור סימן ראשון לשינויה, שחררו את אסית ציון, תנו להם לזכות בחירות ולשוב, כפי שהם אומתם, למולדת ההיסטורית של העם היהודי.